ישראל נמצאת במלחמה. את המלחמה הזו לא אנחנו יזמנו, מכת הפתיחה הייתה של האויב ומחיר ההפתעה האסטרטגית - קשה מנשוא. תחקירי עומק יסודיים, עמוקים ובלתי מתפשרים של שרשרת הכשלים ושל דבקות בקונספציה שהתבררה כשגויה - הכרחיים, אך זו לא העת לכך. יש לנו צה"ל אחד, צבא העם של כולנו, ואין בלתו.
אני מכיר את יכולותיו ואני בעיקר מכיר את מפקדיו וראשיו – היפוך המגמה כבר מתבצע בשטח. אחד המבחנים החשובים לחוסנו וחוזקו של צבא הוא מהירות ההתאוששות שלו דווקא ממשבר חמור שניחת עליו. אין לנו את הפריבלגיה לעסוק ברגע זה במשהו שלא קשור לניצחון במלחמה ובהרס חמאס. יהיה מספיק זמן לשאר הדברים לאחר מכן. המפקדים שלנו צריכים להתעסק כעת אך ורק ביוזמה, בתחבולה, בהרס תשתיות חמאס, בהרג מנהיגיו, מפקדיו ופעיליו.
תמונת המצב הנוכחית היא שאנו נמצאים לאחר שלב ההתארגנות של צה"ל, לאחר ההתאוששות מהמשבר של ההפתעה ושל מכת הפתיחה של חמאס. גיוס המילואים המסיבי נמשך והיערכות הכוחות כבר מתרחשת.
המתח המרכזי שמלווה את תכנון המשך המערכה בעזה הוא הדילמה של התמקדות ברצועה למול האיום מצפון של חיזבאללה. או במילים אחרות, כיצד להפעיל את מלוא הלחץ על הרצועה מבלי להביא את חיזבאללה לפתוח חזית מול ישראל. חיזבאללה הוא איום משמעותי בהרבה מחמאס, והאיום אינו מסתכם בכוחות פשיטה של כוח רדואן שתפקידו כיבוש (גם אם זמני) של יישובים בצפון. עיקר האיום מצד חיזבאללה הוא כוח האש שברשותו לעורף ישראל. גיוס המילואים שאנו בשיאו וחיזוק קווי ההגנה בצפון מספקים מענה מעולה למול כוחות רדואן, אבל לא לכוח האש של חיזבאללה (רקטות וטילים). ולפיכך אין לראות בתגבור הכוחות המאסיבי הזה הזדמנות להסיר את איום החיזבאללה.
בימים האחרונים אנו עדים לרצף תקריות בגבול הצפון - חיזבאללה מעורב בלחימה אך בשלב זה ניכר כי הוא נצמד למה שנתפס בעיני נסראללה כמשוואות התגובה הרגילות שלו. הוא מתיר לפלסטינים מלבנון לפעול נגד ישראל (מה שקרה גם בכל סביבי הלחימה הקודמים ברצועה), יורה בעצמו באופן סמלי להר דב (המקום הכי רחוק מיישוב ישראלי), אך החלק המסוכן ביותר הוא שנסראללה דבק במשוואה שקבע כבר בעבר שלפיה כל הרוג לכוחות חיזבאללה מחייב תגובה דומה של הארגון נגד ישראל וניסיון לגביית מחיר דומה מחיילי צה"ל. זהו ההסבר לירי טילי הנ"ט: הירי הזה הגיע לאחר פגיעה והרג של כמה מחבלי חיזבאללה לפני ימים אחדים במסגרת תגובת צה"ל על תקרית קודמת.
ההתנהלות הזו מתחברת לביטחון העצמי המופרז של נסראללה, שלו אנו עדים משך התקופה האחרונה וכאן בדיוק הסכנה. מכיוון שיש להניח שהתקריות בצפון ילוו אותנו לכל אורך המערכה הארוכה בדרום, הפוטנציאל למיס-קלקולציה גובר משמעותית: תקרית מקומית קשה שבמהלכה נהרגים חיילים או נרצחים אזרחים ישראלים יכולה להסלים לתגובה משמעותית בלבנון שתוביל לתגובת נגד של חיזבאללה – ומכאן הדרך לחזית נוספת "על מלא" קצרה. הביטחון העצמי המופרז הזה של נסראללה גורם לו לחשוב שהוא יכול להסלים את המעורבות שלו עד לכדי ימי קרב מול ישראל, וזה להערכתו לא יוביל למערכה. שגיאת הערכה זו היא שיכולה להביאנו בימים הקרובים לפתיחת חזית שנייה.
אך אל לנו להתבלבל - חיזבאללה מנסה לרתק את תשומת הלב של ישראל לצפון בזמן שהמטרות העיקריות של המלחמה הזאת נמצאות בדרום. חיזבאללה הוא אויב מר ויום יבוא ונתמודד גם עימו, אבל רוצחי התינוקות בעוטף, חיות האדם שטבחו ילדים וקשישים - הם נמצאים לא בדאחיה של לבנון אלא בעזה. ההתחממות בגבול הצפוני עלולה לגרום לתפיסה מוטעית שלפיה חיזבאללה הוא הבעיה כעת ולפיכך יש לטפל בו ראשית. המשמעות היא פיצול המאמץ המלחמתי של ישראל. ייתכן ולא תהיה ברירה ונסלים למערכה כוללת בצפון, בין אם בדינמיקה של הסלמה ובין אם חיזבאללה יחליט להיכנס אליה (אם האירועים בדרום לימדו אותנו משהו זה שיש לשמור על צניעות בהערכות). יש להיערך לכך תפיסתית ומבצעית. ברם, את היוזמה ההתקפית יש למקד בדרום.
