ב-7 באוקטובר הגן עמיחי שינדלר בנחישות על הממ"ד ששהה בו עם אשתו וילדיו, שעה שהמחבלים, שחדרו לביתו בקיבוץ כרם שלום, ניסו לפרוץ פנימה. עמיחי הגן בגופו על הדלת. אחרי שהמחבלים הניחו עליה מטען רב-עוצמה הוא נפצע בפיצוץ האדיר. חצי יד ימין שלו נקטעה, פניו התרסקו והלסת שלו נשברה. אבל למרות הפציעה הקשה התאושש עמיחי – והייתה לו בקשה מיוחדת. "עמיחי נפצע קשה והוא ביקש מאיתנו פרותזה שתאפשר לו לעשות פעולות פשוטות בבית", מספר רועי גולדנברג, מארגון TOM. "אז פיתחנו במיוחד עבורו פרותזה בעלות של כמה מאות שקלים. הפרותזה הכי זולה היום בשוק עולה 11 אלף שקל".
ארגון TOM (ראשי התיבות באנגלית של "תיקון עולם מייקרים") הוקם לפני עשור כדי לרתום את כישוריהם של מייקרים מכל העולם ובכן, לתקן עולם. מה הם מייקרים, אתם שואלים? ובכן, פעם קראו להם "אנשים עם ידיים טובות", אחר כך חדרה לעברית המילה "הנדימן" ("תיקונאי") וברחבי הארץ נפוצו – ברוח המגמה העולמית – מקומות שעונים לשם מייקרספייס (makerspace) – חללי עבודה שבהם יכול כל אדם, ללא כל קשר לטיב כישוריו, לבוא וליצור, לתכנן או לתקן כל אביזר או חפץ שרק אפשר להעלות על הדעת – לטובת עצמו או לטובת הכלל.
את מיזם TOM הקים היזם גידי גרינשטיין בשנת 2014. הוא נועד לפתח פתרונות זולים ונגישים לצרכים של אוכלוסיות מוחלשות ולחזק את המעמד של ישראל בעולם. בימים אלה מרחיבים אנשי הארגון את החזון המייקרי בחלל קטן במחלקת השיקום של בית החולים איכילוב, שלאט-לאט מוסב לבית מלאכה מאובזר כהלכה. החלל הזה יוכל בהמשך לתת מענה מסביב לשעון לכל צורך שעולה בעבודת המחלקה ומקשיי המטופלים והמטפלים. אם תרצו, מדובר בגרסה מתקדמת מאוד של יד שרה.
יום אחד, הם מקווים, יהיה בכל בית חולים מתקן שכזה. וזו, על רגל אחת, כל התורה המייקרית. כשצצים קשיים או צרכים – המייקר כבר ימצא את הדרך לתת להם מענה ראוי בצורה של מלאכת יד.
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
"מזינים נתונים לתוך תוכנה שמעצבת מוצר"
ואם כבר מדובר בגפיים – על שולחן בחלל תעשייתי במזרח תל אביב מסדר עומרי שטיינמץ תותבות פלסטיק. יום אחד אולי עוד יהיה אפשר לייצר איברים שלמים בבתי המלאכה האלו. אבל בינתיים גם פרותזות שהודפסו במדפסת תלת-ממד זה משהו.
"כל הרעיון פה הוא ליצור פרותזה שתתאים לכל משתמש שיש לו קטיעה מתחת למרפק", מסביר שטיינמץ. "לוקח חודשים רבים עד שמקבלים פרותזה מקצועית בבתי חולים. ופה אפשר ליצור פרותזה שתמלא פונקציות ספציפיות בתוך ימים ספורים, או אפילו יום אחד. הרעיון הוא שלוקחים מידות מסוימות מהמשתמש ומכניסים את הפרמטרים לתוך תוכנה. התוכנה מעצבת מוצר שאפשר להוציא בחלקים במדפסת תלת-ממד או במכונות אחרות, לא יקרות, שמאוד זול להפעיל אותן, וגם החומר זול מאוד. וגם אם נשבר או צריך לעשות התאמה אחרת, זה מאוד זריז".
