"הייתי רגעים ספורים ממוות בגלל כל הדם שאיבדתי. פינו אותי ועד שהגעתי לרמב"ם הייתי במצב קשה מאוד. הייתי אנונימי בהתחלה, חיכו שיגיע מישהו מהיחידה לזהות אותי. העירו אותי יום למחרת אחרי סדרת ניתוחים ורק אז נכנסתי לאירוע".

כך מתאר שופט הכדורגל וחייל המילואים ניב שטייף את הרגע שבו הבין שהוא פצוע. לציבור נודע שהוא נפצע דרך הודעה שיצאה לתקשורת דרך איגוד השופטים ודובר צה"ל, אך מאחורי ההודעה הלקונית ההיא עומד סיפור של אדם שראה את המדינה שהוא כל כך אוהב מותקפת ורק חיכה לרגע שיקראו לו לבוא לעזור – ועכשיו, מהשיקום בבית החולים תל השומר, מחכה לרגע בו הוא יוכל לעשות זאת שוב. בראיון מיוחד הוא מדבר על הכל.

ניב, אנחנו מדברים כשבוע לאחר שהשתחררת מרמב"ם לשיקום בתל השומר. איך אתה מרגיש עכשיו?

"אני מרגיש שהתאקלמתי. היה לא פשוט בהתחלה, לא הכרתי אף אחד והייתי צריך להבין מה קורה. עכשיו מבין מי נגד מי, מה חוקי המשחק. השיקום בנוי מזה שבונים לך לו"ז וזה הדבר הכי נוח שיש. אני יודע באיזו שעה יש לי כל דבר. מסודר מאוד. כל הלך הרוח הוא שכל זמן פנוי צריך להיות מוקדש לעבודה ולשיקום וזה חד משמעית טוב לנפש. בסופו של דבר אני בא מעולם של ספורט וזה מה שאני רגיל. ברמב"ם היה יותר מדי זמן שאני לא עושה כלום. סדר היום מייצר יציבות נפשית".

ניב שטייף שופט כדורגל שנפצע (צילום: באדיבות המצולם)
שטייף במהלך השיקום|צילום: באדיבות המצולם

מבקרים אותך יותר עכשיו?

"כן. באים חברים והרבה מאוד אנשים שלא הצליחו לבוא לרמב"ם כי זה היה מקום פחות נגיש ומין הסתם במצב רפואי לא יציב. בכללי יש פה חוויה מדהימה. כל 5-10 דקות מגיעים גם אנשים שאתה לא מכיר ומחבקים אותך. באים להגיד תודה למילואימניקים. נותנים שי קטן. לפעמים שוקולד. הרגשה מדהימה".

נחזור ל-7 באוקטובר. איפה היית כשהכול התחיל?

"ב-6 בבוקר ארוסתי העירה אותי בבהלה מהאזעקה הראשונה. פתחנו את הטלפון ועוד לא ראינו שום דבר. אמרתי לה שזו טעות וניסינו לחזור לישון. אבל 10 דקות אחר כך הגיעה האזעקה השנייה ואז כבר התחילו הסרטונים בטלגרם ובחדשות. הכי חזק אני זוכר את הניידת המותקפת בשדרות ומאותו רגע הייתי דבוק לחדשות 24\7. זה היה בוקר הזוי. אמרתי מיד שדבר כזה לא קרה מעולם. גם אחרי כשהכאפה הראשונית עברה, המשכתי לראות ולשמוע חדשות".

מתי יצאת למילואים? היה ברור לך שאתה יוצא?

" היה לי ברור מבחינת הכול שאני יוצא למילואים. בפועל מאותו יום הודיעו לנו בקבוצה של המילואים 'תהיו בכוננות, תכינו דברים, מתישהו נצטרך אתכם, כרגע לא ברור מתי'. כל יום במשך השבועיים הראשונים כבר שאלנו מתי מתי. אמרו לנו כל הזמן עוד כמה שעות. הייתי עם תיק מוכן בכניסה לבית לצאת למילואים אבל לא קראו לי. שלחתי הודעות למפקדים וכל פעם דחו אותנו. בסופו של דבר אחרי שבועיים הלכתי למילואים ומאותו רגע דווקא המצב רוח השתפר. בבית הייתי עם כל המדינה באבל בלי לעשות כלום, במילואים הרגשתי חיוני. עזרתי. תרמתי".

ניב שטייף שופט כדורגל שנפצע (צילום: באדיבות המצולם)
שטייף לפני הפציעה|צילום: באדיבות המצולם

איך נפצעת? מה אתה זוכר מהפציעה?

"במסגרת אחת הפעילויות הייתי במבנה וטיל פגע בקומה השנייה כשאני בקומת קרקע ושתי קומות עליונות קרסו. זה מה שאני זוכר. הזיכרון האחרון שלי הוא שאנחנו בקומת קרקע והכל בסדר וזהו. הדבר הבא שאני זוכר זה שהעירו אותי ברמב"ם כשהצוות שפינה אותי סביבי ומספר לי על האירוע. 20 דקות לקח לפנות אותי מההריסות. מפגישה עם הרבש"צ שהיה שותף לחילוצי והגיע לפגוש אותי סיפר שהדקות היו קריטיות, בגלל הדם הרב שאיבדתי היו לי דקות ספורות להספיק להגיע למסוק, הייתי רגעים ספורים ממוות.. הייתי אנונימי בהתחלה, חיכו שיגיע מישהו מהיחידה לזהות אותי. העירו אותי יום למחרת אחרי סדרת ניתוחים ואז נכנסתי לאירוע".

מה אתה זוכר מהתעוררות בבית החולים? מה אמרו לך שהמצב שלך?

