עד עכשיו, למרות רגעים גדולים ונצחונות הירואיים, עונת היורוליג של מכבי ת״א היא עונה מתסכלת, מאתגרת, ובכל משחק, נצחון או הפסד, מכבי נראית כמו קבוצה שחיה את סך כל הצלקות שלה. היא אמנם מצליחה להחביא אותן לעיתים, אבל לרוב הן תופענה, כמו אתמול, חושפות את הכאב, את הפער באיכות, את ההבדל בין היכולת לפתוח משחקים ולהוביל לבין לסגור משחקים ולנצח. והצלקות של מכבי רבות: צלקת הביתיות, צלקת הפציעות, צלקת המלחמה וצלקת העזיבות. פניה חרושות בסימנים שמעידים כמה גדול ההבדל בין היכולת להכתיב דומיננטיות ולהשתעשע עם אלופת אירופה 32 דקות באואקה הגועש, המלא בזכרונות מרים מהעונה שעברה, רק כדי להיות מוכרעת ב-8 הדקות האחרונות כמו קבוצה קטנה, שלא לומר, לפחות כרגע, מועדון קטן הנכנע בפני מועדון גדול.
לשרוד את האואקה
המחצית הראשונה של מכבי ת״א הייתה טובה מכדי להיות אמיתית. עתמאן התעצבן בפיגור 4-0, ואחרי 45 שניות לקח פסק זמן והחליף שלושה שחקנים, לסור, פאפאטרו ומיטוגלו. יום רע רואים מהבוקר, הוא אמר לעצמו, כולו פאסיב אגרסיב. שווה רגע להתעכב על המהלך הזה, שלא רק מעיד על מעמדו של עתמאן בקבוצה, על חוסר הפחד שלו משמות, אלא גם על חשיבה יצירתית כדי להשפיע על המציאות. זה מהלך אמיץ גם אם מופרע, אוברדוביצ׳י אם הוא מצליח, שאראסי אם הוא נכשל. וחוסר הפחד הזה גם הוביל אותו בהמשך להרכב יצירתי שניצח לו את המשחק. אבל עד אז? מכבי רקדה. היא עלתה מפוקסת ומלאת געגועים לפיק אנד רול של תמיר בלאט שזכה לדקות משותפות, מלאות באיכות, עם הרוקאס היוקובאייטיס. היא טיפלה בפיק אנד רול של נאן וסלוקאס בצורה שמרנית ומעוררת כבוד עם מעבר בכוח ועזרה וחזרה, לא התרגשה מהלואו פוסט של לסור והשאירה את גבריאל (בהופעה טובה) וסורקין (בהופעה מצויינת) למאבקים מולו.
אבל את המחצית היא סיימה עם 2 מ-10 זריקות לשלוש. האם אחוזי הקליעה הללו הם ענני סערה שהתאספו באופק המשחק? זה לא היה נראה כך באותם רגעים כי הם התקזזו עם האחת מ5 זריקות לשלוש של פאו. בסוף המשחק, טופס הסטטיסטיקה סיפר הכל. 26% של מכבי לשלוש. 37% של פאו. מינוס 12 של יוקובאיטיס, פלוס 10 של עוסמן, פלוס 14 של הרננגומז, פלוס 15 של גרנט, פלוס 20 של לסור. בכל מקרה, השאלה המרכזית באותם רגעים הייתה איך ומתי האואקה תתעורר והאם החבורה של קטש תצליח לשרוד את האנרגיות הירוקות. ומכבי שרדה גם שרדה שתי התעוררויות הר געשיות של האואקה שקירבו את פאו, אבל כבו עם סלים של יוקובאיטיס או סורקין. היא שרדה עבירות טכניות שעתמאן קיבל. היא שרדה עבירות תוקף שעוררו את הקהל, שריקות קשות שהלכו לצד הצהוב.
בכלל, בניגוד לטענות עודד קטש, השיפוט אתמול היה הוגן ומקצועי, והתעלם מהפרובוקציות של עתמאן. וככל שהמשחק נזל אל סופו, הוא הסתמן כאחד שיכול היה להפוך למשחק דגל של אופי, ביצוע, ניהול רוטציה וניצול חולשות של היריבה. קטש שיחק עם ההרכבים שלו כמו שתי ישויות נפרדות: משחק עם סייבן לי ודייויד דג׳וליוס כשהוא רוצה משחק של יצירתיות התקפית, משחק מעבר ויכולת ליצור, ומשחק מבוקר יותר, מבוסס פיק אנד רול כשבלאטקובייטיס על המגרש. זה אמנם לא נתן לו סייז בשום צורה אבל כן נתן לו הרכבים מגוונים לפי הצורך. אבל אז הגיע הרבע הרביעי. וברבע הרביעי הגיעו שלוש הדקות האחרונות. אבל לפני זה, רגע של אנגלית עם סייבן לי.
גו טו פרקטיס
אחרי סל הניצחון קראנו לו כאן המושיע. הוא היה נראה כמו הפתרון המושלם לקבוצה שחסרה כשרון ליצור באחד על אחד, מישהו שייתנו לו את הכדור ויזוזו הצידה. ובכן, לי הוא עדיין השחקן הזה. אבל ניכר שהוא פחות אקספלוסיבי ומדוייק. יותר קהה, הססן. איזה הבדל ביכולת מהסל הראשון שלו בקבוצה עם הדאנק המפלצתי במתפרצת, להחטאת הדאנק אתמול במתפרצת. אם יש הסבר אחר ליכולת הפושרת הזו מלבד מחסור באימונים אינטנסיביים בפורמט של חמש על חמש, שיופיע מייד. לי עדיין יכול להיות הגו טו גאי של הקבוצה הזו. אבל כדי שזה יקרה הוא צריך טו גו טו פרקטיס. אם העובדה שדייויד דג׳וליוס מחק לחלוטין את הדקות של ג׳ון דיברתולמיאו מתקבלת בהבנה, דקות של לי על חשבון דיברתולומיאו כבר מתקבלות בפחות הבנה. למה ההוא מתאמן ולא משחק והההוא לא מתאמן ומשחק? מה זו השכונה הזו?
