"הבנו שאין לנו לוקסוס לעצור, וחייבים להמשיך בכל הכוח", אומר לי אל"ם ג' מחיל האוויר – והוא לא מתכוון רק לגיחות ולתקיפות בעורף האויב. כבר בערך 400 יום הוא נע בין המשימות המבצעיות למשימה חשובה לא פחות שמתנהלת במקביל – להכשיר את הדור הבא של הטייסים, תוך כדי לחימה.
אל"ם ג' הוא מפקד בית הספר לטיסה (ביס"ט): הוא וקציני בית הספר הם גם מדריכי טיסה וגם טייסים מבצעיים פעילים בטייסות שונות, שיוצאים לפעולות רבות משמעות באזורים רחוקים ומסוכנים. זמן קצר לאחר הנחיתה הם כבר חוזרים להדריך את החניכים: זה מצב שלא קרה מעולם, בשום מלחמה אחרת של ישראל. המדריך יכול לחזור מגיחה בלבנון או אפילו באיראן, או מחילוץ פצוע מעזה, ולאחר מכן לחזור להדריך. זה קורה על בסיס קבוע ויום-יומי: יוצאים לתקוף או לחלץ וחוזרים להכשיר טייסים ברמה גבוהה, למרות העומס הרב.
מסוף הקורס – לסוף מסלול ההמראה
עם חזרתם מהמשימות החשובות יושבים המדריכים עם הדור הבא של הטייסים ומספרים להם בדיוק מה הם עשו ומה עבר עליהם בשחקים. בחיל האוויר רואים בכך חשיבות עצומה, גם בהיבט של יצירת מוטיבציה וגם בצורך להסביר לדור העתיד איך ייראו המשימות שלהם כבר בעוד כמה חודשים: חלק מהחניכים ממש קרובים לסוף המסלול, ובעוד חודש או חודשיים, לאחר טקס סיום הקורס שלהם, גם הם יצטרפו לטיסות ההתקפיות בכל מקום שיידרשו אליו.
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
ועד שזה יקרה, הם לא רק נצמדים לספרים: כבר עכשיו, בזמן המלחמה, נשלחו החניכים לטייסות כדי לראות איך הן נראות מבפנים בזמן לחימה. עד שהחניכים יוכלו להיות חלק ממבצעי ההטסה, הם נושאים בתפקידים בתוך הטייסות ועוזרים ומסייעים בשורת משימות – דבר שאף הוא לא קרה עד כה מעולם. בוגרי הקורס נשלחים מיד להשתלב בתוך הטייסות הלוחמות.
"כבר כשהם מגיעים לשבוע של גיבוש, הם מסתכלים לשמיים ורואים את המטוסים שלנו, זה מכניס בהם 'רעל' ומוטיבציה להמשיך גם כשקשה", מספר לי אל"ם ג'. "הם שומעים רעש חזק יותר, הם שומעים מטוסי קרב שחוזרים מגיחות בכל רחבי המזרח התיכון או מפנים פצועים שצריך. אתה רואה את כל השרשרת בדרך – מנער או נערה שמגיעים לגיבוש ועד לטייסים שאפילו השתתפו במבצע התקיפה באיראן. אין כמו לראות מפקד שחזר מתקיפה משמעותית או משימה חשאית והוא בא ומספר לך עליה, זה גורם לחניך לראות דמות לחיקוי".
"הם צריכים חוסן בלתי רגיל"
בביס"ט מדריכים את החניכים על כל סוגי כלי הטיס והמטוסים. חלק מהמדריכים הם אנשי מילואים וחלקם האחר הם אנשי קבע או עובדי צה"ל, ואלה גם אלה מפצלים את הקשב בין המשימות ההתקפיות החשובות ובין מטלות החינוך וההדרכה. "הבנו שאסור לעצור את ההכשרה, חייבים להמשיך להכשיר ולספק למדינת ישראל וצה"ל לוחמי צוות אוויר", מצהיר הקצין. "המלחמה בהחלט הציבה לנו אתגרים לא מבוטלים בהכשרה, זה דרש התאמות, שינויים וגמישות – המפקדים שלנו ומדריכי הטיסה נדרשו להיות בטייסות המבצעיות שלהם ובתאי השליטה ובכל המקומות".
את בעיית הנוכחות הם הצליחו לפתור במהרה ובעיצומה של המלחמה: "נתנו לזה פתרונות יצירתיים, ההכשרה לא נפגעה. עיכבנו את יציאת הבוגרים, הם חוו שם מלחמה בטייסת מבצעית – הכשרנו אותם בטייסת, אלו דברים שלמדנו תוך כדי תנועה, אנחנו צריכים לוחמים ולוחמות בעלי חוסן בלתי רגיל, שיודעים להתמודד עם אתגרים, שצריכים להיות עצמאיים. אנחנו נדרשים להיות בכל הגזרות, וזה דורש מרכיבי חוסן".
המילה הזו, "חוסן", טומנת בחובה את אחד השינויים המרכזיים שחלו בשנה האחרונה. "בנינו תוכנית סדורה של חוסן, זה לא היה לפני כן", מציין אל"ם ג'. "הוספנו הרבה מאוד תרגילי בלת"ם שעלולים לקרות במציאות, כדי ליצור את ההבנה שתמיד עלולים לבוא עוד הפתעה ועוד אתגר, וצריך להתמודד איתם כמו שצריך. כמו שבחי"ר אתה כובש כפר ואז אומרים לך שאתה צריך להגיע לכפר הבא – אם אתה לא בנוי לשינויים האלה יהיה לך מורכב. ללמוד טיסה זה לא הבעיה".
