אין הרבה דברים בטוחים בחיים האלו כמו הידיעה שבכל פעם שמכבי חיפה ומכבי תל אביב נפגשות בשנים האחרונות, הן הולכות לספק עוד קלאסיקה לספר של הכדורגל הישראלי. אין חצי כוח במפגשים האלו, אין 0:0 של גישושים, תמיד זה מגיע עם קצב רצחני ומטען רגשי של טרגדיה יוונית (תלוי מאיזה צד אתה מסתכל על זה, כמובן). זה המשחק הכי גדול והכי מרתק שיש לכדורגל הישראלי להציע, כזה שאתה יודע שידובר בו רבות גם עוד ימים, אפילו שנים לאחר שיסתיים, כמעט בכל פעם.
גם המשחק ששוחק אמש (שני) בבלומפילד לא היה שונה בהקשר הזה. היה בו הכל - דם, אש ותמרות עשן ביציעים, כוכב נולד על הדשא (עיתונאי הספורט ניהלו עד דקה 92 מירוץ צמוד מי הראשון שיזכה להשתמש בכותרת "זכו באוסקר"), כמות הזדמנויות מטורפת, התפרקות מקצועית של מספר דמויות מפתח בירוק - וסיום נוסף מהאגדות. עוד נשוב אליו.
בינתיים, נתעכב קצת על סיפור המשחק לפניו. למרות פתיחה טובה ברבע השעה הראשונה, לא היינו יכולים להיגמל מההרגל המגונה של לעשות שטות טיפשית בבלומפילד, ואוסקר גלוך ניצל את האיבוד הדבילי של פלאניץ' לשפשוף ראשון שלו בתהילה (וברגל/יד של שון גולדברג) בדרך לשער בכורה.
מאותו הרגע, חזר אובדן הראש הסטנדרטי שלנו במשחקים האלו. זה נראה כמו סיים סונג אנד דאנס שרקדנו, בעל כורחנו, כל כך הרבה פעמים בבלומפילד בשנים האחרונות - התקפות עקרות ואווירת באסה בירוק, מכבי תל אביב חותכת שוב ושוב את ההגנה שלנו ומקנחת בסדרת החמצות מטורפת, בארבעים דקות שנראו יותר כמו סרט סנאף מאשר משחק כדורגל. וגם כשמכבי תל אביב לא הצליחה בעצמה להגיע להזדמנויות, ההגנה של מכבי חיפה דאגה לספק אותן בשלומיאליות ורכות. עדר ללא רועה, תרנגולת ללא ראש, קבוצה ללא המאמן הראשי שלה.
באמת, לדקות ארוכות זה היה נראה כאילו מכבי חיפה מתחננת למכבי תל אביב שתבקיע כבר את השני ותגאל אותה מייסורי המשחק הזה. בוגדן פלאניץ' במשחק של שיפט דיליט קומפלט, עם עגלה מלאה בכל דרעק - גם טעות שהובילה לשער, אובדן אוריינטציה כללי, כרטיס צהוב ופציעה. כובש שלושער לוקח את כדור המשחק, פלאניץ' היה צריך לקחת כדור אחרי המשחק, על כל הקרוסלה שעברה עליו. ראיתי שהוא קיבל כאן, באתר ערוץ הספורט, ציון 5.5 על המשחק שלו. זה יכול להיות הגיוני, אם ניתן כאן פקטור של 4 נקודות בערך. זה היה משחק נוראי של הנפיל הסרבי, באמת.
כמובן, שלא ישתמע אחרת - פלאניץ' לא היה לבדו בדיספליי המרהיב של הדרעק מהצד שלנו. עומר אצילי, מיד אחרי הצהוב שקיבל, איבד לחלוטין כיוון במשחק ונראה שהכוונת לגמרי חלודה. אפשר לראות שהוא לא לגמרי מפוקס ובכלל לא חד, כבר משחק שני ברצף. מסירות הולכות למען לא ידוע, בעיטות לשער הס מלהזכיר, לעבור שחקן זה בכלל מדע בדיוני כרגע.
אני אישית לא מוטרד לטווח הארוך, אובדן כושר וחדות יכול לקרות גם לגדולים יותר מאצילי. זה יעבור. בטווח הקצר, לעומת זאת, כל דקה של אצילי על הדשא בבלומפילד הייתה פשוט זוועה וטוב עשה צרפתי שהחליף אותו בטרם נמצאה הסיבה עבורו לקבל את הצהוב השני.
גם דולב חזיזה יקירנו לא נהנה מהתקופה הטובה בקריירה שלו, בלשון המעטה, אלפונס היה לא טוב במיוחד הגנתית ובכלל לא טוב התקפית, אבו פאני איבד כיוון אחרי השער, והשער הבא של מכבי תל אביב נראה הרבה יותר קרוב מהשיוויון שלנו.
