ביום רביעי האחרון ב-18:30 הגיעה נקודת המפנה. הנשיא רובי ריבלין הודיע שהוא מטיל את הרכבת הממשלה על לא אחר מאשר ח"כ יאיר לפיד. הטלת המנדט הזו היא אולי הסימן המבשר לכך שלראשונה מזה 20 שנה מפלגת מרצ תהיה חלק מקואליציה. ואולי, זו גם תמצית כל הסיפור שלפנינו. כי בעוד שמפלגת העבודה מגדירה את עצמה כשייכת למרכז-שמאל, מרצ היא המפלגה הציונית היחידה שלא מתביישת, ואף מתגאה, בהיותה שמאלנית, בתקופה שבה המילה הזאת הפכה כמעט לקללה. את עיקר האש סופגים הארגונים החוץ-פרלמנטריים של המחנה, כמו "בצלם", "שוברים שתיקה" ו"הקרן החדשה לישראל", שלאחר שנים של דה-לגיטימציה, נחשבים בעיני רבים כ"אנטי-ישראליים". כעת, הם מקווים שהכול הולך להשתנות.

"הייתה פה במשך 12 שנים מנהיגות ששינתה את הכללים", טוען מנכ"ל המשרד בישראל של "הקרן החדשה לישראל", מיקי גיצין. "נתניהו לא ניהל ויכוח פוליטי על עקרונות וערכים, אלא הפך את כל מי שלא מסכים איתו לבוגד ביסודות הכי מרכזיים של החברה הישראלית. התהליך שהוא הוביל, של דה-לגיטימציה מוחלטת של השמאל, הגיע גם לתקשורת ולמקומות שמגבשים את המיינסטרים הישראלי. אפילו חלק מהשמאל בלע את זה. זה פגע משמעותית ביכולת שלנו להשפיע, בעיקר בנושאים של שלום וביטחון ושל הכיבוש".

בקרב הימין הישראלי הפך קשר עם "הקרן החדשה לישראל", שמעניקה תמיכה כספית למאות ארגוני זכויות אדם, לאות גנאי. בתחילת 2010 תנועת "אם תרצו" יצאה במסע פרסום נגד הקרן ונשיאתה דאז, נעמי חזן, בטענה שהיא תומכת בארגונים המגישים תביעות נגד קציני צה"ל מחוץ לישראל בהאשמה של פשעי מלחמה ובכאלה שסיפקו נתונים לוועדת גולדסטון, שקבעה כי ישראל פעלה באופן מכוון ושיטתי כדי לפגוע באוכלוסייה אזרחית במבצע "עופרת יצוקה" בשנת 2009 בעזה. המתקפה נגד חזן הייתה אישית, בין היתר גם באמצעות קריקטורות בשלטי חוצות, שבהן היא הוצגה כשקרן צמחה על מצחה. קמפיין שילוט ענק שעלה ב-2018 כלל את הכיתוב "מעיפים את הקרן החדשה מישראל", כשבצד אחד הוצגה תמונתו של לוחם בצנחנים בשם יותם זילבר, ובצד השני תמונתה של טליה ששון, נשיאת הקרן דאז, עם הכיתוב "הקרן החדשה נלחמת ביותם".

ארגוני שמאל (צילום: פלאש/90 )
מנכ"לית שלום עכשיו: "אם תקום ממשלת שינוי, תהיה הזדמנות לקדם מדיניות על אמת"|צילום: פלאש/90
ארגוני שמאל (צילום: פלאש/90 )
מנכ"לית שלום עכשיו: "עדיין רואים חברה אזרחית מאוד זקופה ונחושה שנמצאת כאן ונאבקת"|צילום: פלאש/90

גם נתניהו עצמו הרבה להתייחס לקרן, ולפני כשלוש שנים טען שהיא הגורם המרכזי שהפעיל לחץ אירופי על ממשלת רואנדה לסגת מההסכם להחזרת מסתננים אפריקנים לתחומה. הוא הוסיף כי מטרת העל של הקרן היא "מחיקת הצביון היהודי של ישראל והפיכתה למדינת כל אזרחיה, לצד מדינת לאום פלסטינית נקייה מיהודים בקווי 1967 שבירתה ירושלים".

