מה אומרות עיניך? כנראה כלום. אבל אנחנו לא מוכנים לקבל את התשובה הזו, ולכן אנו נמצא כבר איזו משמעות שנוכל ונרצה להתאים לאותן עיניים. אנחנו משוכנעים שאנו יכולים לזהות הבעות רגש בפניהם של אנשים אחרים, ולהבין מה מצב רוחם או כוונתם, אבל זו אשליה. זה רק נדמה לנו שאנו יודעים ויכולים להבין משמעות של הבעות פנים. גם האמוג'יס, שכולנו מכירים ומשתמשים בהן, מתבססים על אותה הונאה אנושית מקובלת – שישנן הבעות פנים שמשמעותן אוניברסליות ולכן קל להבין ולזהות אותן. 

האורח בפודקאסט, פרופסור הלל אביעזר, חוקר הבעות רגש מהמחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטה העברית ונוירו פסיכולוג בשיבא תל השומר, מסביר מדוע במידה שכן הצלחנו לדייק בתשובה ל"מה אומרות עיניך", סביר שזה לא היה מתוך מבע העיניים עצמו: "כשאנחנו מסתובבים בעולם, אנחנו לא מזהים הבעות רגש ממוקדות ומנותקות מאיזשהו הקשר. הבעות הרגש תמיד מרובדות בתוך המון שכבות של מידע, סצינה חזותית, החוויות שלנו עצמנו. הן רק פרט אחד בתוך הקשר עצום. ואנחנו נוטים שלא לתת לכל ההקשר מסביב משקל מספיק טוב. נדמה לנו שקראנו את המידע מתוך הגירוי הקטן והמבודד של הבעות הפנים".

לו היינו מבודדים את הבעות הפנים שאנו נתקלים בהן מכל ההקשרים והסיטואציה עצמה, סביר שרובנו לא היינו מסוגלים לזהות ולפרש אותן נכונה.

לפני כמאה שנה לקח תאורטיקן הקולנוע הסובייטי לב קולשוב צילום של שחקן מתבוננן במצלמה, וערך את אותו צילום לסירוגין עם תמונות של פני נערה, קערת מרק וארון מתים של תינוק. הקהל התרשם עמוקות מיכולת הבעת רגשות האבהות, הרעב או האבל של השחקן.

לא מעט ניסויים לאורך השנים הוכיחו שוב ושוב שהאינטואיציה של כולנו לגבי הבעות פנים ומשמעותן שגויה. ומעבר לכך – לעתים קרובות אנו מביעים בפנינו את מה שנראה לנו כראוי להביע, בהתאם לסיטואציה. ויותר מכך – לעתים קרובות הבעות הפנים שלו כשאנו שמחים שונות מהבעות הפנים שלנו כאשר אנו רוצים להביע את השמחה לאחרים.

אישה יושבת ליד חלון (אילוסטרציה: Marcelo Chagas, pexels)
אנחנו לא באמת יודעים לזהות מה אומרות הבעות הפנים|אילוסטרציה: Marcelo Chagas, pexels

פרופסור אביעזר מספר על ניסוי שנערך בארה"ב באולם באולינג בשנות השבעים, כשנושא האתיקה בעריכת ניסויים פסיכולוגיים היה פחות מוקפד ולכן המשתתפים תועדו בלי שידעו שהם משתתפים בניסוי וללא הסכמתם. צוות צילום אחד התמקם באזור התפעול בו נמצאים הפינים וצילם את השחקנים כאשר הם משליכים את הכדור ועם הגב לחבריהם, וצוות שני התמקם מאחורי אזור המשחקים והחברים, וצילם את השחקנים כאשר הם פונים בחזרה לחבריהם אחרי הפעולה. 

הם ניסו לגלות האם אנשים מחייכים כשהם שמחים, או כשהם רוצים לתקשר עם אנשים אחרים, כלומר האם הוא מביע את הרגש עצמו או את התקשור שלו. הם תיעדו שחקנים מבצעים "סטרייק" – השלכה של כדור הבאולינג באופן שמצליח להפיל במכה אחת את כל 10 הפינים, רגע משמח של הישג חשוב במשחק.

