הזיכרון האחרון שלי ממועמר קדאפי מורכב משתי תמונות: זו שראיתי וזו שסירבתי בתוקף לראות. הראשונה, שנמצאת מעל שורות אלה, רחוקה אלף שנות אור, 42 שנות רודנות, מהדיקטטור הצבעוני והאכזר שלמדנו להכיר, ובקטע קאמפי מוזר גם לאהוב.
איפה השמלות הצבעוניות והאקסטרווגנטיות – ואיפה שיירי המדים המהוהים והמדממים; איפה שומרות הראש, ה-Sweet 72, הבתולות שעל פי הסיפורים שמרו על קדאפי בלילה כשרק נשק אוטומטי לגופן – ואיפה המורדים הצמאים ללינץ' שגררו אותו ממחילת המסתור שלו; איפה יד הברזל ששלטה במיליוני אזרחים, שהרגה ועינתה עשרות אלפים מהם – ואיפה העכבר המבוהל שמתחנן על חייו תוך ציטוט הקוראן. "אין טעם להיות גבוה, כי הדרך למטה רק יותר ארוכה", שר פעם דיוויד בואי, וקדאפי הצליח להוכיח את זה.
כמו משה קצב (ולהבדיל אלפי הבדלות), קדאפי היה האחרון להאמין בצדקת דרכו. הוא לא פרש כשראה את ההמונים המפגינים בטריפולי, גם לא כשהחלו להדק את המצור על סירט ואפילו לא כשראה את עמיתו – לשלטון ולנפילה – חוסני מובארק בכלוב. לא אתפלא אם גם ברגעיו האחרונים הוא חשב שמקומו עם הנמרים הבנגליים שלו ולא בצד הלא נכון של הקלצ'.
התמונה השניה היא של המורדים מתעללים בו לפני מותו (ובטח גם אחרי). לא מקומי לשפוט את מי שסבל מרודנות כזו במשך עשרות שנים, אבל יש גבול לאכזריות שמגיעה לכל בן אדם, יש גבול למה שאני מעוניין לסבול, ומן הראוי שיהיה גם גבול לסנאף שהתקשורת מוכנה להראות. אני לא מתפלא שהלובים שכחו את אמרתו של שלמה המלך "בנפול אויבך אל תשמח", אבל מאיתנו קיוויתי ליותר.