משפחתו של מיקי ברקוביץ' חושפת כי חלה בדמנציה

בשנים האחרונות נסובו שמועות סביב מצבו הבריאותי של אחד מגדולי הספורטאים של מדינת ישראל, מיקי ברקוביץ'. לאחר ששמרו בסוד את ההתמודדות שלו במשך תקופה ארוכה, משפחתו של מספר 9 הגדול החליטה לשתף לראשונה במצבו. הערב (שני) משפחת ברקוביץ' חשפה בסרטו של ניב רסקין "הסוד של מיקי ברקוביץ'" ששודר בקשת 12, כי הוא סובל מדמנציה מסוג "לואי בודי".

"לצערנו הרב, הוא חלה באחת מתת-המחלות הכי קשות, אולי הקשה ביותר", תיארה אשתו שלי ובנו ניב פירט: "זה סוג של דמנציה שפוגעת בתאים במוח וגורמת לבן אדם לאבד דברים בדרך". בעת האבחון, מיקי סירב ליפול גישה שלילית: "מכיוון שהוא אדם אופטימי, הוא לא התייחס לזה, הוא התכחש לזה מאוד. אני ראיתי חושך בעיניים", סיפרה שלי.

>>לצפייה בסרט המלא ב+12 לחצו כאן

לילדים העיכול היה קשה לא פחות: "אתה רואה שזה לא האבא שגידל אותך, אלה עדיין אותן פנים, אותו גוף, אבל הנפש לא אותו דבר", שיתף בכאב הבן רועי. ניב הוסיף: "מאוד קשה לראות את האבא הכי גדול וחזק בעולם ככה". הבת עדי אימצה את הגישה שמאפיינת כל כך את אביה: "תמיד הוא היה אומר 'תעשו מהלימון לימונדה'. אז אנחנו מנסים לשמוח ולהישאר אופטימיים, זה מה שהוא היה רוצה".

הסימנים הראשונים לפגיעה במצבו החלו בתקופת הקורונה, כשהוא התלונן על בעיה בראייה: "הוא התחיל להגיד שמשהו מרצד לו בעיניים, זה היה בקריאה של עיתונים, בצפייה בטלוויזיה, לפעמים ראיתי שיש איזו סטייה בנתיב כשהוא נוהג, אמרתי לו ללכת לעשות בירור", אמרה שלי. אך תוצאות הבדיקה סיפקו יותר שאלות מתשובות: "הראייה הייתה בסדר גמור, אבל עם הזמן אתה רואה שמשהו כבר לא תקין", סיפרו בניו.

בשנת 2024 חברי המשפחה רצו להפתיע את האבא לרגל יום הולדתו ה-70 והצטרפו, ללא ידיעתו, לטיול שלו ושל האמא שלי לניו יורק. הנסיעה, שהתחילה בתור מחווה משפחתית מרגשת, שינתה את מסלול חייהם: "במהלך הנסיעה באחת המוניות, הוא התחיל להגיד 'הנה פה דיזנגוף, פה גדלתי'. הסתכלנו אחד על השני והרגשנו שמשהו מתחיל להיות קצת מוזר", סיפר ניב.

הבת עדי, שחיה בארה"ב, רצתה לנצל את הביקור לזמן איכות עם אביה, אך כמו יתר בני משפחתה, היא החלה לדאוג: "לקחתי את אבא שלי ביום האחרון איתי, הסתובבנו לבד והלכנו ברגל, הוא לא היה בטוח שזאת ני יורק ושיש הרבה אנשים. ההליכה הזאת זכורה לי כהליכה קשה ולא פשוטה, הבנתי שאבא הוא כבר לא כמו אבא".

חברו הקרוב מהימים במכבי ת"א, טל ברודי, נהג ללכת איתו מדי יום בפארק הירקון וגם הוא התחיל לשים לב לשינוי אצל מיקי: "במשך הזמן, ראיתי שיש יותר דברים מהזיכרון שהולכים", סיפר שחקן העבר. השניים נהגו לסיים כל אימון בשכיבות סמיכה ולציין אחרי כל מספר, מי לבש אותו בקבוצה: "הוא זכר עד את השמות בהתחלה עד 15, אבל בשנים האחרונות היו פספוסים".

מוטי ארואסטי, חבר אחר של מיקי על הפרקט ומחוצה לו, תיאר בדמעות על ההידרדרות שראה במו עיניו: "לפני שלוש או ארבע שנים ראיתי שזה לא מיקי, הייתי מדבר איתו כל שבוע לפחות פעמיים-שלוש, התחלתי לראות שמשהו משתבש".

ככל שהפגיעה הקוגניטיבית מעמיקה, הפחד שמיקי לא יזהה את משפחתו הולך וגדל, אך הבן ניב מנסה להרחיק את הרגע הזה: "אני לא רוצה להציב אותו במבחן של לשאול אותו אם הוא מזהה אותי, אני פשוט מגיע ומנסה לעשות לו הכי שמח וטוב. חלקיק השנייה הזה שזה בעצם הוא, זה כבר ממלא אותי".

מיקי הוביל את מכבי תל אביב לזכייה בשני גביעי אירופה ואת נבחרת ישראל למדליית הכסף באליפות אירופה, הישג שיא שלא שוחזר עד היום. בשנה בה מלאו לו 70, מי שנחשב בעיני רבים לכדורסלן הישראלי הטוב בכל הזמנים, זכה גם לכבוד הגדול ביותר במדינה, כשהוענק לו פרס ישראל בתחום ספורטאים מצטיינים.

בין קבלת הבשורה לטקס הפרס עצמו עברו מספר חודשים ומצבו החמיר: "היו לנו קצת חששות", אמרה שלי וניב הוסיף: "הוא יכול פתאום למעוד, לעשות משהו לא מתאים". גם הבת עדי דאגה: "היינו בלחץ, רק חיכינו שזה יעבור בשלום ושהוא ישמור על הכבוד שלו, זה מה שהיה הכי חשוב לנו, עד היום".

אחרי שהוא עלה על הבמה, הסיטואציה ממנה חששו כמעט התגשמה כשהוא לקח את המיקרופון ממנחה הטקס, אביב אלוש: "חשבנו שאנחנו הולכים להתעלף", סיפרה עדי. הרגע המדאיג הפך דווקא למתוק כשמיקי הקדיש את הפרס לשלי: "עם כל החששות, זה היה הרגע הכי מרגש בעולם, לא מעניין אותו אף אחד, רק אמא שלי והאהבה ביניהם. אתה רואה כמה הוא אהב והעריך אותה", אמר ניב.

לאחר התלבטות של פרק זמן ארוך, הבינה המשפחה שמיקי זקוק להשגחה מלאה, במקום שיעניק לו טיפול מסור לאורך כל שעות היום: "החלטתי את זה יחד עם הילדים, שיתפתי אותם בקשיים וביחד החלטנו שזה יהיה הדבר הכי טוב עבורו. אני הולכת לבקר אותו על בסיס יומי, כשאני חוזרת אני יושבת באוטו מרוסקת, לא מאמינה שזה קרה. היום, כשאני מבינה יותר את המחלה, אין הרבה מה לאחל, רק אם אפשר לגרום לזה להיפסק. זו מחלה ארורה וקשה שלא מכבדת את החולה", שיתפה שלי בדמעות.