sportFive1113635 (צילום: ספורט 5)
צילום: ספורט 5

זה לא היה יכול להיגמר אחרת, נכון?
50 שנה המתנה. 50 נקודות בגמר.

"יאניס אנטטוקומפו רחוק שנה או שנתיים מלשחק ב-NBA. כרגע הוא שחקן ליגת התפתחות יקר מאוד"
(צ'אד פורד, פרשן דראפט, אחרי בחירתו של יאניס, 27.6.2013)

להגנתו של צ'אד פורד: כולנו מפספסים מדי פעם. בדיעבד, אנחנו כבר מכירים את הסיפור: איך ירון ארבל הנסער לא היה בטוח שהוא רואה טוב והרים טלפון לטים קונלי, ואיך קבוצות NBA התחילו להסתכל על הילד הצנום והבוסרי עם הגפיים הארוכות שאפילו לא היה לו דרכון כבן למשפחת מהגרים, ואיך מילווקי של לארי דרו ואטלנטה של מייק בודנהולזר ניסו לתחמן אחת את השנייה כדי לשים את ידן על הפרויקט ארוך הטווח, בדראפט של 2013 (וכך גם מסאי יוג'ירי, בעצמו ניגרי, ואז מנג'ר טורונטו). בסוף מילווקי ניצחה במערכה ומייק בודנהולזר לקח איתו אליפות.

יש כל כך הרבה סיפורים כמו של יאניס, של בן למשפחת מהגרים ענייה בפרברי עיר גדולה. רבים מהם נגמרים במטבח של רשת מזון מהיר או בקרב כנופיות מדמם. לא פלא שיאניס הפך בשנים האחרונות לדרלינג של ה-NBA: תסריטאים הוליוודיים שהיו מציעים עלילה כזו היו מפוטרים עוד בשלב הגשת התסריט על עודף קלישאתיות. אגב, באוקטובר האחרון דיסני הודיעה שתעשה סרט על חייו של יאניס. אנטטוקומפו עצמו פנה לטוויטר כדי לגייס שחקנים שיגלמו אותו ואת אחיו תנאסיס. אף אחד עוד לא ידע אז באיזו קבוצה ישחק בעונה הבאה, אחרי הדחה משפילה מול מיאמי. לנו, האוהדים הציניים, נראה שאנחנו עומדים בפני עוד סיפור של כוכב מתוסכל שיעזוב את הקבוצה שלו ויחפש כרי מרעה ירוקים יותר.

אבל מילווקי משחקת בירוק.

"יאניס הוא כנראה פיפן. הנה אמרתי את זה! הוא צריך ג'ורדן משלו"
(ריצ'רד ג'פרסון, פרשן ושחקן עבר, 3.9.2020)

באמת שהיה ליאניס הכי קל לעזוב. אף אחד לא היה מאשים אותו. ככל שהשנים התקדמו, ויאניס התעבה ועוד צמח, היה ברור שיש לבאקס משהו מיוחד ביד. גוף של אל יווני, גפיים ארוכות כמו הפלגה מאתונה לכרתים. שנה אחרי שנה ניסו לבנות סביבו קבוצה מנצחת. שנה אחרי שנה נכשלו. שנתיים ברצף הם סיימו עם המאזן הטוב בליגה ותואר MVP ואז ניגפו בפלייאוף, פעם עם ארבעה הפסדים רצופים מול טורונטו של יוג'ירי ופעם עם 4:1 משפיל נגד מיאמי וג'יי קראודר, שהעמידה בפניו קיר בהגנה ולא איפשרה לו לחדור אותו. בקבוצות אחרות היו מקבלים את יאניס בזרועות פתוחות. אולי כסופרסטאר הראשי, אולי כאחד מצמד כוכבים.

יאניס שמע את ההשוואות. הוא ידע שהקליעה שלו לא מספיק טובה. הוא ידע שהוא יכול להוביל את הבאקס לעוד מקום ראשון בעונה הרגילה ולקחת MVP באותה דרך, אבל לבאקס כקבוצה נמאס להיות צפויים. אז הם הקריבו המון כדי להביא את הולידיי, ימ"מ של איש אחד, ואז הקריבו עוד קצת בדדליין כדי להביא את פי.ג'יי טאקר (הלילה: זריקה אחת, 36 דקות, הפלוס/מינוס הכי גבוה על הפרקט) שיכול לשמור על כל עמדה במגרש, ולאורך כל העונה הם ניסו דברים אחרים. נתנו למידלטון עוד ביטחון, השתמשו בברוק לופז פעם כביג מן ופעם כסטרץ' 5, גיוונו את ההתקפות במאני טיים. פעם הולידיי קיבל את הזריקות ופעם קריס ופעם לופז ופעם דונטה דיוינצ'נזו.

היכולת של מילווקי להיות בלתי צפויה הכריעה לטובתה את אליפות 2021. אני די חלש בקומבינטוריקה אבל אני די בטוח שבודנהולזר ניסה כל שילוב אפשרי של שבעת השחקנים שיכלו לקבל דקות בגמר הזה. פט קונאטון היה נהדר לאורך רוב הסדרה, ואז מינוס 21 במשחק של הלילה עם 0 סלי שדה (אבל 8 ריבאונדים, מהם 2 בהתקפה). ללופז לא היתה שום בעיה לרדת מהפרקט ולפנות את המגרש לבובי פורטיס חביב הקהל, שקלע 16 נקודות וריווח את ההתקפה ונתן אנרגיות ודציבלים.