"הפרויקט הביביסטי תואם למקומות אחרים שבהם מתקיים ממשל פופוליסטי, כמו בהונגריה, בברזיל ובארה"ב בתקופת טראמפ, שבהן שינו את כללי המשחק", מאשים גיצין. "מי שלא תומך במנהיג הוא בוגד ואף אחד לא רוצה להיות מתויג כך. פה השמאל כשל, כי במקום לעמוד מולו אידיאולוגית הוא פשוט קיפל דגלים".

גיצין מתאר את הפעילות בקרן כחוויה מערערת נפשית. "פתאום אנחנו הופכים להיות אנשים מאוימים פיזית. המערכת הפוליטית רודפת אחרי ארגוני חברה אזרחית שאין להם מאבטחי שב"כ ומכוניות משוריינות, זה פחד אמיתי. יש לך משפחה, אז אתה מתחיל לשקול מה המחיר של לומר את הכול עד הסוף. אתה עולה על מונית ולא אומר איפה אתה עובד. זה כואב, שאתה כל החיים שלך ישראלי טוב ופתאום אתה הופך להיות בוגד, אז לפעמים חלקים מאיתנו מוותרים על שיח אוהב ואומרים '... אימא שלהם, שיישרפו'. אבל זה אסור, אם זה יגיע לשם – זו תהיה נקודת הכישלון".

מדוע פועלים ארגוני השמאל בחו"ל?

אחת הטענות העיקריות שמושמעות נגד ארגוני השמאל שמתנגדים למדיניות ישראל בשטחים היא הפעילות הבין-לאומית שלהם, שלעיתים גורמת לנזק דיפלומטי למדינה. כך למשל בשנת 2016, אז קיימה מועצת הביטחון של האו"ם דיון פומבי שנושאו "ההתנחלויות כמכשול לשלום ולפתרון שתי המדינות", שבו השתתף גם מנכ"ל "בצלם", חגי אלעד, שהקרין סרטונים ואמר: "אני מפציר בכם לעשות מעשה, כל מהלך שאינו מגיע לכדי פעולה בין-לאומית נחרצת לא ישיג מאום. הכיבוש חייב להיפסק, מועצת הביטחון חייבת לפעול עכשיו".

ארגוני שמאל (צילום: פלאש/90 )
מנכ"ל בצלם: "השליטה בעם אחר מנורמלת ונמשכת יותר מדי זמן"|צילום: פלאש/90
ארגוני שמאל (צילום: פלאש/90 )
מנכ"ל המשרד בישראל של הקרן החדשה לישראל: "השמאל כשל כשבמקום לעמוד אידיאולוגית, הוא פשוט קיפל דגלים"|צילום: פלאש/90

אלעד מסביר כי ההחלטה לפנות לגורמים בין-לאומיים לא התקבלה בקלות ראש, אלא רק אחרי ייאוש מהסיכוי להשפיע על דעת הקהל הישראלית. "התפיסה של 'בצלם' מאז שהוקמה ב-1989 הייתה שהאזרחים כאן לא יודעים מספיק על ההשלכות המוסריות של השליטה שלנו בעם אחר, ואם רק יידעו - הם ישתכנעו שצריך לשנות את המצב הזה בצורה יסודית", הוא אומר. "ניסינו לעשות את זה במשך 30 שנה, אבל אחרי הרבה מאוד מאמצים ויותר משנות דור של עבודה, הגענו למסקנה שזה לא יעבוד, כי המצב יותר מדי מנורמל ונמשך יותר מדי זמן, וכי הישראלים לא משלמים על כך שום מחיר. כל עוד המצב הוא שחצי מהאוכלוסייה בין הים לירדן שולט על החצי השני ומצליח להתנהל עם הדבר הזה בלי לשלם מחיר - לא סביר שאנשים יוותרו על הפריבילגיות שלהם ככה סתם. לכן צריך ליצור מחיר, כדי שלאנשים יהיו גם סיבות שלא קשורות במוסר לשנות את המציאות, והם יחשבו שהאינטרס שלהם מחייב זאת. אני כמובן רוצה להדגיש שכשאנחנו מדברים על מחיר, ברור שיש לנו מחויבות מוחלטת לאי-אלימות".