האינטואיציה אומרת לנו, כנראה, שאנשים יחייכו גם ברגע בו ביצעו את הסטרייק. אבל לא. הם שמחים כשהם מצליחים לעשות סטרייק, אבל זה לא גרם להופעה של חיוך. הם חייכו רק כשהם רצו לשדר את השמחה שלהם לאחרים.

הניסויים במעבדות מוכיחים שוב ושוב את העובדה שההקשר הוא הדבר החשוב ביותר בהבנת הרגש בהבעות הפנים. אבל מעבר לכך, מסביר פרופסור אביעזר, יש הקשר שלא תמיד חושבים עליו שהוא אנחנו, המתבונן. מי אני, מה הידע שיש לי על העולם, איך אני תופס את הצד השני.

"אנשים עם חרדה חברתית יכולים להיות במצוקה די גדולה בתוך סיטואציות שדורשות מהם להיות באינטראקציה מול אנשים אחרים. הם יכולים להיכנס לחדר עם עוד אנשים ומיד הפרשנות שלהם שמשקפת מסוג של עיוות חשיבה כזה במונחים של טיפול התנהגותי קוגניטיבי. לדוגמה, 'שופטים אותי ואני גרוע'".

"ועכשיו, כשהם מסתכלים על הבעות פנים של אנשים מסביב, הם מתחילים לראות שם הבעות רגש שלא בהכרח קיימות. הם לוקחים מבט מקרי מזדמן של מישהו ואומרים 'מסתכל עליי במבט עקום', 'הוא מסתכל עליי בבוז'. זה אולי משהו שיכול לבוא לידי ביטוי בפנים, אבל כאן יש קונטקסט פנימי נורא חזק שגורם לנו לאיזושהי הטיה באופן שאנחנו תופסים את העולם".

פרופסור אביעזר עשה את הדוקטורט שלו באוניברסיטה העברית, ועבד עם פרופסור שלמה בנטין ז"ל, שהיה מהמומחים הגדולים בעולם לאלקטרופיזיולוגיה של תפישת פנים. הוא ביקש לחקור את נושא הבעות הפנים כמבטאות רגש, ולמד מהספרות המקצועית שיש סט גירויים של הבעות רגש שכולם משתמשים בו. סט שנערך על ידי פרופסור פול אקמן, החוקר המוביל בעולם בתחום. רוכשים דיסק עם תמונות של שחקנים שמצולמים כשהם מביעים רגשות שונים.

הוא ביקש לרכוש את הסט ופרופסור בנטין אמר לו שזה נשמע לא סביר להוציא כסף עבור תמונות של אנשים עושים הבעות פנים, ולכן הוא החליט ללכת ולצלם בעצמו הבעות פנים. אז הוא הלך לפקולטה אחרת בעברית עם מצלמה, ופשוט הציע לאנשים חמישה שקלים תמורת האפשרות לצלם אותם עושים כמה הבעות פנים מול המצלמה.

"אנשים עם חרדה חברתית יכולים להיות במצוקה די גדולה בתוך סיטואציות שדורשות מהם להיות באינטראקציה מול אנשים אחרים. הם יכולים להיכנס לחדר עם עוד אנשים ומיד הפרשנות שלהם שמשקפת מסוג של עיוות חשיבה כזה במונחים של טיפול התנהגותי קוגניטיבי. לדוגמה, 'שופטים אותי ואני גרוע'"

זה היה כישלון. מעט האנשים שהסכימו להצטלם הפיקו הבעות פנים כל כך מוזרות עד שאחרי כמה זמן הוא התייאש, ורכש ב-300$ מכספו הפרטי את סט הצילומים של אקמן, לא מעט כסף עבור דוקטורנט. כאשר הוא קיבל את הסט, הוא למד מהספרות המצורפת שלצורך הפקת נערכו למעלה מאלף צילומים – בזמן שהסט עצמו כלל רק כמה עשרות תמונות. למה? כי הרוב לא היו טובות. ולא רק זאת, "הוא לא אמר להם נגיד תביעו פחד, אלא עכשיו תזיזו את הגבות שלכם כלפי מעלה, עכשיו תסגרו את העיניים... הוא מיקם אותם כמו בובה על חוט מבחינת פעולות שרירים בשביל לקבל את הייצוג האידיאלי של פחד".

