בשבועות האחרונים פנינו לשורה של חברי כנסת והצענו להם לשתף את הציבור בהתמודדויות נפשיות שעברו: נשים וגברים, מימין ומשמאל, החליטו לשבור את קשר השתיקה ולומר בפנים גלויות שהתקפי חרדה, פוסט טראומה ודיכאון - הם משהו שעלול לקרות לכולם, גם לאנשים שנמצאים בעמדות ההשפעה החשובות ביותר. חלק מהם גם מספרים על הטיפול ששינה את חייהם.
"אני, חבר הכנסת רם שפע - והיו לי בעבר התקפי חרדה"
"אחי הבכור נפטר לפני 9 שנים, אבל היה חולה בסרטן 15 שנים, בראש, עם שלושה ילדים קטנים. כל הנערות שלי והחיים הבוגרים שלי זה ליווה אותי, זה ליווה את המשפחה שלי, את גיסתי, את הילדים שלו שהם כמובן גדלו לתוך זה שאבא חולה.
בחודש וחצי האחרונים של החיים שלו הוא היה בהוספיס בית. כלומר, טיפלנו בו בבית בידיעה שכנראה אנחנו בתהליך של פרדה. ממש היינו שם בנשימתו האחרונה. כל מה שהיה שם ביום הזה, ובכלל התמונות, הולכות איתי כמובן מאז.
השנה הזו הייתה מלווה, אני אומר בכנות, התפרקתי כל הזמן. כל פעם שהייתי לבד, או עם אשתי. כמה חודשים אחר כך, לא סיפרתי את זה כמעט לאף אחד, אני מתעורר בלילה ואני בטוח שאני בהתקף לב. הלב שלי דופק, כואב לי בחזה, אני אומר לאשתי שאני לא מרגיש טוב. אנחנו נוסעים לאיכילוב ואני בטוח שזה הסוף שלי ואני בלחץ מטורף. אחת הרופאות, אני לא אשכח את זה, אומרת לאשתי: ׳יש לו התקף חרדה - זה הכול׳. לא הבנתי מה עובר עליי.
זה לקח אותי לתקופה מאתגרת. תקופה שבה היו לי לא מעט התקפי חרדה. זה פשוט פתאום תפס אותי באמצע פגישה עם אנשים, באמצע דיונים בכנסת אז כיו"ר התאחדות הסטונדטים בתקופה ההיא, אני בטוח שיש אנשים שחיו איתי ולא ידעו ולא הבינו כי הייתי אומר: ׳אני צריך רגע לצאת׳, נלחץ, יורד במדרגות, מתקשר לאשתי, היא ידעה שהיא צריכה לענות לי בכל רגע. זה מלאה להתמודד עם זה.
אני חושב שגם היום יש המון דעות קדומות על מהו טיפול. אתה חושב שכל היום הולכים לדבר על מה חווית בילדות עם ההורים שלך, ולא, זה לא הדבר היחידי שעושים שם. לימים זה עזר לי מאוד. לשמחתי הרבה הפסיכולוגית הנהדרת שלי כבר כמעט שלוש שנים ברצף, ממש מאז, מלווה את החיים שלי ובכלל פשוט נותנת לי, ואני לעצמי, בעיניי מתנה: לדבר על החיים".
אתה חושב שזה עושה אותך גם איש מקצוע יותר טוב? "חד-משמעית, אני חושב שזה הופך אותי לנבחר ציבור שמסוגל להיות הרבה יותר קשוב לעומק של מה שאנשים אומרים לי ולא רק להישאר מעל פני השטח. אני מבין שההתמודדות הנפשית של אנשים היא תמיד, יש עוד דברים שאני לא יודע ואני לא רואה ואני לא שם לב אליהם".
״אני, חבר הכנסת פטין מולא, בעבר הייתי קצין נפגעים בצה"ל, וזה מלווה אותי עד היום״
"בני העדה הדרוזית משולבים בכל מערכות ישראל, בכל יחידות צה"ל. שובצתי כמודיע נפגעים והקמתי את המערך, גייסתי מודיעי נפגעים מהמגזר הדרוזי. אני אישית דפקתי על דלתות. היו לי מקרים שאני דפקתי בדלת, ואני רואה מעבר לדלת מהחלון, אני רואה שולחן, אוכל, שתייה ואתה בא לדפוק בדלת ולהרוס בית. לצערי הרב, דפקתי על דלתות של עשרות משפחות. לא אחת ולא שתיים, ולא 70 ולא 80, מעל" .
