צפו בסיפורים המעניינים של 24.12 לאורך השנים (צילום: חדשות 2)
הכדור שקטל את תשע שנות חייו חדר לעורפו דרך גג הרכב|צילום: חדשות 2

ביום שישי 26.07.2002 נרצחו ביריות דוד יוסי, דודה חני ובנם בן התשע שובאל ציון. ילד נוסף שהיה ברכב נפצע קשה. ארבעה ילדים שהיו ברכב ראו את החיים של ההורים והאח שלהם נוזלים באשדות אדומים על כסאות אפורים, ונשארו בחיים.
המשפחה נסעה לשבת לחברים בחוות מעון ליד חברון. חוליית מחבלים התמקמה על הכביש וירתה על הרכב. אחרי מטח היריות הראשון, הרכב נעצר, אחד המחבלים התקרב, ירה ביוסי עוד צרור, הביט לחמשת הילדים ההמומים בעיניים, הסתובב והלך. אחרי שנתפס, אמר בחקירה שלא היה מהסס לעשות זאת שוב.
הוא לא הכיר את יוסי, הרב יוסי, את חני המורה למחשבים ואת שובאל תולעת הספרים הקטנה. הכדור הקטלני שקטל את פתיל תשע שנות חייו חדר לעורפו דרך גג הרכב, ראשו נשמט מעל הספר בו קרא ודמו הכתים את הדפים.

המחבל שהרג לי את הדודים ישוחרר ככל הנראה השבוע במסגרת עסקת שליט. אני לא צריכה את הקרקס התקשורתי ואת הזקפה הלאומית הזו בשביל שהקרום הדקיק הזה מעל הפצע העמוק יפרם והכאב הנורא יתפרץ החוצה. החיים בארץ מספקים לי אירועים אינסופיים להיזכר באותו מוצ"ש בו אמא התקשרה לספר לי.

"בדיוק כמו הרכב של דוד שלי"

ישבתי אז בדירה של חברים. היו אלו הימים בהם התפכחתי מבועת החיים החמימה בה חייתי במשך 19 שנה. הבנתי שאורח החיים החרדי הוא הסילוף הגדול ביותר ליהדות. אברהם אבינו היה מוקע במאה שערים, חכמי המשנה והרמב"ם לא יכלו להכניס את ילדיהם לבית יעקב. ואני הייתי בשלב בו ניסיתי למצוא את הדרך שלי להיות דתייה באמת. הוריי לא אהבו את הסטייה שלי מהקו הנהוג שנקבע לי הרבה לפני שידעתי להגיד "מודה אני לפניך מלך חי וקיים". כיום, כשמצב היחסים בינינו טוב מאי-פעם, מוזר להיזכר, אך ניטשה אז מלחמה מכוערת רוויה האשמות בכי ואכזבה הדדית.

כאמור, אני בבית של חברים, אחרי ההבדלה וג'וינט של מוצאי שבת. אמא מתקשרת, אני לא עונה. אין לי כוח לעוד שיחת מוסר על הבושות שאני עושה, הכתמת שם המשפחה והורדת ערך שידוכי אחיי. מסננת. היא מתקשרת שוב. אחרי עשר פעמים אני נכנעת, יוצאת מהדירה ועונה.
היא בקול רך שואלת אם אני יושבת. אני מבינה את הכיוון הגרוע שאליו השיחה מובילה.
"מה קרה?"
"הפיגוע ביום שישי, זה יוסי".

ראיתי כתבה בחדשות סוף השבוע, פיגוע ירי קטלני. לא פורסמו השמות אך צוין בחדשות כי בפיגוע נהרגו זוג הורים וילד. תמונת הרכב המנוקב הופיעה בכתבה. "תראה קטע", אני אומרת לידיד שישב לידי, "זה בדיוק הרכב כמו של דוד שלי. לכל המתנחלים יש את אותו הרכב".

