למרות שאתמול (שבת) נחגגה המימונה ברחבי ישראל, מכבי נתניה החליטה לעשות לנו רטרו לליל הסדר בשבוע שעבר - ועשתה בנו שפטים, וממש דיינו בשלישייה, כי כל ההתרחשות הייתה חד סטרית ומלאה סטירות.
לפני שנידרש למכבי חיפה של אתמול (וזה מסוג הימים שלדבר על הקבוצה זה נעים כמו לשפשף פלפל צ'ומה בלבן של העין), צריך קודם כל ולפני הכל לתת מלוא הטנא מחמאות למכבי נתניה. הקבוצה הזו הגיעה אחרי מפלה בליגה, במורל לכאורה שפוף, וטרפה אותנו בלי תנאי. משחק אגרסיבי, מלא תשוקה וחמת זעם התקפית, כל מה שאנחנו מצפים מהקבוצה שלנו.
וזה בכלל לא מקרה. גם בימים טובים וגם בימים פחות טובים, לקבוצה של בני לם יש את הפילוסופיה והכדורגל שלה והיא נאמנה לו. חתיכת סיפור, בני לם. אפשר רק להצטער עבורו שסיבוב אימון הבוגרים שלו התחיל כל כך מאוחר בקריירה, הוא פשוט שינה את הקבוצה מהקצה לקצה, לא רק מקצועית, אלא בעיקר מנטלית. ממועמדת לירידה, הוא הפך אותה לקבוצה המועדפת על כל האוהדים הנייטרליים. כך או כך, מכבי נתניה הרוויחה אותו וממנו בענק, והיא בהחלט יותר מראויה לכרטיס לאירופה.
טוב, ועכשיו למנה העיקרית: מה אפשר לומר? תצוגת נפל, משחק כושל מקיר אל קיר, פשוט חרפה. שום דבר מהקצב וההתלהבות של המשחקים האחרונים בירוק לא הגיע למגרש על שם הבאר האדום של ווייז בנתניה. אני באמת מנסה לדלות, ברחמנותי הרבה, איזו נקודת אור כלשהי מהמשחק הזה, אבל זו הייתה חתיכת מכת חושך. חסל סדר מטאפורות פסח עד סוף הטור, מבטיח.
מפתה לומר שהדרבי המוצלח בחצי הגמר הוביל לנפילת מתח, אבל נראה לי שזה מספר את סיפור המשחק בירוק רק חלקית. סביר להניח שלתחושת הרוגע הכללית והירידה מדרבי הגביע היה כאן חלק בכל ההתפרקות רבתי הזו, אי אפשר לנתק את זה לגמרי. אבל לא באמת הייתה זחיחות או שאננות, לא בקרב הקהל ולא בקרב השחקנים.
מקצועית - פשוט לא הגענו מוכנים. הצבתו של דין דוד באגף ודוניו בהרכב העלתה חרס, שיטת הכדורים הארוכים לא הולידה מצב אחד נורמלי (שני מצבים שדוניו דירדל בצורה הזויה ללא קשר לכיוון או עוצמה), וגם בדקות הפתיחה, שהיו טובות (יחסית לפיאסקו בהמשך, כמובן), זה לא באמת הלך לאנשהו. נתניה עבדה על המגרש מהשניה הראשונה, שיחקה סופר אגרסיבי, והאנרגיות שלנו פשוט לא היו שם.
ואז הגיע שער, די מקרי (נתניה לא בעטה לשער עד הדקה הזו), ומאותו הרגע - פשוט איבדנו את הראש. וזו לא פעם ראשונה ששער יתרון ליריבה משבש אותנו בצורה הזו. מול מכבי תל אביב, אלילת המזל האירה לנו פנים, היום המזל אזל, ספגנו עוד גול בדקה קריטית במחצית והתוצאה הסופית כבר שיקפה הרבה יותר, גם אם לא באופן טוטאלי, את גודל החרפה. הנקודה הזו, של אובדן מבנה, שיטה, עתיד, תקווה וחלום בכל שער יתרון ליריבה, צריכה לקבל טיפול ותשומת לב אצל ברק בכר והצוות המקצועי. זה קורה לנו יותר מדי, וזה חייב להשתנות להמשך.