היית אומר שאתה בטראומה מזה? "אני מרגיש את זה".
"כשאתה רואה סרט בלילה, כשאתה רואה טלוויזיה, כשאני שומע פיגוע נהרגו חללים. אני מתחיל לשחזר את כל מה שעבר עליי בכל הודעות הנפגעים. סרט שעובר לך מול העיניים, שאתה מתחיל לראות: אמיר, עלי, מוחמד, יוסי. זה מציף אותך, זה מוציא אותך מהמקום. לא יוצא לך מהראש - זה חרות.
אני לא יודע איך לטפל בזה, אני אומר לך את האמת. אני אף פעם לא חשבתי לקבל טיפול, אף פעם לא חשבתי לבוא ולהגיד למישהו: ׳בואנ'ה, תגיד לי מה אני עושה עם זה?׳
לא היה טיפול למודיעי נפגעים. לא קראו לנו לשבת עם פסיכולוג, לפרוק ולשחרר ולקבל; ואני יודע שמודיעי נפגעים רבים הוכרו כנכי צה"ל עם פוסט-טראומה. אני אדם חזק, אדם שיש לי את האמונה, יש לי את היכולות, אבל אני לא יודע עוד כמה שנים כמה זה יחזיק מעמד״.
"אני, חברת הכנסת גלית אטבריאן-דיסטל, וגם אני סובלת מפוסט-טראומה"
"שבת בבוקר, הבן שלי שכב על הספה, עם המחשב, עם הלפטופ עליו. פתאום אני שומעת 'בום', פתאום רואה את הילד שלך מתעוות ברמות... העיניים מתגלגלות, קצף מהפה - הוא פרכס 17 דקות.
חצי השנה הראשונה הייתה רדיקלית מאוד. הפכתי לאימא חרדתית באופן בלתי נסבל, באיזשהו שלב זה התחיל להיות מעיק. התחילו להיכנס מחשבות השווא והתחילה להיכנס החרדה. את נכנסת לעולם הסימנים, כל דבר זה סימן״.
זה יכול לקרות לך גם בכנסת? "כן, כל עלה שנפל מעץ, כל רחש בחש. מאז אני לא ישנה״.
"אני חושבת שכולם נמצאים על המנעד איפשהו. כולנו על הרצף החרדתי באיזשהו אופן. אני לא מאמינה גדולה בטיפולי קסם, אבל כשאתה יודע שאתה לא לבד, שעוד אנשים חווים את זה ומתמודדים עם זה, אז זה מקל באיזשהו אופן".
"אני, חברת הכנסת קטי שטרית, וחוויתי טראומה של לידה שקטה"
"השנה היא 1986, אני אם צעירה שחושבת שכל הצרות בעולם זה ממנה והלאה. בהיריון חודש שמיני, מגיעה לבדיקה רפואית הכי מאושרת שבעולם יחד עם בעלי - ובעצם העובר מת. אני שכבתי במשך שעה כשבעצם הייתה לי לידה שקטה, העובר נמצא... בתוך המיטה איתי, הסדין מכסה אותי, מצדדיי יש יולדות ומביאים להן להניק. התחושה היא שאם זה קרה לך אז זה גם יכול לקרות לך להבא - המוות אורב בכל פינה".
יש את קטי של לפני הלידה השקטה ואת קטי של אחרי? "לחלוטין. זה סבל שאתה גם לא יודע למה אתה מגיע למידת חרדה כזו. אם את מגיעה למסיבה והילד יוצא ואת האימא היחידה עם הרכב, כשאף אחד אחר לא נמצא. אם הוא שתה, אם הוא לא שתה.
פתאום, כל השאלות האלה שהן שאלות מאוד טבעיות אבל השאלה היא במינון. אז קיבלתי את הטלפון, הלכתי, מטפלת מדהימה שעברה איתי את כל התהליך של ׳רגע, בוא נראה, את לא אשמה׳ - יש לך רגשי אשמה. אולי עשית משהו לא בסדר שבגללו איבדת את העובר.
הטיפול - מסיר ממך את רגשי האשמה. אתה עובר תהליך שאתה חוזר בחזרה אחורה, אתה בודק את הנקודות ואז אתה חוזר חזק יותר".