בין התואר הראשון לשני בלימודי עיצוב תעשייתי, שצפוי להתחיל בקרוב, שטיינמץ מנצל את ההמתנה כדי להתנדב ב-TOM. הוא חוזר ומדגיש: הפרותזות הן פרי תכננו, הן מענה זמני, סעד הכרחי לקטועי יד טריים שעוד מחכים לפרותזה הרשמית שמותאמת להם – תהליך שנמשך זמן רב – אבל בינתיים הם רוצים לחזור לעשות פעילות אהובה כמו הכנת כריכים או נגינה בגיטרה. החידוש בפטנט שלו הוא פרותזה עם ראשים מתחלפים, כמו ראש שמיועד לנגינה בגיטרה ולו מפרט מיוחד או ראש שמעוצב כך שיאפשר לאחוז סכין ולפרוס לחם. יום לאחר שאנחנו משוחחים, הוא מספר, אמור להימסר לנערה קטועת יד הראש המתחלף שעיצב בעבורה במיוחד, שבו משולב מפרט גיטרה מגומי.
אחד ה"לקוחות" הבולטים שלהם לאחרונה הוא אחד מהפצועים הקשים ביותר של טבח 7 באוקטובר, עמיחי שינדלר, תושב כרם שלום שנפגע קשה בביתו. "הוא איבד יד אחת ושלוש אצבעות באחרת", מסביר רועי גולדנברג, מנהל הפעילות של TOM בישראל. "הוא ביקש מאיתנו פרותזה שתאפשר לו לעשות פעולות פשוטות בבית. אז הראש הזה של הסכין בעצם פוּתח לעמיחי. הוא נהנה עד מעל הראש מהראש הזה, גם מכל הראשים האחרים. אפשר מהר מאוד לייצר לו גם ראשים שייצרנו לאחרים בעבר או לתכנן ראש חדש לגמרי".
"זו פרותזה מודולרית שמותאמת לפציינט מאוד מהר ובעלות של כמה מאות שקלים. הפרותזה הכי זולה היום בשוק עולה 11 אלף שקל", מבהיר גולדנברג. "עלות החומרים של זה היא בערך 100–150 שקל. אנחנו יודעים היום להדפיס אותה בחמש שעות במקום בערך שמונה שעות, כמו שהיה בעבר. מדפסות התלת-ממד נעשו מהירות".
"הוא ביקש מאיתנו פרותזה שתאפשר לו לעשות פעולות פשוטות בבית. אז הראש הזה של הסכין בעצם פוּתח לעמיחי. הוא נהנה עד מעל הראש מהראש הזה"
רועי גולדנברג, מנהל הפעילות של TOM בישראל
"בתוך חודש הוא קיבל מוצר עובד"
המפץ הגדול התרחש כמובן בעקבות המלחמה. כדי להתמודד עם מבול הפניות הקימו אנשי TOM אתר מיוחד ובו טופס אינטרנטי המאפשר לכל אדם שעולמו התהפך עליו בגלל המצב להירשם ולפרט מה הצורך שלו. צוות המתנדבים מקבל את הפנייה, מנתח אותה והוגה יחדיו פתרון ישים ומהיר. מקרה אחר שהם גאים בו הוא של אחד ממפוני קיבוץ בארי.
"המפונה עבר לאזור ים המלח יחד עם כל הקיבוץ", מסבירה עדי טולדנו, מנהלת הקהילות ב-TOM. "הוא סובל מפרקינסון, אבל אחרי מה שהיה ב-7 באוקטובר זה החמיר ממש, והחלום שלו היה לחזור לנגן בקלרינט, כשהוא כבר לא היה יכול להחזיק את הכלי. אז הוא מפונה, וזה לא אתגר חירום, אבל האימפקט הרגשי של החזרה לתחביב שלו לא יתואר, בטח כשהוא מרוחק מהבית שלו. אז יש לנו האתגר הזה ממנו, ואני קיבלתי המון פניות, במאות, ממייקרים שרוצים לבוא ולעזור", אומרת טולדנו. בתפקידה היא הממונה על "סידור העבודה" של המתנדבים והצבתם בפרויקטים השונים.