אגב ברק בכר והצוות המקצועי - הם תיפקדו היום בצורה לא פחות מזעזעת מאלו על הדשא. במחצית השנייה, ממש עם הפתיחה, בכר ביצע "תמות נפשי" עם נטע, חזיזה וארד, לקח מצב שהיה מלכתחילה מצב ביש - וחירב אותו פי כמה וכמה. כבר בדקה החמישים, גם אחרון האופטימיסטים ביציע הבין: "אכלנו אותה ויקטור". לא היום שלנו, לא יהיה היום שלנו.
שום מהלך לא היה טוב בניהול המשחק של בכר, לא בתזמון ולא במהות. אני באמת רואה את הצוות ואת כל השחקנים על הדשא, לרבות המחליפים (אולי ג'אבר מקבל גרייס מחמת הספק ומיעוט הדקות), כמקשה אחת של דרעק מוחלט במשחק הזה. נוכחים נפקדים. אלפונס עשה טעות, סבבה. שרי היה טוב? אצילי? המחליפים? און דה פייס, כמו שאומרים ביידיש.
טוב, אז מה הלאה? קודם כל, צריך לנקות את הזחיחות שדבקה בנו (ואני גם מתכוון אליי, שלא יהיה ספק), כי בסופו של עניין, למרות שיש לנו עדיין מרווח ביטחון, כלום לא גמור. הנוחות הזו שפשתה בעצמותינו, התחושה שהליגה נגמרה היתה מטעה ומוקדמת, והמומנטום יכול גם לפנות נגדנו.
עם זאת, בסופו של דבר, משחק הנפל הזה הגיע אחרי שורת משחקים טובים, מלאים בכל הדברים שאהבנו ואנחנו אוהבים לראות מהקבוצה. האיצטדיון בנתניה הוא מבצר לכל דבר, לא לחינם אף קבוצה מהגדולות לא ניצחה בו גם בליגה הסדירה. גם בלי סדרת משחקים צפופה, הוא תמיד קנדידט רציני אצלנו לשאיבת נקודות. ואכן כך היה.
אמנם הווליום מוגזם, וצורת המשחק איומה, אבל אובדן הנקודות אתמול לא היה תסריט בדיוני. בפלייאוף הזה, כך נראה, אין שום משחק שהוא קל, לא יהיה אחד כזה עד הסוף ואין מתנות חינם. את המגיע לנו, והוא מגיע לנו גם אם ניקח בחשבון את מאורעות אתמול, אנחנו צריכים לקחת - ובכוח.
אז צריך להתנער, לחזור למקורות, לחזור לרעב ואגרסיביות ולנצל את המנוחה הארוכה עד למשחק מול הפועל תל אביב בבלומפילד לאירגון מחודש של השורות והשבת הפוקוס שאבד באופן כל כך מזעזע בשדות הסינמה סיטי. לא צריך לחכות לטובות ומעידות של אף אחד, הכל עלינו ובידינו.
צריך לומר, דבר אחד טוב כן קרה אתמול - העידוד המאסיבי, מכל לב, שהקבוצה קיבלה בתום המשחק מהקהל. כאילו רצו הצופים ששרו דקות ארוכות לומר לשחקנים: אנחנו מבינים שזו היתה מעידה, אנחנו מעריכים את המאמץ והריצה עד כה בכל המפעלים, יש גם ימים רעים כאלו ואנחנו מבינים את זה.
והשורה התחתונה, והחשובה מכל, וזו שגם אני רוצה להדגיש כאן בכל פה, לב ופיקסל: עד הסוף, לא משנה מה יהיה, בכל הכוח, בכל מקום, בכל זמן - אנחנו איתכם ומאחוריכם. אנחנו אוהבים אתכם. יאללה מכבי, מלחמה.
שבוע טוב וירוק לכולם.
