גלעד יקר
היום אתה חוזר הביתה. מאיפה להתחיל לדבר? הדאגה והסקרנות מעבירים אותנו על דעתנו, אבל דווקא עכשיו צריך לשים את עצמנו בצד ולחשוב מה יהיה נכון יותר בשבילך. אני מקווה שהעיניים שלך, שהסתגלו לכל כך מעט אור, יהיו מסוגלות להתמודד עם נחשולי הפלאשים שיציפו אותך. שהנפש שלמדה לשרוד בבדידות מחרפנת, לא תחטוף צונאמי-אהבה מטלטל עד שיגעון. אל תכעס. בבקשה אל תזקוף זאת לרעתנו. כל כך הרבה זמן בלעדיך, הרגשנו חסרי אונים.
סליחה, גלעד, שלקח לנו כל כך הרבה זמן להחזיר אותך. אנחנו עם קשה עורף. ואולי בגלל זה אין יותר מדי מילים בעברית כדי לבקש סליחה. ומה נעשה אם דרושות לנו 1,940 סליחות? חשבנו לעצמנו, איך אתה מחזיק מעמד? האם קר לך בלילה? ומה אתה אוכל? מה מחזיק אותך מנטאלית ברמה היומיומית? כמה פעמים תכננת בראש את הטיול של אחרי הצבא? כמה פעמים לא היית בטוח אם יש סיכוי שאי פעם תצא לטיול הזה, או למכולת הקטנה במצפה או לאנשהו מחוץ לגבולות הגיהינום הפרטי שלך, שאין בו נפש אנושית?
ומה נורא יותר: לקום 1,940 פעמים לבוקר שאתה יודע שלא יקרה בו כלום, או להתאכזב עד עמקי הנשמה כשלרגע קט נדמה שסופסוף קורה משהו ולוקחים ממך קלטת ולהמתין. ולהמתין. ולהמתין?
לפעמים קינאתי שיש לך הורים כאלה
כל התקופה הזו חשבתי לעצמי כמה חבל, כמה כואב שאתה לא יודע מה אבא נועם ואימא אביבה עושים כדי לשחרר אותך. הם נפגשו עם כל שועי עולם, צעדו ברגל יחד עם קהל עצום ממצפה הילה לירושלים, ישבו באוהל מול בית ראש הממשלה ימים ולילות, לא הרימו ידיים גם כשחברי הכנסת והשרים עברו על פניהם בדרך לכנסת בלי להפנות מבט. תגיד גלעד, הצלחת לשמוע כמה רחשים מקונצרט הפילהרמונית שנערך לכבודך על גבול עזה? האם צלילי הכינורות, הנבל והצ'לו שזובין מהטה מזג ברגש אלה לאלה עזרו לך לרגע להפליג לחופש דמיוני? האם היה בצלילים האלה כדי לנסוך רגע אחד נדיר של מבע אנושי על פני החוטפים שלך? לפעמים אפילו קצת קינאתי בך שיש לך הורים כאלה.
בכל 32 שנות חיי לא זכיתי לראות מדינה שלמה רועדת משמחה כמו בשבוע שעבר, בלילה שבו נפלה החלטת הממשלה על אישור ההסכם שהחזיר אותך. המון זוגות עיניים היו רטובות מכדי שיוכלו להיעצם באותו לילה ואחיך יואל, שלמדנו לאהוב בהיעדרך, הצליח לדייק בשתי מילים את התחושה של כולנו: הבטן מתהפכת.
ההחלטה התקבלה ברוב גדול. יש לנו ממשלה עם 28 שרים (היית מאמין?!), ורק שלושה הצביעו נגדה: ליברמן, עוזי לנדאו ובוגי. בתור מי שבתפקידו הקודם כרמטכ"ל שלח חיילים להסתכן באפשרות שייפלו בשבי, ההצבעה שלו נגד ההזדמנות לשחרר אותך הכי מרתיחה אותי. נכון שלהחלטה יש מחיר כבד אבל אתה כבר שילמת מספיק. את המתים אי אפשר להחזיר. אך כלפי החיים, יש לנו את כל החובה לעשות זאת.
לעולם לא נוכל להבין עד הסוף מה באמת עבר עליך. רק היינו רוצים לחבק את הכאב שלך הכי קרוב שתרשה לנו להגיע. לעזור לך להתחיל מחדש. לא מההתחלה.