"ידעתי שבמקרה הזה אני רוצה לצוות לו בן אדם עם המון ניסיון ואורך רוח, כנראה לא אקח סטודנטים למשל", מתארת טולדנו את תהליך העבודה. "היו לנו השיקולים שלנו בשביל לעשות את הצוות המקצועי ביותר, הנכון ביותר גיאוגרפית, שממוקם לא רחוק משם. נתנו לו את המעטפת המקצועית. דיברנו עם אנשי הצוות, הם הגיעו למלון, ראו מה האתגר ואז הם הגיעו לכאן. הם התחילו להשתמש בסדנה ובכל הכלים שעמדו לרשותם ובנו איזשהו מוקאפ (אבטיפוס – י"כ) ראשוני, הלכו אליו, עשו עוד איזו התאמה או שתיים וחזרו לכאן. ובערך אחרי חודש כבר היה לו מוצר עובד, והוא משתמש בו עכשיו".
"הוא מפונה מבארי, שעבר לים המלח. הוא סובל מפרקינסון, אבל אחרי 7.10 זה ממש החמיר, והחלום שלו היה לחזור לנגן בקלרינט. אז זה לא אתגר חירום, אבל האימפקט הרגשי של החזרה לתחביב שלו לא יתואר"
עדי טולדנו, מנהלת הקהילות ב-TOM
רמפה לדילוג קליל לממ"ד
אלא שסל הפתרונות שיוצא מבית המלאכה שבשולי תל אביב נרחב הרבה יותר מעזרים אורתופדיים. עולם המייקרים הוא עולם הדמיון, ואם לרשותך כלים מסוגים רבים ונגישות למכשור מתקדם – הדמיון יכול להפוך למציאות בקלות.
בתצוגה המאולתרת במקום אפשר למצוא כמה מהאביזרים החדשים, ודווקא המתוחכמים פחות, שיצאו מבית היוצר של TOM. במלחמה הזו, למשל, הם יצרו כלי שמסייע לקריאה בספר, מנוף המקל על גזירת ציפורניים או רמפה לדילוג קליל מעל כניסה לממ"ד.
בבית המלאכה מספר לי עופר גיפס על אישה צעירה שפנתה אליהם. "היא משתמשת בכיסא גלגלים ממונע. מאז אוקטובר היא לא יכלה להגיע לעבוד במשרד, כי בדלת הכניסה אליו יש מין מדרגה שהיא לא יכולה לעלות בה. בנינו לה בזמן קצר רמפה מתקפלת: בזמן שיש אזעקה פשוט מניחים אותה על המדרגה הזאת. היא עולה, יורדת, נכנסת למקלט ומקפלים את הרמפה וסוגרים את הדלת. זה בעצם אפשר לה לחזור לעבוד עם כל החברים שלה במשרד ולא להישאר בבית כל ארבעת החודשים האלה שהיו בהם אזעקות", אומר בגאווה גיפס, מהנדס חשמל ואלקטרוניקה הממונה ב-TOM על שיתופי הפעולה. הוא עצמו מרותק לכיסא גלגלים ונעתר לדגמן את הרמפה שהגה.
