תוצאותיו של מחקר חדש שנערך באוניברסיטת תל אביב מראות כי מידת רעילותו של פלסטיק שנזרק ונשחק בסביבה הטבעית לאורך שנים, מגביר את רעילותו - הקיימת גם ככה - כאשר הוא מוצא את דרכו לגוף האדם. כדי להבין את משמעות הדבר, ניקח צעד אחד אחורה כדי להבין את תפקידו של הפלסטיק במרחב שבו אנו חיים. פלסטיק נמצא בכל מקום: באריזות מוצרים, בשקי הקניות שלנו, בכלים החד פעמיים, בצעצועים, בביגוד והנעלה, בכלי רכב, גם בסמארטפון שאתם מחזיקים עכשיו.
פלסטיק הוא חומר שמיוצר באופן מלאכותי, תרכובת סינתטית. הוא עשוי ברובו מנפט טהור, גז או פחם, ולא מתכלה באופן טבעי. הפלסטיק שאנחנו זורקים שורד שנים בסביבה, על הקרקע ובים. במקורות המים ובאוקיינוסים - חום, רוח וגלים מפרקים אותו, בתהליך איטי שתוצריו הם המיקרופלסטיק. חלקים קטנים יותר של מוצרי הפלסטיק המקוריים. בהגדרה אורכם נע בין 1 מיקרומטר ל-5 מילימטר. ישנם גם חלקיקי פלסטיק קטנים יותר, והם קרויים ננופלסטיק.
כמו חלקי הפלסטיק הגדולים, גם המיקרו והננופלסטיק, על אף שחומקים לעתים מהעין - אינם מתכלים בטבע. הם מגיעים למי הביוב דרך מערכות הניקוז, ונמצאים בקרקע ובים. ככל שהם קטנים יותר - כך קשה יותר לסנן אותם החוצה. ככל שעובר הזמן הם רק מקיפים אותנו יותר.
פני השטח של המיקרופלסטיק הוא כמו מגנט עבור רעלנים ופתוגנים - הכוונה היא לחומרים כימיים רעילים ומזיקים, ולמחוללי מחלה כמו וירוסים, חיידקים, פטריות וטפילים. בעלי חיים לעתים קרובות לא מבחינים בין חרקים ובעלי חיים קטנים לבין המיקרופלסטיק, וצורכים אותו כמזון. אלה מגיעים כחלק משרשרת המזון גם לצלחת שלנו, בני האדם. ההשלכות על גופם של בעלי חיים הן קטלניות; פגיעות באיברים הפנימיים, דלקתיות כרונית, חוסר איזון הורמונלי ואפילו מוות.
ההשפעה של מיקרופלסטיק על בני אדם היא אחד הנושאים שמעסיקים יותר ויותר את החוקרים כיום. מחקר חדש של חוקרים מאוניברסיטת תל אביב עשוי להוסיף להבנה בדבר מידת מסוכנותו עבור בני אדם. המחקר שנערך בהובלת ד"ר אינס צוקר מצא כי בסביבה ימית, המיקרופלסטיק שסופח אליו חומרים אורגניים רעילים - מגביר את רעילותו פי 10.
בשונה ממחקרים אחרים שנעשו עד כה, מחקרים המפרידים בין תהליך הספיחה של המזהמים לבין תהליך הרעילות, במחקר המדובר סיפקו ד"ר צוקר והדוקטורנט אנדריי איתן רובין מבט כולל על חייו של המיקרופלסטיק, החל מהאינטראקציות שהוא מקיים עם מזהמים סביבתיים ועד לאינטראקציות תחת תנאים המדמים תנאים בגוף האדם.
השניים הצליחו להראות כי בתנאים אלה מוגברים תהליכי שחרור המזהמים, וכך למעשה מידת הרעילות של המיקרופלסטיק אף גוברת. "ריכוזים מאוד נמוכים של מזהמים סביבתיים, שברגיל אינם רעילים לאדם, גורמים לעלייה ברעילות בגוף האדם כאשר הם ספוחים על המיקרופלסטיק“, מסבירה ד"ר צוקר. ”"עוד גילינו, באופן מפתיע למדי, שיכולת הספיחה של חלקיק מיקרופלסטיק מחומצן (אחרי שעבר בלייה סביבתית) גבוהה משמעותית מחלקיק שאינו מחומצן".
המחקר אמנם לא חושף את המנגנון הביולוגי דרכו עלולה להיגרם פגיעה לגוף האדם, אך הנתון אשר מצביע על פי 10 יותר רעילות בתנאים כמו אלה שבגוף האדם מרמזת כי השפעתו עלולה להיות אף קשה משהעריכו עד כה. "בפעם הראשונה אנחנו מראים "מסלול חיים" שלם של המיקרופלסטיק: מרגע השחרור שלו לסביבה, דרך ספיחה של מזהמים סביבתיים ועד לרעילות מוגברת באדם", מציין רובין. "כמויות הפסולת המושלכות לאוקיינוס מדי שנה הן עצומות. הדוגמה המוכרת ביותר היא אי הפלסטיק באוקיינוס השקט, ששטחו גדול פי 80 משטחה של מדינת ישראל, אבל, לא מדובר בבעיה שמרוחקת מאיתנו. נתונים מראים כי חופי ישראל הם בין המזוהמים ביותר בפסולת מיקרופלסטיק".
מסקנות המחקר מצטרפות בתור עדות נוספת לצורך בצמצום השימוש בפלסטיק, ועשוי לשמש חיזוק מגמה שהולכת ומתפתחת בעולם וגם כאן בארץ. קל יותר לטפל בבעיית המיקרופלסטיק על ידי הימנעות מיצירתו; איתורו בטבע ובידולו מהקרקע וממי הים הם משימה בפני עצמה, הצלחתה אף היא דורשת מחקרים נוספים וחידושים טכנולוגיים אשר עדיין אינם בהישג ידו של האדם.
המחקר נערך בהובלת ד"ר אינס צוקר מבית הספר להנדסה מכנית ומבית הספר לסביבה ולמדעי כדור הארץ באוניברסיטת תל אביב, יחד עם הדוקטורנט אנדריי איתן רובין