ואז הגיעה רבע השעה האחרונה. דוניו וצ'יבוטה נכנסו למגרש במוד צ'יטה והתחילו לחפור בהגנה המאולתרת והמתעייפת של מכבי תל אביב, סאן מנחם ייצב את השורות באגף שמאל, ויותר ויותר כדורים התחילו לזמזם ליד השער של דניאל פרץ. התחושה שאולי, למרות משחק באמת נוראי ומופקר הגנתית, אפשר לעשות כאן משהו, עלתה וריחפה ביציע.
והנה פתאום, בום, הכשלה על סף הרחבה. ליד הכדור מתייצב אחד, צ'ארון שרי. לא משחק טוב שלו, אפילו בכלל לא. אבל הזדמנות אחת ברגליים שלו, לשנות הכל מהקצה לקצה.
וממש כמו שהחץ המורעל של יונתן כהן מחק את כל הכדורגל היפה והמפוצץ בירוק בדקות לפניו, ממש כמו שהגול של דין דוד העלים את היתרון הצהוב במשחק הנהדר בסמי, כך גם ביצוע מושלם, כדור מעורסל באלגנטיות קלאסית בפינת השער של דניאל פרץ, מוחק בחדות את כ-ל ההחמצות והכדורגל החיובי של מכבי תל אביב מלפני כן ומותיר שורה תחתונה ברורה ומובהקת. אחרי שלושה משחקים בפלייאוף העליון, אחרי שני המשחקים מול הגדולות, שבע נקודות מבאר שבע ועשר ממכבי תל אביב. לא צריך להיות גאון גדול להבין לאן זה הולך. זו כבר לא שאלה של אם, אלא של מתי. בפעם השנייה תוך שנה, צ'ארון שרי כובש שער אליפות בבלומפילד, בעוד תיקו שכולו ניצחון ירוק. אבי אבות הקלאץ', רגל שמאל הולנדית שמשגעת את כולם ובעיקר אותנו.
במחי בננה אחת יפהפייה, צ'ארון שרי בלם את כל ההתלהבות והמומנטום שיכול היה להיווצר למכבי תל אביב עם ניצחון גאה ואטרקטיבי עלינו, גם ואולי בעיקר לקראת ההתמודדות בגביע. אפילו הריח של אולי ייצור סנסציה של סגירת הפער התנדף לארבע כנפות שמיים אחרי הביצוע הווירטואוזי של שרי. הווליום של הצרחות חסרות השליטה ביציע הירוק, בגדים נקרעים וגרונות נשרפים, היה חזק רק במעט מהווליום של האוויר יוצא בבת אחת מהריאות של עשרים וחמישה אלף צהובים ביציע, ועוד אחד עשר צהובים על הדשא.
כל כך הרבה פעמים היינו בצד השני, זה שמוכה בתדהמה בדקות האחרונות, בייחוד במשחקים מול מכבי תל אביב. אני כל כך יודע מה מרגיש כרגע כל אוהד מכבי תל אביב, איך הוא מריץ באובססיה בראש את כל המצבים הקורצים שהוחמצו ברשלנות, מדמיין איך הכל היה נראה אחרת עשרים סנטימטרים שמאלה, שלושים ימינה. המחשבה שהבעסה מכה בדקה כל כך מאוחרת, במאני טיים, ודווקא, ואולי בגלל שהתיקו הזה בכלל לא הגיע לנו אחרי משחק נפל, הופכת את כל ההתרחשות לכל כך הרבה יותר מתוקה. השמחה המטורפת אחרי השער הזכירה לי פיצוץ אחר מההיסטוריה המפוארת בירוק. 2001, אדו קייסי עולה מעל הולמאי לתת 1:1 במשחק בקרית אליעזר ומבטיח מעשית אליפות ראשונה אחרי שבע שנות בצורת. לא בטוח מתי הטירוף היה גדול יותר, וזה אומר המון.
וככה, פתאום, אחרי כל הדיבורים על מחסום מנטלי מול הצהובים, מתגלה לו, כבר משחק שני ברציפות, חוסן מנטלי אדיר של הקבוצה על הבאזר. וזה בהחלט מעודד מאוד. במבוך של דלתות מסתובבות, צ'ארון שרי בחר בדלת הנכונה, והותיר את היריבות להמשיך ולהסתובב בלימבו הגדול, עמוס ההחמצות, הלילות חסרי השינה והדלתות שלא מובילות לשום מקום, או בשמו השני - "מה היה קורה אם".
לסיום, תנחומיי ולבי יוצאים אל המאמן האהוב שלנו, ברק בכר. משתתף מכל הלב בצערך על מות אחיך, ומקווה שהתיקו הנהדר הזה מנחם אותך ולו במעט. השמחה הגדולה היתה, במידה לא מועטה, בזכות הידיעה שלא איכזבנו אותך ביום כל כך קשה עבורך.
שבוע ירוק ופנטסטי לכולכם.
נ.ב. בבקשה, בשם כל מה שקדוש בעולם, תארגנו ליו"ר מע"צ לוח משחקים של ליגת העל. די עם ההתעללות הזאת בכבישים אחרי משחקים, לא מספיק עינוי חיפוש החנייה בתל אביב, למה צריכים לסבול גם פקקים בחצות בכביש החוף?!!?
