המחלוקות שקורעות את גוש מתנגדי נתניהו: תוכניות המנהיגים לקראת הבחירות נחשפות

בגוש מתנגדי נתניהו מבינים שהפעם אסור לבזבז קולות, אך מאחורי הקלעים המחלוקות רק מתחדדות. גורם בכיר בכחול לבן מעריך שבני גנץ חותר לממשלת אחדות בראשות נתניהו, בעוד מנסור עבאס מודה שאם הליכוד יתחזק המפלגות הערביות ירוצו במשותף כדי לחסום אותו. בין סקרים שמזהירים מחיבורים מוקדמים לבין ויכוחים על זהות המנהיג – כך נראית ההיערכות של גוש האופוזיציה לבחירות הקרובות. פרויקט מיוחד

הרקע: הטעות שלא תחזור?

כשהגיעו תוצאות האמת בבחירות האחרונות, התברר שהליכוד, הציונות הדתית, ש"ס ויהדות התורה השיגו יחד יותר מ-2.3 מיליון קולות. מנגד, מפלגות האופוזיציה זכו לקצת יותר מ-2 מיליון קולות. אלא ששתי מפלגות נוספות שהתנגדו לנתניהו, וקיבלו כמעט 300 אלף קולות, נותרו מתחת לאחוז החסימה.

המשמעות הייתה ברורה: אילו גוש האופוזיציה היה מצליח למצות את כוחו, נתניהו היה מתקשה מאוד לנצח. הפעם, המפלגות שהרכיבו את ממשלת השינוי נחושות לפעול בתיאום ולא לאבד אף קול – אך מאחורי הקלעים נמשכות מחלוקות עמוקות ואינטרסים סותרים. כך מתכנן הגוש שמתנגד לנתניהו לנצח בבחירות הקרובות.

מה החיבור הנכון?

השאלה הראשונה שמפצלת את המחנה היא אם צריך חיבורים בין מפלגות הגוש – ואם כן, אילו. נפתלי בנט סבור שהבחירות יוכרעו על ידי מתלבטים מימין, שלדבריו רוצים לדעת בוודאות שראש הממשלה הבא יגיע מהמחנה שלהם.

בנט הציג סקר פנימי שמציב את המתמודדים על ציר של 1 עד 5 ב"מדד הימניות": לפיד, גולן וגנץ הוגדרו ככאלה ש"נתפסים שמאלנים". בנט עצמו מוגדר "מנהיג ימני" וממוקם ימינה מהמרכז, ליברמן מדורג מעט ימינה ממנו – אך נתפס כ"אנטי דת ומסורת".

לטענת בנט, מצביעים חדשים מחפשים מפלגה גדולה. לכן, הוא סבור שאיזנקוט וליברמן צריכים לחבור אליו. "ברגע שאנחנו מתאחדים ומגיעים ל-30 ומשהו מנדטים – כולם רואים שאנחנו המפלגה הגדולה בישראל", הוא מסביר.

חמשת הראשים – או אחד?

מול בנט ניצב אביגדור ליברמן, שמגיע עם טראומה פוליטית מאיחוד העבר עם הליכוד. "הדרך הנכונה לארגן את הגוש היא לרוץ בחמישה ראשים", הוא קובע. "כל איחוד שבדקתי מביא פחות מאשר ריצה נפרדת".

בקצה השני נמצא יאיר גולן, שתומך בחיבור רחב במרכז-שמאל – שלו, של לפיד ושל איזנקוט. "ציבור הבוחרים שלנו זהה", הוא טוען.

לפיד עצמו מתנגד לחיבור כזה, אך היה רוצה לראות את איזנקוט לצידו – ולא לצד בנט. בסביבתו חוששים שחיבור בין בנט לאיזנקוט ישאב מצביעי מרכז מיש עתיד.

איזנקוט עצמו לא מקבל את התזה של מנהיג אחד שמגיע מימין, אך כן רוצה לצמצם את מספר המפלגות. "ארבע מפלגות, עם מנהיג אחד או שניים", הוא אומר, ומבהיר שאם יהיו שניים – המועמד שיקבל יותר קולות יהיה מועמד הגוש.

בחודש ספטמבר ערכו חמשת מנהיגי הגוש מחקר חיצוני בניסיון לגשר על הפערים. הממצאים הראו שחיבור בין איזנקוט לבנט דווקא מחזק את נתניהו ומקטין את התמיכה בגוש האופוזיציה.

סקר נוסף שנערך עבור איזנקוט הצביע על יתרונו היחסי ביכולת למשוך קהלים חדשים, בעיקר מהפריפריה – יתרון שעלול להיעלם בחיבור מוקדם מדי.

אז מי רוצה מה?

• בנט: חיבור גדול בראשותו עם איזנקוט, רצוי גם ליברמן, ועם גנץ בתמונה.
• ליברמן: ריצה בחמישה ראשים, בלי גנץ.
• לפיד: חיבור עם איזנקוט, אבל רק ברגע האחרון.
• גולן: חיבור גדול במרכז-שמאל.
• איזנקוט: דחיית ההחלטה לדקה ה-90 והתמקדות בגיוס קהלים חדשים.

מתי להתחבר – אם בכלל?

כאן מתגלעת מחלוקת נוספת. בנט דוחף לאיחוד מוקדם, כדי לייצר יציבות ומומנטום. רוב מנהיגי הגוש מתנגדים. "חיבור מוקדם יזכה מיד לטיפול של 'מכונת הרעל'", אומר בכיר בגוש המרכז-שמאל.