הבעות הפנים לא מאפשרות באמת להבין מה אדם מרגיש

יש המון סטים כאלה, מספר פרופסור אביעזר, והם משפיעים על הדיון ועל עשרות אלפי מחקרים שהשתמשו בהם, נבנה מדע מחקרי שמתבסס על שחקנים שמביעים רגשות לפי הוראות מכניות לחלוטין. ולכן ככל הנראה נעשו לא מעט עבודות שמשמעותן אולי תקפה עבור אותו סט צילומים, אבל לא למין האנושי.

פרופסור הלל אביעזר, המחלקה לפסיכולוגיה, האוניברסיט
פרופסור הלל אביעזר, המחלקה לפסיכולוגיה, האוניברסיטה העברית

ויש גם שונות תרבותית שבחלק מהמקרים, לפחות במחקרים המוקדמים, ניסו לטאטא מתחת לשטיח. פול אקמן נסע לפפואה גינאה החדשה כדי לבדוק האם אנשים שם יזהו הבעות פנים אוניברסליות כמו במערב. ומה שהוא מצא זה שכשאנשים שם רואים הבעות סטריאוטיפיות של פחד (תחשבו על "הצעקה" של מונק) הם לא רואים שם פחד, אלא כעס. זה לא פרצוף מפוחד, זה פרצוף מאיים.

בהמשך הדרך לקח פרופסור אביעזר וצוות במעבדה תמונות מאותו סט אותו רכש בזמן הדוקטורט, ופשוט שתלו אותם בפוטושופ בתמונות של אנשים במנחי גוף שונים, וניסו לבדוק כיצד הן נתפסות אצל נחקרים. למשל, אותה הבעה נשתלה על תמונה שבה פרופסור אביעזר עמד ונופף בסכין עם גוף מוטה קדימה, ובתמונה השניה על דמותו מחזיק משהו שנראה כמו חיתול מלוכלך. כאשר הושתלה תמונת "גועל" מתוך הסט של אקמן, היא באמת נתפסה כמביעת גועל בתמונה עם "החיתול", אבל כאשר הולבשה על התמונה עם הסכין – היא נתפסה כמביעת תוקפנות ואיום.

ולא רק שבאמצעים פשוטים כאלו הועלו שאלות כבדות באשר לתקפות המחקרים העושים שימוש באותו סט תמונות מקובל, הצוות באוניברסיטה העברית עשה תרגיל יותר ממזרי. פרופסור אביעזר: "באחת המניפולציות שלנו השתמשנו בתמונות של פול אקמן, ששם גם את עצמו בתוך הסט. שתלנו תמונת של פול אקמן בתוך סיטואציות שונות, וכמובן שגם בתמונת שלו המשמעויות זזו בקיצוניות, לדוגמה, מבן אדם מפוחד לבן אדם שנראה בדיכאון".

 

האוניברסיטה העברית נחשבת לאוניברסיטה המובילה בישראל ומדורגת במקום ה-77 מבין האוניברסיטאות המובילות בעולם, על פי מדד שנגחאי לשנת 2022.

הכרה זו מבטאת את מעמדה של האוניברסיטה בקהילה המדעית הבינלאומית, ואת המוניטין לו היא זוכה כאוניברסיטת המחקר המובילה בישראל.

מאז הקמתה בשנת 1925, ניצבים חוקרי וחוקרות האוניברסיטה בחזית המחקר העולמי ואף זכו לאורך השנים בפרסים יוקרתיים רבים, ביניהם: שמונה פרסי נובל, פרס פילידס ושני פרסי טיורינג ומאות רבות של פרסים יוקרתיים בישראל ומחוצה לה. אלברט איינשטיין ליווה את תהליך הקמתה של האוניברסיטה ואף הפקיד בה את כל קניינו הרוחני.

 

כשעשה פוסט דוקטורט, החליט אביעזר לא להשתמש באחד מהסטים המוכנים כמו זה של אקמן, אלא לנסות להשתמש בתמונות ממקורות קיימים. מכל מיני סיבות, ביניהן טעם אישי ומצגת ששלח לו פרופסור בנטין לפני שנספה בתאונה, הוא השתמש בתמונות של טניסאים וטניסאיות בזמן משחק.

נאספו עשרות תמונות של טניסאים משחקים, ברגעים דרמטיים של הישג או כישלון, ועברו עיבוד. סט אחד כלל את התמונות המקוריות, סט שני רק את הפרצופים, וסט שלישי כאשר הפרצופים והבעות הפנים מטושטשים. התמונות הוצגו לקבוצות שונות של נבדקים שהתבקשו רק לתת דירוג על סולם בין חיובי לשלילי לכל תמונה.

