כבר שמונה חודשים שאבי, בעלה של עדי אמסלם מירושלים, עושה מילואים בעזה בתור מפעיל D9. "בכל פעם שהוא הולך לעוד חודש בצבא, משהו בבית חייב להתקלקל – המקרר, המזגן או התריסים של הסלון", היא אומרת ומספרת שהיא נאלצת להתמודד לבדה, בחיוך ובהמון הומור, עם התיקונים ולהמשיך לתפקד בבית ועם הילדים. כשבעלה חוזר הביתה הוא מביא איתו גם ערמות של כביסה מהשטח, ועדי נכנסת ישר למלאכת הניקיון.
לא מזמן, כשחזר מהמילואים, אבי הביא איתו הפתעה צפויה פחות. בתיק המילואים שלו הסתתר אורח לא קרוא, שבחר להצטרף למסע חזרה הביתה. "זה יום שלעולם לא אשכח", נזכרת עדי בחוויה. "הוא השאיר את הקיטבג בבית, הוציא את הכביסה והכניס אליו בגדים ונסע שוב. אני בדיוק חזרתי מיום עבודה קשה, ישבתי לי לנוח – ופתאום ליד מכונת הכביסה קלטתי עכביש מסוג טרנטולה גדול ופרוותי", מספרת עדי על ההפתעה הלא נעימה שחיכתה לה.
"ידעתי שזה מהתיק של אבי, ושהוא הביא אותו בחזרה מעזה, כי אני גרה 41 שנה בירושלים ומעולם לא ראיתי דבר כזה", מספרת עדי. "העכביש הזה פשוט הסתכל בי ואני בו – ולא ידעתי מה לעשות עם עצמי", היא מוסיפה בצחוק.
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
עדי ההמומה פרצה בצרחות וקראה לאימא שלה, שהייתה איתה בבית, כדי שתבוא לעזור לה. "אימא שלי באה מצוידת במטאטא, העכביש ברח ונכנס אל מתחת למכונת הכביסה. השפרצנו לכיוון שלו הרבה K300 ולא ראינו אותו שוב. אחר כך הבאתי מנקה הביתה והוא הפך את כל הבית ולא מצא אותו. עד היום אנחנו לא יודעים איפה הוא. בכל פעם שאני שומעת רעש בבית אני קופצת".
עדי מספרת שלא חיכתה שהעכביש יופיע, והלכה להתקלח אצל אימא שלה במשך שבוע שלם. "בעלי כמובן טען שזה לא היה אצלו בתיק, והעכביש הופיע בגלל הגשם שירד", היא צוחקת ומוסיפה שהסיפור המשעשע ילווה אותם בעתיד, גם אחרי שבעלה יסיים את המילואים.
תקופת המילואים של אבי לא באה למשפחה בעיתוי הכי טוב, שכן הם התמודדו עם טרגדיה קשה. שש שנים קודם לכן נפטרה בתם הבכורה ממחלת הסרטן והיא בת 7 וחצי. "עד שהצלחנו לייצב את המשפחה והילדים, למרות כל חרדות הנטישה, בעלי רצה לצאת למילואים – ושוב היה מאתגר וקשה", נזכרת עדי. "אבל ככה הוא, הוא רצה לצאת למילואים ולהילחם ולשמור על המדינה, והמחשבות על הקשיים ועל מה שיהיה לא העסיקו אותו מרוב שהוא היה חדור מטרה".
עם הזמן מצאה עדי נחמה בהומור ובצדדים החיוביים של הריחוק בינה ובין בעלה, כמו הגעגוע שהוא מעורר. "אין כמו לישון באלכסון בטרנינג של בית"ר תקופה", היא צוחקת, "או להכין בכל ארוחת ערב חביתה וירקות – מה רע? אני חושבת שיש בזה גם פלוסים לזוגיות. הגעגוע והדאגה מחזירים אותנו לרגעים שהכרנו. אז בכל רע יש גם טוב".
