היום שבו נקבע כי הדרבי התל אביבי יתקיים ללא אוהדים הוא יום שבו הכדורגל הישראלי נדרש, כמאמר הנאום של דויד גרוסמן, להביט אל שפת התהום. המשחק שאמור להיות חלון הראווה של הכדורגל, המקום שבו היריבות הספורטיבית מגיעה לשיאה פורצת במלוא הדרה - יתקיים ללא הרוח החיה שלו, ויהפוך את המשחק כולו לריק מתוכן. זה יום עצוב לכל מי שהענף יקר לליבו, ומכריח את כולנו למחשבה מחודשת.
בתי הדין המשמעתיים של ההתאחדות לכדורגל שוב התגלו בקלונם, שלא לומר במערומיהם. ההחלטה המנותקת לפגוע קולקטיבית בקהלים שלמים, עשרות אלפים שלא פשעו בשום צורה, בגלל מעשים של מעטים, לא רק שמזיקה לכדורגל - היא גם לא צודקת, ולא מאפשרת לטפל בבעיה האמיתית של אלימות בתוך היציעים.
השורש, בעיניי לפחות, נוגע לאחריות השילוחית - ההנחה לפיה הדרך לפגוע באוהדים אלימים, היא לפגוע בקבוצה שלהם. מעין הנחה שגורסת שאותה פגיעה - תגרום לאוהדים הקיצוניים והאלימים להתיישר. ומעבר לעובדה שהאלימים מעולם לא השתנו כתוצאה מענישה שכזו, הרי שבחלק המקרים - ארגוני האוהדים הקיצוניים אף מעוניינים לפגוע בבעלי הקבוצות באמצעות קנסות והפסדים כלכליים, כדי לגרום להם לעזוב.
אז איך משנים את המציאות הזאת? לדעתי השינוי חייב לבוא דרך הראייה של אוהדי הכדורגל לא בתור בעיה, אלא בתור מי שעומדים בלב המשחק. מי שלא רק מספקים צבע, אלא גם מספקים משמעות לכל חוויית הכדורגל. כולנו היינו כאן בקורונה, כולנו ראינו איך המשחק נראה - ובעיקר מרגיש - כשהיציעים ריקים. מי מאיתנו רוצה לראות את המציאות הזו חוזרת על עצמה? האם מישהו שאוהב את הכדורגל באמת ובתמים, יכול לראות את המשחק מתנהל ללא נשמה?
כל סגירת יציע, כל משחק ללא קהל - מרחיקים אותנו מהמציאות שאנחנו רוצים לראות. מרחיקים עוד אוהד מהאהבה הגדולה שנקראת כדורגל. התחרות בחוץ קיימת; יש מספיק דברים טובים בעולם לעשות חוץ מלכתת רגליים במגרשים, להתאהב בקבוצה וללכת אחריה. ובדיוק בגלל זה, על כל מי שאוהב את הענף לחשוב - איך מקרבים את הקהל, ולא מרחיקים אותו.
האלימות קיימת. אי אפשר, וגם לא צריך, להכחיש אותה. אבל כדי להסיר את האלימות, הגיע הזמן לטפל באלימים - לתפוס את האנשים שמטילים צל אפל על היציע, ולהרחיק אותם באופן אישי. אחריות שילוחית וענישה קולקטיבית לא פוגעת בקהל האלים, אלא רק מעצימה אותו - כי היא מרחיקה את האוהדים הטובים והיצרניים. היא מרחיקה משפחות, היא מונעת מילדים את ההתאהבות ההיא, שכולנו הרגשנו כשנכנסנו פעם ראשונה ליציע.
פרופ' ישעיהו לייבוביץ' אמר פעם שהכדורגל הוא "11 חוליגנים שרודפים אחרי כדור". לייבוביץ' היה איש חכם מאוד, אבל כל מי שבאמת אוהב כדורגל יודע שהוא דיבר שטויות. כדורגל הוא קודם כל רגש, הוא אהבה, הוא מסורת שעוברת מאב לבן. כל זה אפשרי בזכות הקהל. בלעדיו, באמת לא נשאר מהכדורגל אלא משחק מנותק מהקשר, שאין בו לב. הוא באמת רק אותם 11 חוליגנים שרצים אחרי כדור.
כל מי שאוהב כדורגל ישראלי באמת, מבין את זה. עכשיו נשאר רק לראות האם פרנסי ודייני הכדורגל שותפים לאהבה הזו, או מתנגדים לה.
תנו לכדורגל לנצח.