"זה כמו חיבוק שאתה מקבל"
המענה הטכני יכול לעיתים להיות רלוונטי גם לעולם הרגש. ה"שמיכה הכבדה" היא אולי הפיתוח שבו אנשי TOM גאים יותר מכל החידושים האחרים שהולידה המלחמה. גולדנברג מתנדב להסביר: "שמיכות כובד הן שמיכות שמסייעות לאנשים שסובלים מחרדה או מהתקפי פוסט-טראומה, וגם לילדים לרצף האוטיסטי שסובלים מעודף חיווי חושי. זה עוזר להרבה מאוד אוכלוסיות, ובהרבה מקרים, בעיקר בהרגעה. השמיכה הזאת מאפשרת לישון טוב יותר".
"נתנו את השמיכה גם לפצועים, חבר'ה שהיו בנובה, חטופים ששוחררו, חיילים שנפצעו וילדים על הרצף מאשקלון ומנהריה. היה פה חייל שנפצע בלחימה בעזה וסיפר: 'הייתה לי שמיכה כזאת כשהייתי באיכילוב, בזכותה הצלחתי סוף-סוף לישון בשיקום'"
רועי גולדנברג, TOM
בניגוד למוצרים אחרים בשוק, המייקרים מייצרים את שמיכות הכובד שלהם בהתאמה אישית לפציינט. "הכיסוי שלהן מבד כותנה ויש בפנים מילוי של כדוריות פלסטיק שתופרים אותן עד שמקבלים שמיכה שהיא בערך 10% ממשקל הגוף. זה מאוד מרגיע את הגוף, זה כמו חיבוק כזה שאתה מקבל. אנשים שנתַנו להם את השמיכות האלו דיווחו שמשעה-שעתיים שינה בלילה הם ישנים שש-שבע שעות ושהם סובלים הרבה פחות מחרדה".
"הורים לילדים על הרצף דיווחו שהשמיכה גם הרגיעה מאוד את הילדים בזמן אזעקות", ממשיך גולדנברג לספר על השמיכות המותאמות אישית שהם מייצרים. "נתנו את זה גם לפצועים, חבר'ה שהיו בפסטיבל נובה, חטופים ששוחררו, חיילים שנפצעו וילדים על הרצף מאשקלון ומנהריה. גם היה פה חייל שהגיע אחרי שנפצע בלחימה בעזה והוא לא הכיר אותנו לפני כן. עשינו לו פה סיור והראיתי לו את השמיכות, והוא אמר: 'כן, הייתה לי שמיכה כזאת כשהייתי באיכילוב. זה דבר מדהים, בזכותה הצלחתי סוף-סוף לישון בשיקום'. הוא לא ידע, אבל זו שמיכה שאנחנו בעצם סיפקנו לאיכילוב".
"זה מוצר שהקהל שלו הוא אלף איש"
אומנם רוב העובדים והמתנדבים מגיעים מרקע מקצועי רלוונטי – בעיקר מעולמות ההנדסה והעיצוב לסוגיהם – אבל כאן מספרים בגאווה גם על מתנדבים חובבים שלא באים מהתחום. אחד המתנדבים הוא מתווך דירות חובב מדפסות תלת-ממד ויש גם בכירה בחברה גדולה שיש לה חיבה לתפירה, והיא הגיעה לכאן בעיצומה של הלחימה כדי לתפור בדים לשמיכות הכבדות.
"יש פה בחור, תום, שהוא מין מייקר צעיר מאוד, רק בן 21, וכבר למד בעצמו הכול דרך יוטיוב", מצהיר גולדנברג. "ב-7 באוקטובר הוא עזר לנו וחיפש מייקרים בכל הפורומים של החבר'ה הצעירים. הוא פנה גם למייקרים מיוטיוב. הוא כתב שהוא מבקש מאנשים שיבואו ויעזרו לנו – והיו פה מלא ילדודס כאלו שהדפיסו במדפסות שלהם בבית ושלחו לנו, או באו לפה ותפרו, ניגרו וניסרו. הם לא מהנדסים ולא מעצבים. היום הדור החדש לומד הכול דרך הרשת".
