משפחות שבויים: "הם לא סיפרו, אנחנו לא שאלנו"

כל המדינה התרגשה עם שובו של גלעד שליט להוריו. מה לא נאמר ונכתב; האושר גדול והפרשה הסתיימה עם סוף טוב, בלתי נתפס אפילו; אחרי חמש שנים וארבעה חודשים שבהם לא ראה אור שמש, שליט חזר על רגליו, בריא ושלם.
אבל רק מי שהיו שם יודעים: זה לא נגמר, זה רק מתחיל; תהליך השיקום הפיזי והנפשי, ההסתגלות מחדש לשגרה, ההתמודדות עם הזכרונות והבדידות שנכפתה עליו - כל אלה עוד צפויים לגלעד, וזה לא יהיה פשוט.

חשוב לומר שהסיפורים האישיים המובאים כאן אינם משליכים בהכרח על הצפוי לגלעד שליט; המערכת הבטחונית למדה כמה דברים מאז מלחמת יום כיפור וכיום היא מן הסתם מתמודדת טוב יותר עם פדויי שבי; שליט מקבל מעמד של נכה צה"ל באופן אוטומטי ובלי להידפק על דלתות משרד הביטחון; עמותת "ערים בלילה" שמסייעת כיום מאוד לשבויים ולבני משפחותיהן עדיין לא הייתה קיימת אז; ובניגוד למשתתפים בכתבה - נראה שגלעד מדבר ומספר למשפחתו על מה שעבר עליו ואינו שומר את הטראומה בתוכו. כל אלה עשויים להקל על ההתמודדת הצפויה לשליט ולמשפחתו. 

"הוא התבייש שהיה בשבי, לא רצה לספר לילדים"

סמי בן אבו, נשבה במלחמת יום כיפור, כשהיה בן 22. הוא היה בשבי במשך חודשיים, וכשנה וחצי אחרי שחזר נישא לחברתו מלכה.

איך התמודדת עם חיים לצד פדוי שבי?
"בהתחלה ניסיתי כל הזמן לשאול איך היה, מה היה. אבל לא היה מענה מצדו. הוא לא רצה לספר מה עבר עליהם, מה עשו להם שם. רק כשהתחלנו להיפגש עם החברים שלו משם, נחשפתי לסיפורים; זה זורק מילה ועוד אחד זורק עצם, והפאזל מתחבר.
"היו לילות שאבא שלו ישב לידו, והחזיק אותו במיטה כי הוא כל הזמן קפץ ורעד. זה קורה גם עכשיו לפעמים. זה לא דבר שנעלם ולא קל לחיות עם זה. בינתיים אני רואה שמבודדים את גלעד שליט, שהוא מסתגר בביתו. אני לא בטוחה שזה הדבר הנכון, לדעתי חשוב שיראה אנשים, שייצא החוצה".

רחל, אמו של אבי, מספרת שכלל לא ידעה שבנה חוזר: "הופתענו כשראינו אותו, כי לא פרסמו את שמות השבויים שחוזרים, עד שהם לא הגיעו לארץ לא ידענו מי יגיע.
"זה היה על הבוקר", היא נזכרת. "אני לא הייתי בהיסטריה, הרגשתי שאני צריכה להיות חזקה. אבל אני זוכרת שאחותו התעלפה וגם אבא שלו. בעלי ביקש שלא יהיו שמחות גדולות בחוץ כי נהרגו חיילים שלנו במלחמה, אבל בכל זאת כל העיר הגיעה לכאן והיה המון אוכל.

"אבי היה רזה ושמח לחזור, אבל הוא בכה הרבה כשנודע לו שהמפקד שלו מת. אנחנו לא שאלנו אותו הרבה שאלות, והוא לא סיפר על כל מה שעבר. רק אם הייתי שומעת בחדשות על מה שהשבויים שלנו עברו שם, הייתי שואלת אותו אם זה נכון, והוא היה אומר לי שכן".

את זוכרת איך עבר היום הראשון שלו בבית?
"בלילה הראשון שלו כאן היו הרבה אנשים וכולנו הלכנו לישון מאוחר. הוא לא ישן בנוחות, קפץ כל הלילה וכל הזמן צעק. כמה ימים לאחר מכן לקחו אותו לבית הבראה. כשחזר הוא התחיל להשתקם לאט לאט". 