אלעד מתאר מהו אותו "מחיר" שהוא שואף לבסס: "כבר הרבה מאוד שנים ישראל התרגלה למצב שבו לכל היותר, מה שהיא צריכה להתמודד איתו הן כל מיני הודעות שמבטאות 'דאגה' ולפעמים אפילו 'דאגה עמוקה', סליחה על הציניות. הודעות כאלה לא ישנו פה שום דבר גם עוד 50 שנה. מה שצריך זו פעולה משמעותית, שיכולה לבוא גם באמצעות יצירת הלימה בין מדיניות החוץ של מדינות ברחבי העולם ובין האחריות שלהן לזכויות אדם, וגם כמובן לגופים בין-לאומיים, כמו האו"ם, האיחוד האירופי ובית הדין הפלילי הבין-לאומי בהאג".

"הם שואבים מממשלות זרות את העוצמה הכלכלית"

אך שינוי המדיניות הזה, שהוביל את ארגוני השמאל להפעיל לחץ על ישראל באמצעות גורמים בין-לאומיים, הוא לדעת רבים הדבר שהרחיק מהם את הציבור והחליש אותם במידה משמעותית בדעת הקהל המקומית. עם זאת, בימין עדיין נוטים לייחס להם כוח רב. "הארגונים החוץ פרלמנטריים מאוד חזקים, כי הם שואבים את הכוח שלהם מבחוץ", טוען מנכ"ל תנועת הימין "אם תרצו", מתן פלג. "הם שואבים מממשלות זרות את העוצמה הכלכלית, התקציבים והלגיטימיות שלהם. זה לא מעניין את 'שוברים שתיקה' מה ראש ממשלת ישראל חושב עליהם, אלא מה שר החוץ הגרמני חושב עליהם. ברגע שיש לך ארגון שמאחוריו עומדת ממשלה או אוגדן של ממשלות כמו האיחוד האירופי, זה יוצר אפקט מצנן. הפרקליטות הצבאית חוששת להתעסק איתם בגלל שהיא מבינה שזה ארגון שהוא כמעט שגרירות אירופית. גם הסיפור של פתיחת החקירה נגד ישראל בהאג אלה בליסטראות שארגונים ישראלים במימון ממשלות זרות מקדמים בארץ ובעולם כבר שנים רבות".

פלג מתאר את ההשפעה הרבה של אותם הארגונים על קבלת ההחלטות בישראל. "עיריית ירושלים רוצה להרחיב את שכונת גבעת המטוס, ואז מגיע ארגון 'שלום עכשיו', שהוא היום ארגון קטן ולא רלוונטי שלא משפיע על השיח בישראל, אבל יש לו את הנגישות לממשלות זרות", הוא אומר. "הוא הגיע לשכונה עם נציגים מהפרלמנט האירופי, ובשנייה שהם שמו שם את הרגל שלהם - הסיפור הזניח והמוניציפלי הזה של הרחבת העיר הפך להיות בין-לאומי". 

"הארגונים החוץ פרלמנטריים מאשימים את ישראל בטיהור אתני של הבדואים בנגב, בפשעי מלחמה בעזה, באפרטהייד ביהודה ושומרון, בגזל מים בבקעת הירדן, בכיבוש רמת הגולן, ופועלים גם נגד הזהות היהודית של המדינה", טוען פלג. "מדינת ישראל נמצאת יום-יום תחת מתקפת תעמולה. החברה הישראלית, כחברה נורמלית ומתונה שרוצה להתעסק בעבודה ובספורט, לא מעוניינת בכל המלחמות האלה - אבל הרעים בינתיים עובדים".