"כל הלילה שמעתי רעשים בחדר השינה"
בעוד עדי מתמודדת עם העכביש גדול הממדים בביתה, חן בוארון, עורכת דין ואם צעירה מרמלה, נתקלה בחיה אחרת לגמרי. חן לא תשכח את היום שבו חזר בעלה רומן, מפקד D9, משירות המילואים שעשה בבקעת הירדן. "הוא היה 150 יום במילואים בעזה, יצא מהשטח רק לבדיקות היריון חשובות וחזר", היא מתארת את המציאות המורכבת שאיתה היא נאלצת להתמודד בשנה האחרונה.
"חודש אחרי הלידה, ואני אז עם תינוק ראשון בבית, הוא נקרא שוב למילואים – הפעם בבקעת הירדן", נזכרת חן. "זה היה ממש סיוט בהתחלה, לא יכולתי לצאת מהמיטה מרוב חרדות. נכנסתי להיריון חודש אחרי שהתחילה המלחמה, בערך בפעם הראשונה שהוא חזר הביתה, והמלחמה והמילואים הוסיפו לחרדות של ההיריון".
"להיות עם תינוק קטן לבד כל כך הרבה ימים, זה לא פשוט", מודה חן. "החברים שלו עדיין שם והוא ביקש להשתחרר, כי הוא רצה להישאר איתנו בבית. חשוב לי להגיד שהמפקדים שלו מדהימים, כשהוא היה במלחמה בעזה והיו לי בדיקות חשובות, המפקדים שלו התחשבו מאוד ושחררו אותו כדי שיגיע איתי לבדיקה. מאוד ראו אותנו".
ההפתעה שהביא רומן ציפתה לחן בדיוק בבוקר שבו התכוונה לחזור לעבודה מחופשת הלידה שלה. בלילה שקדם לאותו בוקר חזר רומן הביתה מהבקעה והניח את הקיטבג שלו בחדר השינה הסגור. "כל הזמן הוא היה חוזר עם כביסה מסריחה שלא כיבסו אותה ימים על גבי ימים", מספרת חן. "באחת הפעמים הוא אפילו אמר לי שהוא לוקח את הכביסה לאימא שלו כדי שתכבס לו, מרוב שזה היה מסריח", היא צוחקת.
אך הפעם השאיר רומן את התיק בחדר השינה. "במשך כל הלילה שמעתי רעשים בחדר", נזכרת חן. "הסתכלתי לכיוון החלון וראיתי שהוא סגור. בבוקר התעוררתי מוקדם והתחלתי להתארגן ליום העבודה שלי, הייתה אמורה להיות לי פגישה עם לקוחה. פתאום ראיתי צללית שחורה על הווילון, מעל העריסה של התינוק. זה היה סרט אימים". מבט נוסף גילה לה, להפתעתה הרבה, שמדובר בעטלף סקרן והרפתקן שהחליט להתמקם בביתה על הווילון.
"היינו בהלם, אבל היום ההזוי הזה לא נגמר", מספרת חן את הסיפור שעליו כתבה גם בפוסט בקבוצת הנשים הגדולה בפיסבוק ישראל, "מאמאצחיק". "דבר ראשון כתבתי ללקוחה שלי שאאחר כי יש לנו עטלף בתוך הבית ושלחתי לה תמונה כדי שתאמין לי. פתאום היא עונה לי בהתלהבות: "אימא'לה, איזה חלום זה בשבילי. ועוד יזנוב! במקור אני חוקרת עטלפים'. חשבתי שהיא מסתלבטת עליי, אבל התברר שהיא עשתה דוקטורט על התחום. מה הסיכוי שדבר כזה יקרה?" נזכרת חן וצוחקת.
"אחרי שהחוקרת זיהתה שמדובר בעטלף מסוג יזנוב, היא אמרה לי שמאוד מוזר שיש לי אחד כזה בתוך הבית, כי היזנובים נמצאים לרוב בבקעת הירדן", ממשיכה חן לתאר. "בקעת הירדן? חשבתי לעצמי, איזה קטע, רומן בדיוק חזר משם מהמילואים. מה הסיכוי שהעטלף הנדיר הזה הגיע איתו בקיטבג?"