"גם אנחנו מתעייפים, נחים – וממשיכים"
לקורס התווספה תקופה המכונה "שנת אקדמיה": החניכים לומדים באופן אינטנסיבי באוניברסיטת בן-גוריון בנגב – ומקפידים על חיזוק הכושר הגופני והפיזי. "נתנו מיקוד על מרכיב החוסן הנפשי, ולא מוותרים על שום דבר, במיוחד לא בהיבט הכושר הגופני – כל הזמן צריך לעמוד במבחן ולהוכיח את עצמך, בכל יום. בשנה הראשונה של הקורס אנחנו הופכים את המועמדים לשירות הביטחון מחיילים לקצינים, גם כשקשה יותר".
חשוב להבין שמאחורי השינויים המזורזים עומדת מצוקה לא קטנה: אחת המסקנות הברורות מהשנה האחרונה היא שחיל האוויר זקוק לעוד טייסים, ובין היתר בשל כך הוחלט להמשיך בלימודים ובהכשרה גם כאשר המדריכים נדרשים לתקוף ביעדים שונים במזרח התיכון. "המלחמה הביאה לידי ביטוי מציאות שבה אנחנו צריכים הרבה אנשים, כי אנחנו קרוב ל-400 יום בלחימה, גם אנחנו מתעייפים", מודה אל"ם ג' ביושר. "אנחנו נחים לרגע וממשיכים, כי אין לנו ארץ אחרת, והבנו בטייסות שאנחנו צריכים יותר אנשים".
"המלצתי להגדיל את מספר האנשים, למעשה חייבים, ואני יודע לעשות את זה", מדגיש הקצין. "מי שצריכים להידרש לשאלה הם מפקד חיל האוויר והרמטכ"ל. אתה רואה שאנחנו מצליחים להגיע להישגים לא מבוטלים ואנחנו יודעים איך להכשיר יותר אנשים, אבל זו שאלה שצריכה להיות ברמת קבלת ההחלטות של אחרים".
ויש לו לקצין רק מילים טובות לדור הצעיר והחדש, זה שלעיתים קוראים לו בזלזול "דור המסכים" או "ג'ן זי": "הנוער הוא נוער נפלא ומוצלח, צריכים לזקק ולהדגיש את זה – הפוטנציאל רק עולה ואני בכל פעם מעלה את סף הכניסה לקורס הטיס. המועמדים שאני מקבל על הנייר הם ברמה טובה יותר ויותר, הרמה של הנוער עולה משנה לשנה, לכן אני מראש מקבל נוער איכותי יותר".
"הנשים חזקות יותר באופי ובחוסן"
אל"ם ג' מדבר לא רק על הנתונים ה"יבשים" על הנייר, כמו נתוני הבגרות או ניתוח האישיות הראשוני: "רק בגיבוש אני מצליח לראות את האנשים בצורה הטובה שיש ולהפוך את מה שעל הנייר לפרקטיקה. הגיבוש הוא אירוע מורכב, זה לא הגיבוש הכי קשה שיש פיזית, אבל שילוב האתגרים המנטליים של חוסר הוודאות עם משימות החי"ר, הלחץ החברתי, האתגרים הקוגניטיביים – כל אלו יחד מאפשרים לנו ליצור שבוע שבו מסירים את כל המסכות מהציוּנים ובוחרים את האנשים המתאימים שייכנסו לקורס". המשימה המורכבת הזו מוטלת על כתפיהם של אנשי המילואים המנוסים של חיל האוויר.
אני שואל אם מגיעות יותר נשים לקורס הטיס, ואל"ם ג' משיב: "יש לנו בתהליך המיון יותר נשים שרוצות להתמיין, יש לנו לא מעט נשים שרוצות להגיע לגיבוש – ולא מעט נשים ייכנסו. הן הפכו לחלק בלתי נפרד מאוכלוסיית לוחמות צוות האוויר, הן חזקות יותר בסוגיות האופי, וגם בחוסן המנטלי הן טובות יותר". עם זאת, הקצין מדגיש: "בתפקיד שלנו בגיבוש לא מעניין אותי בן או בת או שם משפחה, אלא להביא את הלוחמים והלוחמות הטובים ביותר שאפשר להביא".
נהוג לדבר לעיתים על ה"שחצנות" של החיל, או לכל הפחות על "תחושת עליונות", ולכן מפקד בית הספר לטיסה מבקש להבהיר: "אנחנו תמיד אוהבים להגיד את זה פה, זה לא שלוחמי צוות האוויר הם הכי טובים בעולם – המקצוע הזה דורש יכולות והתאמות מסוימות שאין לכל אחד. אני תמיד אומר את זה לחניכים – 'אתם לא טובים יותר מהחברים בגולני, בשריון או בסיירות. יש לכם אחריות על הכתפיים ויש לכם יכולות מתאימות יותר למשימה, וגם ממי שמודח אני מצפה שיעשה שירות משמעותי'".
"אני מקווה שיעברו יותר מ-18 שנים עד לפעם הבאה", אומר אל"ם ג' כשהשיחה גולשת לביקורים בדרום לבנון – שלי בקרקע ושלו מהאוויר. "אי אפשר לדעת במזרח התיכון – חוסר הוודאות הוא הדבר הוודאי היחיד". במבט לעתיד הוא מסכם: "יש לנו עוד הרבה כוח להמשיך לאן שצריך וכמה שצריך, גם להחזיר את החטופים וגם את התושבים לצפון" – ונושא עיניו לטקס המתקרב של סיום קורס הטיס. לאחריו ייקלטו חלק מהחניכים וכבר ימריאו לתקיפות הבאות שיעלו לכותרות.
כל הפרטים בכתבה אושרו לפרסום בידי הצנזורה הצבאית.