500 מפגינים בתל אביב, הערב (צילום: יניב שחם, שלום עכשיו)
"הכיבוש חייב להיפסק, מועצת הביטחון חייבת לפעול עכשיו"|צילום: יניב שחם, שלום עכשיו

ארגון השמאל שלפיד יצא נגדו

הסמל הגדול ביותר של מדיניות הפנייה לגורמים זרים הוא ארגון "שוברים שתיקה", שהפך לסדין אדום בקרב חלקים נרחבים בציבור הישראלי. הארגון, שהוקם לאחר האינתיפאדה השנייה, אוסף ומפרסם עדויות על התנהלות פסולה של חיילי צה"ל ביהודה ושומרון וברצועת עזה. "שוברים שתיקה" מארגן הרצאות וכנסים בארץ ובעולם, וכן סיורים ברשות הפלסטינית לישראלים ולתיירים, שבהם לטענת מבקריו הוא מכפיש את חיילי צה"ל וגורם לישראל נזק מדיני ותדמיתי. 

אפילו יאיר לפיד, שייתכן שבקרוב יהיה ראש הממשלה החליפי כמנהיג מחנה המרכז-שמאל, תקף את הארגון לא פעם ואמר כי בכוונתו להוביל הליך חקיקה נגד מימונו. "יש הבדל מהותי בין ביקורת להכפשה בחו"ל של קציני וחיילי צה"ל. זו לא ביקורת, אלא כרסום תחת יסודות המדינה. ארגונים כמו 'שוברים שתיקה' חצו את הגבול האדום בין ביקורת לחתרנות", האשים.

את אורי גבעתי, מנהל מחלקת קשרי חוץ ב"שוברים שתיקה", ההאשמות האלה לא מרתיעות, אפילו להיפך. מבחינתו, בכל מה שקשור לפעילות הארגון, אין "פרסום רע". "כיום אין בית בישראל שתגיד בו את שם הארגון 'שוברים שתיקה' ולא תהיה תגובה - תומכת, כועסת או באמצע", אומר גבעתי. "כשאני יודע שבכל בית בישראל כשאומרים 'שוברים שתיקה' מתקיים איזשהו דיון, והוא בהכרח יהיה על הכיבוש, זה משרת את המטרה שלנו. אני צריך שאנשים יסתכלו למציאות בעיניים וידברו על הכיבוש, גם אם הם לא אוהבים חלק מהפעילות שלנו".

עד כמה ארגוני השמאל אכן השפיעו בשנים האחרונות?

אך למרות העוצמה הרבה שמייחסים להם בקרב הימין, נראה כי לארגוני השמאל אין השפעה ממשית על המציאות, לפחות בעשור האחרון, שלא חלה בו כל התקדמות לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני. פרופ' תמר הרמן, עמיתה בכירה במכון הישראלי לדמוקרטיה ומרצה באוניברסיטה הפתוחה, מסבירה את המצב הפרדוקסלי שבו הם נתונים. "לא רק שרודפים אותם בתוך ישראל, גם הפלסטינים הפנו להם את הגב כי הם לא סיפקו את הסחורה", היא אומרת. "הפלסטינים חשבו בהתחלה שהשמאל יוכל להזיז את הספינה הכבדה הזו למקום אחר, וכשהתברר שלא – הם התחילו לחפש עמיתים בימין. הייתה תקופה שעשו להם דה-לגיטימציה, אבל כבר יותר משלוש שנים לא מתעסקים איתם, כי הם הגיעו לרמה של אי-בולטות כזאת שהם הפסיקו להיות רלוונטיים. הופעות כמו של חגי אלעד באו"ם הרחיקו גם אנשים שמאמינים ברעיונות שלהם, אבל לא בדרך. חלק מארגוני השמאל הגיבו על הדה-לגיטימציה בהקצנה של המהלכים, האידיאולוגיות והשפה שלהם".