"אני זוכר הרבה מאוד הלם. פותח עיניים ורואה תקרה לבנה ואורות ואתה לא מבין. לוקח זמן לעיניים להיפתח ולפה להתחיל לדבר. לא הבנתי איפה אני. הסבירו לי שנפצעתי ואני בבית חולים. במצב יציב. בדקות הראשונות לא הסבירו לי אפילו מה באמת קרה לי. אחרי כמה דקות, אחד הרופאים סיפר לי מה בדיוק קרה לי לעומק".

מה המחשבות שמלוות אותך בזמן אשפוז כל כך ארוך?

"זה תהליך. הרבה מאוד עליות וירידות. ממחשבות ראשונות של 'למה דווקא לי', זה הופך למחשבות של 'זה המצב, אי אפשר להחזיר את הזמן לאחור'. אמרתי לעצמי לצאת מזה כמה שיותר מהר. למען האמת עדיין יש עליות וירידות, מעצם המצב. לפעמים אני פורק לבת הזוג, לפעמים למשפחה. אבל בסופו של דבר החלטתי עם עצמי שאני בוחר בצד החזק ולא בצד של הקורבן".

התארסת לפני המלחמה אבל פציעה שכזו יכולה לשנות קשר גם בין בני זוג, איך ארוסתך התמודדה עם המצב החדש?

"התארסנו ביוני. כמו כל המשפחה, היא הראשונה שהבינה שהחיים השתנו. היא עצרה את החיים שלה ועברה לגור איתי ברמב"ם. היא מלווה, מחזקת, מדהימה, כל הזמן איתי בחיבוק אחד גדול. גם כשהסבלנות שלי פוקעת, היא שם. אני מרגיש שמהבחינה הזוגית הקשר התחזק, למרות המצב".

ניב שטייף (צילום: באדיבות הפועל תל אביב)
שטייף במגרש הכדורגל|צילום: באדיבות הפועל תל אביב

איך אתה מתרגל לחיים שאחרי הפציעה? מה הדבר שהכי קשה לך כרגע?

"כל התפיסה פה אחרת. ההבנה היא שפה אני עובד על השיקום. הדבר הכי קשה בהתחלה היה להגיע למקום חדש, עכשיו הדבר הקשה זה הציפיות שלי מעצמי כספורטאי. יש לי ציפיות גבוהות מהגוף שלי ולפעמים אני לא מצליח. זה קשה מאוד".

עבור בנאדם כמוך שרגיל לעשות כל כך הרבה ספורט, יש תסכול מהמצב החדש?

"חד משמעית יש תסכול. אני מדבר על זה עם פסיכולוג ספורט. ההבנה עכשיו זה שזה לא ניב השופט או המהנדס אלא ניב המשתקם. יש לי סט יכולות אחר שצריך לחזק. אני רגיל לעשות דברים בצורה מאוד מושלמת, ועכשיו צריך להבין שהחיים אחרים כרגע. זה קצת מוציא אותי משלוותי אבל אני מנסה לאמן את עצמי בסבלנות".

איזה מקום הכדורגל והשיפוט תופס לך במחשבות כרגע?

"ראשי איגוד השופטים וההתאחדות לכדורגל נותנים לי תמיכה ענקית. מאוד מורגשת. דרך טקס שעשו לי ועד הודעות מכל החברים בסגל השופטים. אני מרגיש שכולם רוצים בהחלמתי. בהתחלה לא הייתה לי סבלנות לראות כדורגל אבל עכשיו אני יותר רואה ועוקב".

אם הייתה לך האפשרות עכשיו, היית מעדיף לחזור ללחימה או לשיפוט?

"עם כל האהבה לכדורגל, הייתי מעדיף לחזור ללחימה. כמו שבהתחלה רציתי כבר לצאת למילואים, עכשיו אני רוצה לחזור לשם. גם למערכת היה ברור שכרגע המילואים יותר חשובים. באותו שבוע שלפני הפציעה דווקא הייתי בדיבור עם המפקדים שאני לאט לאט רוצה לחזור לכדורגל. ביקשתי שייצרו לי תכנית שאני אוכל לעשות את שני הדברים. הסכימו לי והייתי אמור לחזור. אבל אלוהים רצה אחרת".

ניב שטייף שופט כדורגל (צילום: איתי דגן )
אחת התמונות האחרונות של שטייף לפני הפציעה|צילום: איתי דגן

המלחמה הזו קירבה את האנשים בעם זה לזה, אתה חושב שעכשיו הקהל יחשוב פעמיים לפני שהוא מקלל שופטים, לפעמים במילים מאוד קשות?

"חד משמעית לא. אין סיכוי. וזה האמת גם בצדק. בסוף זה חלק מהכדורגל. אבל זה לא שהקללות פוגעות בנו. את הרוב אנחנו לא שומעים, אבל זה חלק מהספורט. אני ממש לא חושב שזה ימנע ממישהו לכעוס, כולל מהשחקנים והמאמן".

פצועים אחרים שיצאו מהמלחמה הזאת, למשל עידן עמדי לאחרונה, אמר שהוא נחרד ממה שהוא ראה. אתה אומנם היית בצפון אבל גם לך יש מחשבות כאלה?

"ראיתי לא מעט, בשני המקומות. באמת דברים קשים. אני חושב שכל בנאדם במדינה נחשף בזמן הזה למראות שלא חשבנו שניחשף. אני חושב שכל בנאדם פה במדינה במצב נפשי לא טוב אחרי מה שעברנו".

 

נראה אותך חוזר לשפוט? בארץ? בעולם?

"בעזרת השם אם זה תלוי בי אז כן. אני אעשה הכל בשביל זה. הדד ליין הראשון הוא החופה בספטמבר ומשם נראה מה יהיה".