ליברמן ולפיד מדגישים את הדינמיקה ואת הצורך להמתין עד סמוך למועד הגשת הרשימות. היחיד שתומך בעמדת בנט הוא יאיר גולן, שזוכר היטב את טראומת הרגע האחרון בשמאל.

גנץ – בפנים או בחוץ?

שאלת מקומו של יו"ר כחול לבן ממשיכה לקרוע את הגוש המתנגד לנתניהו, ואולי יותר מכל סוגיה אחרת. יש מי שסבור שגנץ כבר אינו חלק מהמחנה בפועל, ויש מי שמבקש להשאיר לו דלת פתוחה – מחשש שאיבוד קולות נוספים במרכז יפגע בסיכוי להחלפת השלטון.

נפתלי בנט רואה בגנץ שותף אפשרי. מנגד, אביגדור ליברמן וגדי איזנקוט חוששים שריצה שלו תפגע בגוש. ליברמן טוען שגנץ עצמו משדר פתיחות לאפשרות של שיתוף פעולה עם נתניהו, ואיזנקוט חזר ואמר שכל מפלגה שנמצאת על גבול אחוז החסימה או מעט מעליו – צריכה לפרוש או להתאחד, רמז ברור גם לכיוונה של כחול לבן.

גורם בכיר במפלגתו של גנץ מצייר תמונה חדה הרבה יותר על האסטרטגיה שמאחורי הקלעים: "גנץ מניח שלא תהיה הכרעה ברורה בבחירות. בתרחיש כזה, התוכנית האמיתית שלו היא לגרור את בנט ואת ליברמן לממשלת אחדות. כפי שזה נראה כרגע – זו תהיה ממשלה בראשות נתניהו. זה לא אידיאלי, אבל הוא משוכנע שזה הפתרון היחיד שיכול לשרוד לאורך זמן. הוא יחפש שותפים שמאמינים בדרך הזאת".

הדיונים באפשרות הזו לא נאמרים בפומבי, אך משתמעים מדברים שאמר גנץ בשיחות עם פעילים, שבהן הדגיש את ערך האחדות והזכיר כי "ברגעים הכי קשים של המדינה – רק אחדות הצילה אותה". אמנם הוא חוזר ומצהיר כי יעשה "הכול כדי להחליף את הממשלה ולנצח בבחירות", אך מוסיף באותה נשימה כי "בדמוקרטיה ראשית הצירים היא בקלפי" – אמירה שמשאירה מרחב תמרון פוליטי רחב גם אחרי יום הבוחר.

המפלגות הערביות – יחד או לחוד?

סוגיה נוספת שעשויה להשפיע באופן דרמטי על תוצאות הבחירות קשורה לאופן שבו יבחרו המפלגות הערביות להתמודד. יו"ר רע"ם, מנסור עבאס, מעדיף ריצה מפוצלת: חד"ש, תע"ל ובל"ד ברשימה אחת, ורע"ם ברשימה נפרדת. לדבריו, קיימת מחלוקת עמוקה על הדרך הפוליטית, ובעיקר על שאלת ההשתלבות בממשלה.

מנגד, אחמד טיבי תומך באיחוד מלא. "85% מהציבור הערבי רוצים רשימה משותפת", הוא טוען, "זו מסה שאי אפשר להתעלם ממנה".

סקרים פנימיים מצביעים על פערים דרמטיים בין התרחישים: רשימה משותפת עשויה להביא עד 16 מנדטים, ריצה בשתי רשימות תניב כ-14, ואילו ריצה מפוצלת לשלוש רשימות עלולה לצמצם את הייצוג הערבי ל-9 מנדטים בלבד – כולל תרחיש שבו בל"ד כלל לא עוברת את אחוז החסימה.

הדילמה של עבאס ברורה: רשימה משותפת גדולה עשויה לחסום את נתניהו, אך גם לפגוע בלגיטימיות של רע"ם להצטרף לממשלה הבאה. לכן הוא מעריך: "אם בערב הבחירות נגלה שנתניהו עומד על 57 או 58 מנדטים – אז הדאגה תהיה אחרת לגמרי, ואז נעדיף ריצה משותפת כדי לחסום אותו".

השורה התחתונה

הרצון שלא לחזור על טעויות העבר קיים בכל חלקי הגוש. כולם מדברים על אחריות, תיאום והימנעות מבזבוז קולות. אבל בפועל, כל אחד מהשחקנים המרכזיים ממשיך לדבוק בדרך שמשרתת אותו פוליטית – לפחות בשלב הזה.

ההכרעות נדחות לרגע האחרון, בתקווה שהמציאות תכפה פתרון. השאלה הגדולה היא אם הלחץ הציבורי יספיק כדי לגשר על המחלוקות, או שגם הפעם – הגוש יגלה שהאגו הפוליטי גבר על האינטרס המשותף.

תגובת כחול לבן: "יש לנו רק תוכנית אמיתית אחת, והיא להחליף את נתניהו ולהקים ממשלת הסכמות של 70 ח"כים בלי הקיצוניים. בני גנץ הוא תעודת הביטוח של כל פטריוט ציוני, שבכל תרחיש – לא תקום שוב ממשלה שנשענת על הערבים או על בן גביר".