כאשר אנשים ראו את הבעות הפנים בלבד, הם לא הצליחו להבין את משמעות האירוע. כאשר אנשים ראו את התמונה השלמה אבל עם פנים מטושטשות – הם הצליחו להבין מה קרה. "הם יודעים כמעט באותה דרגה שהם יודעים כשהם רואים את התמונה המלאה. זה היה די מדהים. יש רמזים, כנראה, די עדינים".

בהמשך הדרך גילו החוקרים כי אחד המסמנים הברורים לניצחון או הפסד אינו מצג הגוף בעת האירוע, אלא כף היד – כאשר היא מאוגרפת, מדובר בניצחון, וכאשר היא פשוטה ופתוחה מדובר ככל הנראה במפסידים.

פרופסור אביעזר: "באחד הניסויים אנחנו הראינו לאנשים את כל התמונה המלאה, ואנחנו כחוקרים כבר יודעים שהאינפורמציה לא מגיע מהפרצוף אלא ממשהו בגוף. שאלנו איך הם ידעו מה התמונה מביעה ואז אתה מתחיל לשמוע סיפורי 1000 לילה ולילה. 'הזווית של הפה' הייתה בשביל אינדיקציה, 'האופן שבו העיניים מכווצות'.

"אז זאת האשליה. אנחנו לוקחים מידע קונטקסטואלי ואנחנו בפרויקט כי אנחנו כאילו מקרינים אותו לתוך הקנבס הזה שהוא הפרצוף. כשאתה שואל את הבן אדם אוקיי. מה בכל התמונה הזאת עזר לך להבין? הוא אומר. כן, זה הפרצוף, זה העיניים. זה אף אחד לא מצביע על האגרוף. אנשים משתכנעים הרבה יותר שהפרצוף חשוב. ויותר מזה, כל ההסתמכות שלהם על הפרצוף היא שגויה במהותה".

פרופסור אביעזר סיפר גם על עבודה שערכה אחת הדוקטורנטיות במעבדה, מאיה לקר, על הבעות פנים של אנשים מפוחדים. היה ניסוי חברתי בשבדיה שבו אנשים הוזמנו לקפוץ למים ממקפצה בגובה של 10 מטר. זה די גבוה, ודי מפחיד. האנשים צולמו לסרטון על המקפצה, וזו סיטואציה שיש בה מספיק זמן להבין מה אתה הולך לעשות וגם לפחד.

"אוקיי, בוא נעשה את אותו שטיק, ניקח את הסרטונים. הפעם לא תמונות סטילס, אלה סרטון דינמי, שבו אנחנו רואים רק את הפרצוף, הוא דינמי. הוא זז, סרטון של כמה שניות טובות. או סרטון שבו רואים רק את הגופים של האנשים, את מנחי הגוף שזזים ומסתובבים שם על הקרש למעלה. או את הפרצוף יחד עם הגוף. ושוב פעם מצאנו משהו נורא מפתיע ומוזר: כשאנחנו מסתכלים על הגופים לבד, אנשים יכולים לזהות שם משהו קשה. משהו שלילי, משהו של מצוקה. לא נעים, אוקיי, האנשים האלה סובלים".

"בחלק מהקבוצות טשטשו גם את העובדה שמדובר בקרש קפיצה בגובה 10 מ'. אז רואים בן אדם, אמנם עם בגד ים אבל הוא יכול פשוט להיות מישהו שעומד על שפת הבריכה. מין בגד ים. משהו במנח הגוף גרם לזה שאנשים זיהו שם את הפחד.

"ומה קורה כשאנשים רואים רק את הפרצוף? הטעות הייתה של שיפט קטגורי, הפרצוף נראה חיובי, וואלה, כאילו נראה כאילו עובר עליהם משהו שהוא די סבבה בסך הכל. אנשים לא יכולים לזהות מתוך הפרצוף את מה שקורה שם".

חוקר אחר במעבדה, הדוקטורנט דורון אטיאס, התעניין בהבעות רגשיות שלא באמצעות הבעות פנים. במקום לקחת סטים מוכנים של הבעות קוליות, על מנת לא להגיע שוב לאותן שגיאות שמצאו בסטים המצולמים של הבעות, הצוות חיפש גירויים פשוטים וברורים. ואז הם נזכרו בקמפיינים של מפעל הפיס, עם הקלטות של אנשים מקבלים את שיחת הטלפון המשמחת מאראלה.