"עד שהוא מביא משהו הביתה, זה עטלף"
"כל המילואימניקים מקבלים תרומות של גרביים, בגדים תחתונים. רומן חוץ ממחסניות לא חוזר עם שום דבר אחר הביתה", צוחקת חן ומוסיפה. "עד שהוא מביא איתו משהו הביתה – זה עטלף. הקיטבג אגב, עדיין סגור".
רומן כתב בקבוצת הוואטסאפ של הבניין ועדכן את הדיירים שיש להם עטלף בבית. "אחת השכנות כתבה לנו – גם זה התגלה באופן מקרי לחלוטין – שהיא לוכדת חיות בר מקצועית. הזמנו אותה אלינו לדירה כדי לראות אותו. מה הסיכוי? היא אספה אותו אליה ושחררה אותו בטבע". מסכמת חן את החוויה.
"היזנובים הם מין נכחד של עטלפים", מספר פרופ' ערן לוין, זואולוג מאוניברסיטת תל אביב וחוקר יזנובים. "בארץ יש כמה עשרות אלפים מהם, והם מרוכזים בכמה מקומות – מהבקעה ועד החרמון. אנחנו מכירים מושבה של יזנובים בבקעה, בכוכב יאיר, בכרמל וליד בית שמש. הם נמשכים לאזורים יבשים".
"בשטח העירוני רובנו מכירים את עטלף הפירות, שנמשך לכל עצי הפרי ששותלות העיריות", מוסיף פרופ' לוין. "שלא כמו עטלפי הפירות, היזנובים הגדולים והקטנים לא מלכלכים ולא שומעים אותם כמעט. בגלל זה אנשים לא נתקלים בהם".
פרופ' לוין אינו בטוח שהעטלף הגיע לביתה של חן מהמילואים כטרמפיסט. "עטלפים מסוג יזנוב", מסביר הפרופסור, "נודדים בתקופה הזו ומגיעים לכל הארץ, כולל אזור החוף, ולכן ייתכן שמדובר בצירוף מקרים. הם עוצרים במקומות שנראים להם מתאימים למנוחה, ולעיתים מתבלבלים ונכנסים לבתים. למעשה, נכנסים לבתים יותר עטלפים ממה שאנשים שמים לב. ב-90% מהמקרים לא מגלים אותם והם עוזבים עוד לפני שמבחינים בהם". בכל מקרה, למי מקוראינו שדאג לשלום העטלף, הוא מרגיע: "לפי התמונה הוא לא נראה פצוע, אם הם הצליחו לשחרר אותו והוא הצליח לעוף, סביר שהוא היה בסדר".
פרופ' לוין מוסיף שבעל החיים אוהב החרקים הזה, שנמצא כרגע בסכנת הכחדה, מתרבה לאט – ושבתי הגידול שלו ברחבי הארץ נהרסים. כדי להציל את המין הוחל בארץ במיזם גדול, ובמסגרתו השמישו מבנים צה"ליים נטושים בבקעה והפכו אותם לבתים עבור היזנובים. "סידרנו את התקרות במבנים האלה כך שהעטלפים יוכלו להיתלות עליהם. אנחנו סופרים אותם פעמיים בשנה וככה יודעים שהאוכלוסייה שלהם בארץ גדלה בזכות הפרויקט זוכה הפרסים הזה", הוא מסכם.
"נתתי לו כריך פסטרמה ושחררתי אותו"
אלכס קוגן, מילואימניק שסגר כבר יותר מ-120 ימי מילואים ומשרת כרגע בצפון, תפס למזלו בזמן את הטרמפיסט מחודד האוזניים שנכנס לרכב המבצעי שלו, רגע לפני שיצא לדרכו הביתה – ובכך ניצלה אשתו מהפתעה מלחיצה. "בהתחלה חשבתי שזה זאב", נזכר אלכס ברגע המלחיץ מעט, "כבר ראיתי כל מיני חיות בשירות המילואים. בכל זאת, אנחנו בשטח, אבל במבט נוסף ראיתי שזה שועל חמוד וקטן, שחיכה על הרצפה מתחת למושב ליד הנהג".