בחזרה לעזה - צורת המערכה ויעדיה הם סוד שאין לחשוף לאויב. המערכה יכולה לכלול תמרון או אש או שילוב ביניהם. בכל מקרה, מדובר בפעולה בעוצמה חריגה ובהיקפים שהרצועה לא ידעה כמותם. שיטות הפעולה המדויקות, התחבולות הנדרשות, ההפתעות הטקטיות – את כל אלו יש להשאיר למפקדים שזוהי מומחיותם. מה שכן ניתן לציין כבר בשלב זה: צה"ל פועל בצורה שונה מבעבר בנושא הפעלת האש. כמויות התחמושת שיורדות על עזה עצומות וישנם מאמצים גדולים אל מול תאי שטח קטנים בכל פעם.
הימים והשבועות הקרובים לא יהיו פשוטים – לצד המחירים הכבדים מאוד שתשלם עזה, גם אנו לצערי הרב נספוג עוד אבדות. לכן חשובה מאוד ההסברה לעורף. קל וחומר באם המערכה תתפתח לרב-זירתית.
יש גם חדשות טובות: בראש ובראשונה, כאמור, המהפך וההתאוששות המהירה של צה"ל שפועל ופועל חזק בעזה. אך שלשום קיבלנו בשורה משמעותית נוספת, כזו שהיא כורח המציאות הביטחונית: ממשלת החירום שקמה וקבינט המלחמה הם צורך אסטרטגי-ביטחוני ולא עניין פוליטי. מעבר לעובדה שטוב שעוד עשרות שנות ניסיון מצטברות מתווספות כעת לקבלת ההחלטות במלחמה הזאת, ישנו כאן מהלך שיחזק את הלכידות הפנימית בישראל, את לגיטימיות הפעולה לפני ההחלטות הקשות שבפתחנו ויש כאן גם מסר לאויבינו שטעו אולי לחשוב שהקיטוב הפנימי בישראל מאפשר לאתגר אותה.
העובדה שישנה כעת ממשלת חירום שמונה נציגים של קבוצות רבות באוכלוסייה הישראלית - חילונים, דתיים, חרדים, מצביעי מפלגות כאלו ואחרות - מעבירה לא רק מסר פנימי אלא גם מסר לסביבה כולה. לכך יש להוסיף את הנס הגלוי שנקרא החברה הישראלית: צעירות וצעירים שנאבקים בכדי לתפוס את המטוס הראשון ארצה בכדי להילחם על המולדת, הגיבוי המוחלט ותופעות האהבה והחום שמורעפות על קציני וחיילי צה"ל, התגייסות החברה האזרחית למלחמה. כל אלו הינם מרכיבי יסוד בחוסן הלאומי שלנו.
וישנן חדשות מעודדות נוספות – תמיכתו הבלתי מסויגת, ניתן בהחלט לקבוע שגם מרגשת, של נשיא ארה"ב בישראל. הנאום שנשא ייזכר בהיסטוריה כאחד החשובים והאוהדים ביותר לישראל אי פעם. ג'ו ביידן יוצק תוכן לאמירתו המפורסמת שלפיה אפשר להיות ציוני גם בלי להיות יהודי. נשיא ארה"ב לא הסתפק בדיבורים – שיגור נושאת המטוסים לאזור, הרכבת האווירית שהחלה ותאפשר לישראל למצות את המהלך הצבאי הינם מהלכים משמעותיים ביותר. עמידתה הבלתי מסויגת של ארה"ב לצד ישראל מדגישה שוב את חשיבות שמירת הערכים המשותפים בין המדינות, ערכים שהם בבסיס המדיניות האמריקנית.
שיגור נושאת המטוסים והאזהרות האמריקניות לחיזבאללה ולאיראן אין משמעותם שחיילים אמריקנים ייקחו חלק במערכה באם היא תתרחב לזירות נוספות. ישראל מעולם לא הייתה תלויה בכוח חיצוני שיילחם את מלחמותיה, ישראל חזקה ועוצמתית וראוי להדגיש זאת פעם אחר פעם. יש לגלות רגישות לנרטיב שכדאי לשלול שלפיו ארה"ב מתגייסת להצלת ישראל כי אינה יכולה לעשות זאת בעצמה – זה לא נכון.
ומילה אחרונה לגבי השבויים, שחובתנו הערכית לפעול בכל דרך אפשרית בכדי להשיבם הביתה. ילדות וילדים, נערות, נערים, קשישים, חיילות וחיילים. ישנה דאגה שהחמאס ישתמש בחטופים כבני ערובה. בימים האחרונים נשמעו כבר איומים בהוצאה להורג של חטופים היה וצה"ל יתקוף בתים ללא "הקש בגג". זו דילמה קשה מאוד אך ברור לכל שלחמאס לא תינתן הגנה כלשהי לאחר הטבח האיום שביצע. גם כאן ראוי להחליף דיסקט – כללי המשחק הישנים אינם חלים עוד.