"אני, חבר הכנסת אופיר סופר, סבלתי מפוסט-טראומה וטיפלתי בזה"
"אירועי קבר יוסף, אירועי מנהרת הכותל, אחרי הסכמי אוסלו. בקרב הזה המפקד, מ"מ. לחצות סמטה, רחוב, ככה סתם זה נראה קצר ופשוט, אבל כשאתה יודע שרודפים אותך עשרות כדורים ברגע - זה הופך להיות חתיכת אירוע.
נפצעתי בהתחלה פציעה קלה מאוד ביד, אחר כך פציעה יותר קשה בעין, היה ברור לי בהתחלה שאני חוטף כדור כי אני מרגיש שהפנים... הראש עף לאחור, אני רואה מלא דם. החבר'ה לא הגיבו לזה טוב. אמרו לי: 'היו היום 17 הרוגים - שישה אצלנו בקבר יוסף׳, אחד מהם חבר ילדות שלי״.
מתי הבנת שמעבר לפציעה יש גם פגיעה נפשית? "אתה כל הזמן עובד על איזשהו רף חרדה ואתה מסתיר אותו. אני זוכר שפתיחת הציר הראשונה שלי, הפחידה אותי אש. אז בעצם כל השנים אתה מסתיר את זה, אתה ממש חי מין חיים מוסתרים.
עד שב-2003, בתור סמג"ד בשכם, בגזרת קבר יוסף, מעירים אותי באמצע הלילה ואומרים לי: ׳יש לך פצועים בקבר יוסף׳. ההתנעה של השניות הראשונות, הייתה לי קשה; וזה פשוט שבר אותי. זו הפעם הראשונה שגם אמרתי שמשהו אצלי לא בסדר. זה איך שאתה מגיע הביתה זרוק וגמור, אין לך כוח לא לפנות את הפח ולא לעזור עם הילדים".
הבנת שאתה צריך עזרה כי האנשים שקרובים אליך התחילו להיפגע מזה? "כן. זה ארבע שנים של תקופה יחסית אינטנסיבית גם של טיפול פסיכולוגי וגם יותר מזה. פאוזה רצינית מהחיים למישהו שעבד באינטנסיביות אחרת לגמרי.
ברור שהטיפול עזר, כי הטיפול בעיקר עזר לי להכיר שיש דברים שאני יודע לעשות, ויש דברים שאני פשוט לא יודע לעשות. אני צריך למצוא סוג של קביים או סוג של לדעת לדלג על הקושי. אבל אני חושב שלאט לאט יש דברים שאתה אומר: ׳וואו, זה היה פעם, היום זה כבר מאחוריי".
"אני, חברת הכנסת אמילי מואטי, חוויתי דיכאון לאחר לידה"
"אוגוסט 2006, אני יולדת את בתי הבכורה אדל. בשלב מסוים, כשאדל בת 3 חודשים - אני מבינה שאני לא לגמרי באירוע. מתחילות לי מחשבות מוזרות מאוד, אף פעם לא דיברתי על זה, אני חושבת שאפילו כשעברתי טיפול פסיכולוגי לא דיברתי על זה. אני מרגישה שאני עומדת להשתגע.
הגעתי לאיכילוב, אמרתי לפסיכיאטר שאני עומדת להשתגע. הוא שאל: 'איך זה מתבטא?' אמרתי לו שיש לי כל מיני מחשבות שנורא מפחידות אותי, וגורמות לי לבהלה מאוד גדולה. הרגשתי שזה לא הוגן כלפי אדל, שאני... זה לא שפחדתי ממנה, פחדתי שיקרה משהו נורא.
במקום שבו גדלתי, כל הסיפור הזה של הנפש היה איזושהי פריווילגיה של אנשים רחוקים מאיתנו. זאת אומרת, יש לך עבודה, יש לך פרנסה, הצלחת להתחתן, אז הכול בסדר. פתאום את מבינה שלא הכול בסדר, פתאום את מבינה שיש משהו שאולי אין לו שם אבל את צריכה להתייחס אליו. זה השיעור הכי טוב בצניעות שעברתי בחיים שלי".
התלבטת לפני שדיברת? "כן, אבל אז חשבתי על זה ששליחות ציבורית לא משחררת אותך מאחריות, אלא מייצרת מעגלים חדשים של אחריות. פתאום החיים שלך, לא רק החיים הציבוריים, גם הביוגרפיה האישית, יש לה מקום בשיפור חייהם של הזולת".
לקבלת עזרה ראשונה נפשית היכנסו לאתר ער״ן או חייגו 24/7 לקו הסיוע בטלפון 1201.