קהיר הבוערת - יומן מסע: הגעתי למצרים ביום שישי שעבר, על מנת לסקר התקוממות עממית. החוויה הראשונה שלי הייתה מכה שקיבלתי בראשי מהשוטרים - רק כי צילמתי מפגינים.
התחושה מתעצמת כשאתה מסתובב ברחובות: כל סיור של הצבא עוצר אותך, בודק תעודות זהות ושואל שאלות. אך דווקא בתוך הכיכר עצמה, אני מרגיש מאד נח. לא ראיתי ששורפים דגלי ישראל או דגלי ארצות הברית. בתוך הכיכר המפגינים צמאים לסיקור הבינלאומי של ההפגנות.
אתמול אחה"צ, משהו השתנה באוויר. ניתן להבחין בכך שכמלווים את הקבוצות שתומכות במובארק - אז מתחילים לקלל אותי, לדחוף אותי ולתקוף. הם אפילו לא יודעים מהיכן אני מגיע. פתאום הייתי עד לתקרית של יידוי אבנים, והבנתי שאי אפשר לסקר את המקום הזה יותר.
אני עוזב קהיר בוערת, מפולגת ומסוכסכת. ויכוחים אלימים בכל פינה ברחוב הן שיכריחו לאן פניה של מצרים. ליל הנאום של מובארק היה נקודת המפנה בהתייחסות המפגינים. בובות מובארק תלויות מעמודי החשמל, קריאות מוות לנשיא. "אנחנו רוצים שינוי עכשיו! לא אחרי שבעה חודשים", צועק אחד מהם.
מתי כל זה ייגמר?
"אנחנו נישאר ברחוב עד שהוא יעזוב", קורא מפגין אחר. "מובארק הוא רוצח. הוא רוצה להרוג את כולם כאן". כבר שבוע שהמדינה כולה מושבתת. אין בית ספר, אין מסחר, האספקה לסופרמרקטים לא סדירה. רק אתמול, למשל, הגיע סוכר למרכז העיר.
טנקים ברחובות, מטוסים ומסוקים באוויר. התנועה בלתי נסבלת. כל 100 מטרים עוצר אותך מחסום שכונתי. בגלל העוצר, שדה התעופה מלא, אפשר להגיע אליו רק במהלך היום. הזרים, במדינה שחיה מתיירות.
אבל בתוך כל הקולות הללו, פתאום נשמעים גם קולות אחרים. "אם האחים המוסלמים ישתלטו על מצרים, מצרים גמורה!", מזהיר אחד המפגינים. "אנחנו לא רוצים שלטון איסלאמי. זה לא מה שאנחנו מבקשים. אנחנו מוסלמים, כולנו מוסלמים. אנחנו לא רוצים את האחים המוסלמים".
מתי זה ייגמר? אולי כשמספר ההרוגים ירגיע את הפגנות הנגד, אולי כשמובארק יעביר את סמכויותיו.
רוצים לקבל עדכונים שוטפים על המהפכה במצרים? הצטרפו לחדשות 2 בפייסבוק