מה שהזניק את עולם המייקריות והפך אותו לפני מעט פחות מ-20 שנה לתופעה עולמית הוא השילוב של כמה שכלולי טכנולוגיה שהבשילו פחות או יותר במקביל. מדפסות התלת-ממד (ומכשירים דומים המאפשרים ייצור מונחה מחשב) חוללו מהפכה באופני הייצור. במקביל פתח האינטרנט אפיקים חדשים של יצירתיות: אנשים מעלים תמונות מושקעות לאינסטגרם, פותחים ערוץ ביוטיוב או עורכים פודקאסט בנושא שמעניין אותם. מייקריות היא הביטוי של פרץ היצירה הזה בעולם הפיזי, עולם החומר והחומרה.
ככל שהמידע הטכנולוגי והמקצועי הפך זמין ברשת, כך יותר ויותר אנשים, גם ללא רקע טכני, לימדו את עצמם מלאכות שונות והתחילו לשבת בבית ולבנות דברים. שני חברים בנו שולחן קטן שיש בו נקודה לטעינה אלחוטית של הטלפון, רועה צאן בנה מתקן מעקב קטן לכבשים שלו ובחורה החלה לתפור לעצמה שמלות.
המייקרים מדברים "מַענים יתומים", זה המונח שמשתמשים בו אנשי TOM: הם נכנסים לעניינים היכן שהשוק החופשי כושל, כשתהליך בירוקרטי מתארך יתר על המידה או כשמחסור במשאבים גוזר סבל על מי שידו אינה משגת.
"השוק עובד טוב, אבל הוא עובד כמו ששוק אמור לעבוד", מבאר גולדנברג. "הוא מפגיש בין ביקוש ובין היצע, והמפגש הזה יוצר נקודת מחיר, זה הבסיס של מקרו-כלכלה שכולם מכירים. הבעיה היא שיש הרבה אוכלוסיות שהצרכים שלהן יחסית אזוטריים ולא פופולריים. אין מספיק 'צרכנים' כדי שיהיה ביקוש גבוה מספיק, ושום חברה שתבוא לא תראה פה פוטנציאל עסקי. ויש אוכלוסייה שהצרכים שלה כן פופולריים, נקרא לזה, אבל אין לה יכולת קנייה. זאת אוכלוסייה שמבחינה סוציו-אקונומית היא מוחלשת יותר – ולכן כשהביקוש וההיצע נפגשים הם יוצרים נקודת מחיר שלא מאפשרת לה לקנות את המוצרים שהיא צריכה. וכשכבר מנסים להשיג סובסידיות, זה קורה רק במקומות שיש בהם כוח פוליטי מסוים, ופה אנחנו מדברים גם על אוכלוסיות שהן לא כוח פוליטי בפני עצמו.
"גם אם מביאים סובסידיות, זה לא יוצר פתרונות חדשים, אולי רק מסייע להזיז קצת את המחיר. אבל אנחנו מנסים לייצר אלפי פתרונות, שיהיו זמינים כל אחד לאלפי אנשים, וכך בעצם לשפר את חייהם של מיליונים בעולם. וזה מעט. אף חברה נורמלית לא תייצר מוצר שהקהל הפוטנציאלי שלו הוא אלף איש".
זה קצת לחזור אחורה.
"כן, זה קצת לחזור אחורה, אבל עם שיתוף ידע – וזה לא היה פעם. פעם סנדלר באלבמה לא ידע על טריקים של סנדלר בבית שאן. היום אנחנו יכולים לחבר ביניהם כך שיוכלו לשתף ידע והמצאות. בדרך הזאת הם יוכלו לתמוך בקהילות שלהם בנעליים מיוחדות, לדוגמה, למישהו שרגלו קצרה ב-20 ס"מ – ובעצם ככה פעם היו מייצרים. פעם, כל אחד שהיה לו איזשהו צורך מאוד ספציפי היה הולך לבעל המלאכה הקרוב לביתו, והיה מקבל מענה".
לפניות לכתב: yoghevk@n12.tv