לפעמים הם שיחקו עם יאניס סנטר ולפעמים עם יאניס פלוס לופז ופורטיס שעמדו בפינות, ונתנו ליווני לרכז ולאמלל את אייטון. לא ידעת מאיפה תבוא המכה. רק ידעת שהיא תבוא. ובסוף, כשהשלשות לא נכנסו, כשהסאנס לא הרפו, כשמילווקי היתה צריכה את יאניס שיסחב אותה על הגב? 50 נקודות, 64% שדה, 89% מהקו.

לא רע בשביל אחד שצריך ג'ורדן משלו.

"יש אנשים שרואים קיר והולכים לכיוון אחר. אני נכנס דרך הקיר. אנחנו צריכים להיות טובים יותר כקבוצה, כיחידים, וללכת על זה שוב בעונה הבאה"
(יאניס אנטטוקומפו אחרי ההדחה מהפלייאוף בבועה, 9.9.2020)

זהו לא רק ניצחון לסיפור הסינדרלה. זהו ניצחון לשווקים הקטנים, ניצחון למחלקות הסקאוטינג ופיתוח השחקנים, ניצחון לליגת ההתפתחות שנתנה לקריס מידלטון את הביטחון לחזור לליגה של הגדולים, ניצחון למאמנים המושמצים (סדרת גמר אדירה של בודנהולזר), ניצחון לאנשי המקצוע שלוקחים סיכונים והולכים All-in. ניצחון לבעלים ולפוליטיקאים שהתעקשו להעביר תכנית לאולם שחלקו במימון ציבורי, נגד חלק לא קטן בדעת הקהל. המשמעות של הפסד בהצבעה ב-2015 היתה כנראה עזיבה של העיר. הלילה לא רק האולם הזה חגג אלא גם 65 אלף איש ב"דיר דיסטריקט" וברחבי עיר שיש בה פחות מ-600 אלף איש.

וזה ניצחון לנאמנות. לסירוב לעשות לברון ודוראנט וקוואי, לאיש שלא הסתנוור מהאורות של העיר הגדולה גם אחרי שהקבוצה שלו נתפסה כמו Deer in highlights. לאיש שלא מתייאש במינוס 2:0 כשהקבוצה שלו נראית על הפנים נגד ברוקלין, וכשפניקס צולפת וצולפת ומגרשת את הקבוצה שלו מהפרקט בשני המשחקים הראשונים בגמר. הקליפרס הפכו בפלייאוף הזה לקבוצה הראשונה אי פעם שחוזרת מפיגור 2:0 לניצחון בשתי סדרות שונות. חודש אחרי, מילווקי היא השנייה.

וזה כל כך האופי של יאניס. במשחק 1 הוא רק התחמם, שבוע אחרי שהברך שלו כמעט נשברה לשני חלקים. במשחק 2 הוא קלע הכי הרבה נקודות ברבע אחד של גמר מאז מייקל ג'ורדן ב-1993. במשחק 3 הוא קלע שוב 40 עם 12 מ-12 מסביב לסל. במשחק 4, הגג על אייטון. במשחק 5, האלי-אופ על פול. במשחק 6 הוא איכשהו הצליח להתעלות על הכל, סוחב קבוצה שלמה, מועדון מקולל, עיר מצפה, על גב כואב. שום דבר בשורה הסטטיסטית לא צועק "מדהים" כמו ה-17 מ-19 מהעונשין, שהיו כבר 17 מ-18 לפני ההחטאה האחרונה שלא שינתה כלום. לקלוע 51 היה נחמד, אבל לסיים על 50 עגול זו סמליות.

אי אפשר שלא לאהוב אותו. אי אפשר שלא לאהוב את הליגה, שבעונה שמתחילה עם עשרות משחקים מבוטלים וקבוצות שמפסיקות פעילות בגלל מגיפה עולמית, ונמשכת עם מכת פציעות חסרת תקדים, מייצרת לנו סדרת גמר בלתי נשכחת בין שני מועדונים נפלאים. אי אפשר שלא לאהוב את הכוכבים החדשים שצומחים לנו מול העיניים, ומתגלים כאגדות על הבמה הגדולה ביותר.

גם התהיות לגבי מיהו יאניס – פיפן שצריך ג'ורדן, מג'יק שצריך קארים – נענו סוף סוף. יאניס, מספרית וסגנונית, הוא הגרסה הכי מודרנית של שאקיל אוניל. שאק היה מפלצת מתחת לסלים ששלט בליגה של ביג מן. יאניס הוא מפלצת במתפרצות ובחצי-מעבר ומתחת לסלים, ששולט עכשיו על ליגת שחקנים ורסטיליים שעושים הכל. כמו שצעק שאק אחרי האליפות הראשונה שלו: Can you dig it? Yes we can, או כמו שאומרים ביוונית: ναι μπορούμε.