 "כמו גלעד, גם הוא חזר רזה מאוד"

"כשהוא חזר הביתה הייתה בבית שמחה גדולה, אנשים שלחו לנו המון פרחים", מתארת חדווה קרמר, אחותו של יורם רובינשטיין, נווט שישב כחודשיים בשבי המצרי במלחמת יום כיפור. היא הייתה בת 20 כשזה קרה, הוא בן 22.
"נודע לנו שהוא חוזר ממש כמה שעות לפני שהוא נחת, כי שחררו כל יום מספר שבויים ורק שהם נכנסו לטריטוריה הישראלית הודיעו על השמות", היא נזכרת. "הטיסו אותו לבסיס ברמת דוד, שם פגשנו אותו. הייתה שמחה מאוד גדולה, קיבלנו אותו מכבש המטוס ואני זוכרת שהרימו כוסית לחיים בקבלת הפנים שעשו לכבוד השבויים שחזרו. זה היה מאוד מרגש.

"כמו גלעד שליט, גם הוא חזר רזה מאוד, אבל היה בסדר גמור, למרות שאני בטוחה שהיו לו פגיעות גופניות".

 הוא דיבר אתכם על מה שעבר שם?
"לא. בהתחלה בכלל לא, וגם אחר כך מעט מאוד, אם בכלל. יכול להיות שלהוריי הוא סיפר יותר, אבל אני מתקשה לזכור כי זה היה לפני שנים רבות. הוא התחיל לדבר על זה קצת יותר מאז שעמותת 'ערים בלילה' החלה לפעול".

"בתוך כל זה הייתי צריכה לגדל משפחה"

 גם בני פיינשטיין נחטף במלחמת יום כיפור בעת ששירת בגדוד מילואים. הוא ישב בשבי המצרי במשך חודשיים, כאשר היה כבר אב לשניים ונשוי שש שנים. הוא חזר מוכה, פצוע וחולה במושגים שלא ידענו להגדיר אז", מספרת אשתו חנה.

תארי לנו את רגע השיבה הביתה.
"פגשתי מן גלעד שליט כחוש כזה. גם הוא חזר בתת תזונה, כולו מבוהל, לא כל כך יודע איפה הוא נמצא. הפציעות הגופנית שלו היו מאוד קשות – לא היו לו ציפורניים וגופו היה מלא בכוויות.
"הוא לא דיבר, ואנחנו לא שאלנו. היו לו כל הסימנים של טראומה נוראית כבר מהיום הראשון: הוא לא ישן בלילה, נבהל מכל דבר קטן, אסור היה לצעוק בבית או להפיל משהו לרצפה. הוא סבל מהמון פחדים ומבדידות נוראית, מחוסר שקט, וסבל גם מהפציעות שלו".

איך מתמודדים עם זה כמשפחה?
"בימים הראשונים חיינו בתחושה של טירוף. לא ידענו איך לגשת אליו, מה לעשות. לנו לא היה למי לפנות, נתקלנו במערכת עויינת שלא רק שאינה מקלה, אלא מבזה; תמיד יצאנו משם בתחושה של 'מה אתם רוצים מאיתנו, עדיף שהיה נשאר שם'.
"בהתחלה שמרתי על הלבד שלו אבל לאט לאט התחילו להגיע אנשים לבקר והבנתי שזה חשוב שתהיה לו חברה.
בהמשך היו לנו שנים מאוד קשות, ובתוך כל זה הייתי צריכה לגדל משפחה: שני בנים שכבר היו לנו, ושתי בנות נוספות שהבאנו כמה שנים לאחר מכן. אני שמחה שהם גדלו להיות ילדים לתפארת: שני הבנים טייסים, וגם הבנות מצליחות בתחומן".

"אני רואה את משפחת שליט ואני מבינה שהם מאוד מבולבלים. למרות שוודאי הכינו אותם לזה לפני, אי אפשר באמת להתכונן לדבר כזה.
כל משפחה וכל אדם מתמודדים עם פדוי שבי לפי אופיים. אני חושבת שגלעד מבולבל וניזוק נפשית. לצערי, מי שהיה שם לעולם לא יהיה אותו אדם שהיה קודם".

 >> האם מותר לכם לבכות מהתרגשות ליד הילדים? סופר נני בטור מיוחד