החוקרים נפגשו עם אנשי מפעל הפיס כולל אראלה, ואושר בפניהם שההקלטות מהשיחות הן אותנטיות לחלוטין. זה כמובן ניסוי שבלתי אפשרי לבצע במעבדה – לתת מיליוני שקלים לאנשים שיודעים שזה אמיתי. השאלה שהם רצו לברר היא האם תגובת השמחה תהיה גדולה יותר ככל שנרוויח יותר כסף?

החוקרים לקחו את ההקלטות לפרינסטון והשמיעו לקהל אמריקני, שאינו דובר עברית, את אותם רגעים של הבשורה, וביקשו לדרג על סולם של חיובי עד שלילי את החוויה של הדוברים לדעת המשתתפים. ואז התברר דבר מפתיע – כאשר סכומי הזכיה היו נמוכים יחסית, התגובות נשמעו שמחות וחיוביות. אבל בנקודה מסויימת, סביב כמה מאות אלפי שקלים, המגיבים נשמעו – לדעת המאזינים שאינם דוברי עברית – כאילו חרב עליהם עולמם.

פרופסור אביעזר: "כולנו רוצים כסף והנה קיבלת כסף וזה פשוט אומר לנו שהבעות הרגש שלנו מגיבות אותו דבר לסיטואציות נורא אינטנסיביות, שיש בהן עוררות מאוד מאוד מאוד חזקה של המערכת, זה לא האופן שהתיאוריות הקלאסיות אמרו לנו. אגב, זה התחבר לטניסאים, כשאנשים לא יודעים להבחין בין פרצוף זוכה לשל מפסיד, ושני הפרצופים נראים שליליים. איכשהו בפרשנות שלנו זה הולך לכיוון כזה ויש דיונים מעניינים. כאילו למה זה הולך דווקא לכיוון השלילי? אין לנו הסבר".

"הגישות הרווחות היו טוענות שיש הלם של פסנתר שנופל עליך ויש הלם של מיליון וחצי שקל שנופלים עליך. והתגובות שלך, שבלי ספק צריכות להיות תגובות נורא חזקות, יכולות בקלות להיות עם גוון חיובי או גוון שלילי. מסתבר שזה לא קורה. אי אפשר להבחין בין הסוגים"

אותו חוקר הביא אנשים למעבדה, השמיע להם את ההקלטה של אראלה מבשרת להם שזכו בפיס, וביקש מהם להגיב במשפט תגובה. הם יודעים שזה לא אמיתי, ומה שהתברר זה שכאשר אנשים מעמידים פנים שהם קיבלו הודעה על זכיה הם לא הולכים ונשמעים שליליים בהתאמה לגובה הסכום. כלומר, יש פער ברור בין הסטריאוטיפ שנבדקים חושבים על עצמם לבין איך שהיו מגיבים באמת.

פרופסור אביעזר: "הגישות הרווחות היו טוענות שיש הלם של פסנתר שנופל עליך ויש הלם של מיליון וחצי שקל שנופלים עליך. והתגובות שלך, שבלי ספק צריכות להיות תגובות נורא חזקות, יכולות בקלות להיות עם גוון חיובי או גוון שלילי. מסתבר שזה לא קורה. אי אפשר להבחין בין הסוגים".

לסיכום, פרופסור אביעזר מספר על מחקרים רבים של חברות טכנולוגיה שמנסות, באמצעות שילוב AI, להבין על פי הבעות פנים מה אנשים מרגישים. ושצריך להבין שזה כרגע כמעט בלתי אפשרי ויש אין ספור הטיות, טעויות ואי הבנות. ושהדבר קורה כבר היום – בין אם זה במריבות בכביש או בחבר מושבעים המנסה להחליט האם הנאשם מודה או לא.

"חברות הטכנולוגיה צריכות להבין שיש פה איזשהו פער שהוא לא רק פער טכנולוגי אלא פער מהותי: מה שאני מרגיש ומה שאני מביע לא בהכרח משקפים איזושהי אמת".

עיבוד הפרק לכתבה: גדי שמשון