הדרך לגיהנום מלאה בכוונות טובות
נחזור לרבע הרביעי. מכבי פותחת את הרבע הרביעי בריצת 8-0, נעמדת על פלוס 11, 8 דקות לסוף. רק להמשיך לשחות. ואז עלה לעתמאן הארדואן. הוא זונח פרימדונות עצלות כמו לורנזו בראון, ועובר להרכב גבוה עם צ׳די עוסמן, חואנצ׳ו הרננגומס ומתיאס לסור. הוא מחבר אל שלושת הקרנפים הללו את ג׳ריאן גרנט וקנדריק נאן ומקבל הרכב סופר פיזי ונחוש. נאן התלבש על רוקובאייטיס ואימלל אותו, גרנט, ארוך ומשגע, ישב על בלאט. שניהם לחצו על הכדור, עברו בכוח בפיק אנד רול, וכשלא עברו קיבלו עזרה, ביודעם שיש להם חיפוי מאחור, גם אם לא איכותי, אבל פיזי. זה הוביל לאיבודי כדור ומחסור במיץ ברגליים של בלאטקובאייטיס. למשל תראו את הטיפול ההגנתי של נאן והרננגומז שמוביל לאיבוד:
ההרכב הזה הוביל לשלוש הדקות האחרונות והגרועות ביותר של מכבי במשחק, דקות שנראו כמו שייכות למשחק בבולוניה. בשמונה הדקות האחרונות פאו רצה 33-16. ומה עשה עתמאן בהתקפה? מה שעשינו ב48׳, אין יותר טוב מזה. כלומר את אותו הדבר שעשה בשלושת הרבעים הראשונים - ניהול משחק ההתקפה דרך הלואו פוסט של לסור. אז נכון שהלואו פוסט של לסור לא אמור לרגש את מכבי. היא ניצחה את טאברס ומריאנוביץ׳. אבל לא הפעם. מתוך הלואו פוסט לסור מצא את נאן וגרנט למהלכי כוח על יוקובאיטיס ובלאט, פעמיים פאול וסל, והפעם גם פוזרו סביבו את הרננגומס ועוסמן. שני החבר׳ה האלה הם דוגמא חיה אם רוצים להבין איזו רמה מטורפת משוחקת ב-NBA ונזכרים שהם היו שם שחקנים משלימים במקרה הטוב, ועכשיו הם דומיננטיים לפרקים באירופה.
בכל מקרה, מהעזרה על הלואו פוסט של לסור ומהשמירה הכפולה על נאן עוסמן תפר שלשות, ומכבי שרצתה לתת קונטרה דומה עם מהלך של גבוה עם קליעה הלכה אל ויל ריימן, שברגע שהוא משחרר את הזריקה הכדור עצמו שם יד בין העיניים ואומר שמע ישראל. וההבדל בין ריימן לעוסמן מחדד את כל ההבדל בין האיכות של קבוצות יורוליג מרשימות ועמוקות בעלות שאיפות, לקבוצות מצולקות שמנסות לשרוד את היום עם המון רצון וכוונות טובות. וכולנו יודעים לאן מובילה דרך שמלאה בכוונות טובות.
כתמים שחורים
כל כך יפה, האואקה, אפילו מהטלוויזיה. הפרקט מרשים. תאורת הרצפה המתחלפת מהממת. השירה ביציע, כמו פסקול ישן שחוזרים אליו כשרוצים להיות קצת שמחים. ונדמה שאוהדי מכבי ת״א מתכווצים בקרבם כשהם שומעים את השירים שם. אותן מנגינות כמו שלהם, רק ביוונית. כמו גליקריה ששרה ״שבחי ירושלים״. ואותה דחיפה כשהקבוצה זקוקה לה, כשהאוהדים מרגישים פיזית איך הם עוזרים לקבוצה לנצח. אבל אוהדי מכבי תקועים מול מסך שטוח, חסרי אונים, מקללים במקום לשיר, מתלוננים במקום לדחוף את הקבוצה, ממורמרים ומחכים שהמלחמה תיגמר. אבל גם אנשים שהם לא אוהדי מכבי ת״א לא רצו לראות את ארגין עתמאן האנטי ישראלי מחייך ומניף אגרופים בסוף המשחק.
ומה זה שם, ביציע האואקה? כתמים שחורים-ירוקים-אדומים? יריעות בד מטונפות? אה לא, דגל הרשע המודרני, שפעם קראו לו דגל אש״ף, שהופיע אתמול לא מעט ביציעים. בשבוע בו המון אנטישמי ניסה לעשות לינץ׳ באוהדי מכבי ת״א, שכל אשמתם היה שהם יהודים באירופה, נזכיר גם שהדגל הזה היה על המדים של הנוח`בות ששחטו משפחות בשביעי באוקטובר, והוא הדגל שבשמו נרצחו אלפי יהודים מאז הקמת אש״ף ב1964. כל כך יפה האואקה, וכל כך מכוערת.