"היה נורא מצחיק אם הייתי מתחיל את הנסיעה והוא יחד איתי בפנים", צוחק אלכס. "עד עכשיו אני לא מבין איך הוא נכנס לרכב שלי. הנחתי שהוא היה רעב. אולי הוא נכנס לרכב כדי לחפש אוכל או כדי להתחמם. אז פתחתי את הדלת ושחררתי אותו, לא לפני שהגשתי לו כריך פסטרמה", הוא אומר בחיוך. "נראה היה שהוא שמח מהמחווה, פתחתי לו את הדלת והוא יצא עם הכריך בפה".
ד"ר טל פולק, ראש תחום שימור חיות בר ברשות הטבע והגנים, מסבירה כי היתקלויות בחיות בר, בייחוד זוחלים קטנים ומכרסמים, אינן נדירות. "בעלי החיים, מחפשים אחר מחסה או מזון, ולעיתים מוצאים בתוך תיקים או נעליים זוחלים, עכבישים, עקרבים, מכרסמים קטנים, גרבילים, עכברים ונחשים", היא מדגימה. "לא בריא לאף אחד, לא לחיה ולא לאדם, לקחת בעלי חיים מהאזור שבו הם גדלו. המטרה שלנו ברשות הטבע והגנים היא לשחרר בעל חיים בסביבה שמתאימה לו. אם לא עושים זאת בעל החיים עלול ליצור בעיות בסביבה שהוא משוחרר אליה. קורה, למשל, שמישהו משחרר חיית מחמד בטבע והיא נעשית פולש שפוגע במינים הטבעיים. אנחנו מנסים להמעיט את נקודות הממשק בין בני האדם לבעלי החיים, כי זה פוגע באחרונים".
"הרבה פעמים בעל חיים שעוזב את סביבת הגידול הטבעית שלו לא שורד", אומרת ד"ר פולק בצער. "גם אם אנחנו לוקחים אותם אלינו, הרבה פעמים הם מתים בדרך. הרצון שלנו הוא שהם יחזרו כמה שיותר מהר לסביבה הטבעית שלהם", היא אומרת וממליצה לבצע בדיקה יסודית של הציוד לפני החזרה הביתה מהמילואים בשטח, ולדווח לרשות הטבע והגנים במקרה שנתקלים בבעל חיים פצוע או אבוד.
ההמלצה: אל תתקרבו לחיות בר
כשאלכס פרסם ברשת את תמונת השועל ברכבו, עלה בקרב המגיבים חשש מפני כלבת. "שועל שמתנהג בנחמדות לאדם, חשוד כנושא מחלת הכלבת הקטלנית", כתבה לו אחת מהן. "כלבת היא מחלה חשוכת מרפא שעוברת באמצעות הרוק", מסביר דותן רותם, אקולוג שטחים פתוחים ברשות הטבע והגנים. "חשוב שלא להתקרב לחיות בר בכלל וליונקים בפרט, שהם המעבירים העיקריים של המחלה הזו. אם רואים בעל חיים שמתנהג בצורה חשודה – משתגע, מתחיל לרוץ, מזיל ריר – צריך להודיע לרשות הטבע והגנים ולהתרחק ממנו. אם באתם במגע עם החיה, זה מחייב פינוי וקבלת טיפול מתאים ומיידי. להמתין שבוע או לדחות את הטיפול לסוף שירות המילואים – זה מסוכן, הזמן פה הוא גורם חשוב".
"בעלי החיים לא אמורים להתקרב אלינו", אומר רותם. "יש שועלים וחתולים שהתרגלו לקרבת האדם, ולפעמים אנשים מאכילים אותם, אז הם מתקרבים לאנשים. כששועל מתקרב אנחנו לא יודעים אם הוא עושה את זה משום שהוא בשלב הפעיל של המחלה או שזה משהו שהתרגל אליו, כי האכילו אותו".
ומה על כריך הפסטרמה שאלכס נתן לשועל? דותן לא ממליץ על כך: "אנחנו לא רוצים להאכיל חיות בר, כי אז הן יתקרבו לאנשים ועלולות להעביר להם מחלות".