עשרות שנים חלפו, החיים נמשכו, הם כבר הגיעו למשכן הכנסת - ועדיין, חברי וחברות כנסת שעברו חרם בילדותם זוכרים את החוויה כאילו קרתה היום. מאי גולן מקדמת חוק נגד חרמות, ח"כ טור-פז ניהל בית ספר והיה ראש מינהל החינוך בעירו ועידן רול כבר היה סגן שר החוץ, אבל כולם סוחבים את צלקת החרם איתם.
"רציתי להיכנס לאדמה ולא לצאת יותר"
ח"כ משה קינלי טור-פז מיש עתיד לא ישכח את הרגע שבו חייו כילד מקובל בבית הספר השתנו מן הקצה אל הקצה. לאחר שהתקוטט עם אחד מהילדים בבית הספר, כמה ילדים החלו להתעמר בו. "פתאום מצאתי את עצמי בעמדה משותקת, שאני לא יכול להוציא מילה מהפה בלי שיצחקו עליי, שאני חושב אלף פעם מה אני אגיד כי אולי זה ישמש נגדי ופתאום אתה יושב בכיתה ואתה לבד", הוא נזכר.
"יום אחד בדרך הביתה צעדתי בתוך מנהרה והסתכלתי על הקיר – פתאום ראיתי את השם שלי. הבנתי שריססו עלי כתובת, וכול המנהרה מלאה בספריי צבע שמקלל אותי, את אימא שלי ואת המשפחה שלי. אני חושב שרציתי להיעלם באותו רגע, רציתי להיכנס לאדמה ולא לצאת יותר".
הסיוט של טור-פז נמשך שנה וחצי - נצח במונחים של ילד קטן. תקופה ארוכה שבה הסתובב לבד, וסבל. "התביישתי, לא רציתי להגיד לאף אחד. היה גם דיסוננס בין זה שהייתי ילד חזק לבין זה שהשפיטו אותי - ודווקא הפער הזה בין ילד חזק לילד חלש זה משהו שלא ידעתי לעכל".
"הייתי מוקצה ברמה שאסור להתקרב אלי"
כשהייתה ילדה, סומנה מאי גולן כילדת פלא מדרום תל אביב בעקבות ריאיון שהעניקה לטלוויזיה. היא הועברה להשתלב בבית ספר בצפון העיר, אך המעבר היה רחוק מלהיות חלק. "המורה הציגה אותי: 'תכירו, זו מאי, היא הגיעה לכיתה שלנו כי היא ענייה'. מאותו הרגע הייתי מוקצה ברמה שאסור להתקרב אליי", היא משחזרת בכאב.
גולן סבלה מחרם במשך 5 שנים תמימות. לא היה לה אף חבר או חברה והיו גם ימים של הצקות והתנכלויות. היא מתארת מקרים בהם הרביצו לה כ-10 ילדים עם מטאטאים, בזמן שמנהלת בית הספר צפתה ולא עשתה דבר. "עד גיל מאוחר הייתי מתעוררת בלילות בטראומה, ממש מזיעה מהתחושה שאני עדיין שם. הייתי מתעוררת כאילו מישהו חנק אותי".
"הרגשתי כאילו הדם קפא לי בגוף"
גם ח"כ עידן רול, שגדל במבשרת, ממש לא מתגעגע לימיו בבית הספר היסודי. "רבתי עם חבר טוב שלי והוא החליט שהוא יוזם חרם של כל הכיתה עליי", הוא מספר. "הוא עבר בכיתה עם דף והחתים אנשים. זה לא החזיק הרבה זמן, אבל אני זוכר את התחושה של ההסלמה, ופתאום הרגשתי שבית הספר הפך להיות מקום מאוד מלחיץ, מאוד לא ידידותי".
את השנים המורכבות האלו מתאר רול כג'ונגל חברתי. בעיקר היה רול שרוי בדאגה מתמדת מכך שנקודת התורפה שלו תיחשף. "הלכתי הביתה ברגל, ומישהו צעק לי משהו על הנטייה המינית שלי – הרגשתי כאילו הדם קפא לי בגוף, כאילו חשפו אותי".
הצלקות שהותירה בהם ילדותם שינו אותם ועיצבו אותם, ובסופו של דבר סייעו להפוך אותם לאנשים ולנבחרי הציבור שהם. "אני חושב שזה עשה אותי בן-אדם יותר רגיש, אני חושב שזה עשה אותי בן-אדם שיותר רואה מורכבות", מנתח רול, וגולן מוסיפה: "אין ספק שזה עושה בך משהו. זה השפיע על המקום של להילחם על האמת שלי ויהי מה".