אמא בקו, מתייפחת.
"אמא, מי הילד שנהרג?"
"שובאל".
"איפה כל הילדים עכשיו?"
"בהדסה".
"אני נוסעת לשם".
מנתקת ומתיישבת על המדרכה ליד הדירה, הלם. לא יכולה לבכות לא יכולה לחשוב.

השכול, העצב והשמחות לפותים אלו באלו

אוצר בין אבני הכותל. ארכיון (צילום: יוסי זילברמן, חדשות 2)
בכותל עם פירסינג באף|צילום: יוסי זילברמן, חדשות 2

שבוע ויומיים קודם לכן, בתשעה באב, הלכתי לכותל. לבשתי מכנסיים רחבים וחצאית קצרה מעל, שיער קצוץ-קצוץ, פירסינג באף ועגיל בגבה. האמנתי שה' מבין אותי ואת המרד שלי. הלכתי להתפלל. במקרה ראיתי שם את יוסי ושובאל. ניסיתי לחמוק, לא התחשק לי שהוא יראה אותי ככה ויספר לאבא. כאמור, היו אלו ימי מלחמה קשים. לא רציתי לחמש את הוריי בעוד נשק, בבושות שאני עושה, הולכת לכותל בלבוש כה לא קונבנציונאלי. פעמיים ניסיתי להתחמק אבל לא הצלחתי, הם פשוט באו מולי.

יוסי הגיב כמו שדוד מגיב כשהוא רואה אחיינית, בחמימות רבה. מה שלומי ואיך אני מסתדרת בירושלים, והוא מבין שיש קצת בעיות בבית ואני יכולה לבוא לבקר בפסגות, הם מאוד ישמחו לארח אותי. בעוד שבועיים אחותי תתחתן, התוכנית היא לעשות קמפינג בשבת שבע ברכות, אני אבוא, נכון? טוב לראות אותי, ד"ש חם. חני והבנות גם כאן. להתראות. לעזאזל, אם הייתי מצליחה לחמוק ולא לשוחח איתו את השיחה האחרונה הזו. אני האחיינית האחרונה שפגשה את יוסי, חני ושובאל בחיים.

בפעם הבאה שראיתי אותם הם כבר היו מכוסים בטלית ברחבת ישיבת מרכז הרב. שלוש גופות. אבא שלי ירד מהאוטובוס. אנחנו לא דיברנו קרוב לשלושה חודשים, אבל ברגע שהצטלבו מבטינו אבא החזק התפרק בבכי. נשברתי לגמרי. מעיין הדמעות שלא הצליח לבקוע מההלם נפרץ לחלוטין. לתפארת המקאבריות, יום לאחר השבעה אחותי התחתנה. כך חיה המשפחה תשע שנים. השכול, העצב והשמחות לפותים אלו באלו.

המפלצת האחראית לכך תשוחרר בעוד מספר ימים. משפחת שליט, ולדברי ביבי, עמישראל כולו, יקבלו את גלעד בחזרה. אין לי דעה נחרצת בעניין העסקה. ההלכה היהודית קובעת כי אין משחררים שבוי ביותר משוויו. ב"שיר לשלום" אנו מתבקשים לא להביט לאחור ולהניח להולכים. אני רואה את הנהרה השפוכה על פני הוריו של גלעד, נהרה שלא תופיע לעולם על פניהם של סבתי ובני דודי. חגיגות השמחה בעזה מובנות לי וגורמות לי לקבס.

מציאות החיים בארץ היא כאוטית ואיומה. גלעד לא צריך לשבת בשבי, אנשים טובים לא צריכים להירצח בדרך לביקור אצל חברים.

ישראל לא התחייבה שלא תפגע ברוצחים ששוחררו במסגרת העסקה. המפלצת כנראה למדה עברית ופייסבוק בכלא. שב"כ יקר, דרושה לכם נערת פיתוי?

>> הפוסט הקודם: בין ראש השנה החרדי לראש השנה החילוני
>> "צריך לשים סוף לשחרור רוצחים"