עם זאת, פרופ' הרמן מאמינה שמוקדם להספיד את ארגוני השמאל. "תנועות חברתיות מתנהלות כמו משחה של לווייתן, שלסירוגין עולה מעל פני השטח ואז צולל, כך שרואים אותו רק מדי פעם. בהחלט יכול להיות שזו תקופת הצלילה שלהם, מפני שהרעיונות הנאצלים שהשמאל דוגל בהם – לא פסו מן העולם. סביבת הפעולה הכי נוחה לארגונים חוץ פרלמנטריים היא שיש מידה מסוימת של חיכוך עם הממשלה, אבל לא עד כדי שידכאו אותם או יעשו להם דה לגיטימציה".

ד"ר צביה גרינפילד, ראש מכון "מפנה" לחקר הדמוקרטיה והיהדות, רואה בהיחלשות ארגוני השמאל בישראל חלק ממגמה עולמית. גרינפילד, חברת כנסת לשעבר מטעם מרצ, שכתבה את הספר "התרסקות: סיפור קריסתו של השמאל בישראל", מסבירה כי "השמאל, וזו מגמה כלל-עולמית, הלך ונעשה יותר ויותר קיצוני. למרות שמפלגות כמו מרצ והעבודה כשלעצמן לא איבדו את הזיקה הציונית שלהן, ההנהגה הערכית, האינטלקטואלית, התרבותית והרעיונית של השמאל עברה לידיים של קבוצות שהעיקרון הכי חשוב שלהן היה שמדינת ישראל היא פחות ופחות לגיטימית. זה מה שהן שידרו לציבור".

הפגנת שלום עכשיו מחוץ לחגיגות היובל (צילום: חדשות 2‎)
הפגנת שלום עכשיו |צילום: חדשות 2‎
הפגנת
מחאה נגד דרך עולי הרגל בירושלים|צילום: שלום עכשיו‎, חדשות

"זה קרה גם באירופה, שבה השמאל הוא אוניברסליסטי מדי ולא נותן לגיטימציה ללאומיות המקומית ולרגשות פטריוטיים", אומרת ד"ר גרינפילד. "אי אפשר להבין את הברקזיט אחרת. אנשים כל הזמן קיבלו מסרים שהם צריכים להיות יותר נאורים ופתוחים להגירה, לקבל עליהם תרבויות ומסורות אחרות ואין לגיטימיות לזהות שלהם. הם לא רצו את זה ונטשו. ראינו את התגובה באירופה כשמרקל פתחה את השערים, והבינה בדיעבד שזו הייתה שגיאה קולוסאלית. גם בצרפת, די ברור שהציבור הגדול לא רצה את השמאל, ובחר במקרון, אופציה שבעיניים שלי מקבילה ללפיד".

הייצוג הפרלמנטרי של מפלגות השמאל הציוני, העבודה ומרצ, הלך וקטן בהתמדה ב-30 השנים האחרונות. כך, בעוד שבבחירות לכנסת ה-13 בשנת 1992, שתי המפלגות זכו ללא פחות מאשר 56 מנדטים ביחד, בבחירות הקודמות לפני כשנה, שתיהן ביחד הגיעו לשפל של 7 מנדטים בלבד. בבחירות האחרונות לפני כחודש וחצי הן דווקא התחזקו משמעותית, וכמעט הכפילו את כוחן ל-13 מנדטים – עובדה שנוסכת בארגוני השמאל אופטימיות זהירה.

"אחרי שבמשך יותר מעשור שהשמאל, בעיקר החוץ פרלמנטרי, חווה רדיפה וניסיונות להסית, להפחיד ולסגור לנו את הפה ואת המימון - עדיין רואים חברה אזרחית מאוד זקופה ונחושה שנמצאת כאן ונאבקת", מסכמת מנכ"לית "שלום עכשיו", שקד מורג. "אם תוקם ממשלת שינוי, אז אחרי שנים שבעיקר נאבקנו על זכות הקיום שלנו - תהיה הזדמנות לקדם מדיניות על אמת. אני לא מצפה שבנט יפנה מחר התנחלויות, אבל אני כן מאמינה שכללי המשחק ישתנו כך שלפחות נוכל להגיד את דעתנו בלי שישלחו בריונים מוסתים לאיים על חיינו. זו תהיה נקודת פתיחה לא רעה".