תחנות הרדיו סיכמו השבוע את השנה העברית החולפת במוזיקה הישראלית, והפער בין רשימת עשרת השירים המושמעים ביותר בשנת תשפ"ד בהשוואה לזו אשתקד הוא לא פחות ממדהים. לפי נתוני אקו"ם וחברת מדיה פורסט, שמנטרת השמעות באמצעי התקשורת, את הטבלה הוביל השנה אייל גולן עם השיר "עם ישראל חי", אחריו במקום השני "לצאת מדיכאון" של יגל אושרי, ובמקום השלישי נרשם מספר השמעות כמעט זהה בין השירים "אין לי מקום אחר" של איתי לוי ו"גיבורי על" של להקת התקווה 6. אין צורך אפילו לצלול לעומקם של הטקסטים, כבר מן הכותרת אפשר להבין שמדובר בשירים שהוקדשו להרמת המורל והמאמץ המלחמתי. כל זה בניגוד גמור למי שכבשו את הפסגה בשנה שעברה, בחיינו הקודמים: בניה ברבי עם "קרן שמש" הרך והאופטימי, נועה קירל עם "פנתרה" והביט הדוחף של הרגאטון ואגם בוחבוט עם "קופידון".
אירועי 7 באוקטובר והמלחמה הארוכה בתולדות המדינה השפיעו באופן ניכר גם על האופן שבו אנחנו צורכים מוזיקה ועל הרגלי ההאזנה שלנו. שירים שעודדו אותנו הפכו בשבועות הראשונים לרעש בלתי נסבל, וגם טקסטים מלנכוליים של הסינגר-סונגרייטרים האהובים עלינו הרגישו לא בהכרח מחוברים למה שקורה במחוזותינו כאן ועכשיו, על אחת כמה וכמה אם מדובר בגיבורי תרבות מעבר לים שהפנו כתף קרה. משימה כמעט בלתי אפשרית עמדה בפני יצרני הלהיטים הישראלים שהובילו את המצעדים והפלייליסטים בשנים האחרונות: איך, מתי ואם בכלל חוזרים לשמח ולרקוד? גם שנה אחרי סופה של המלחמה לא נראה באופק. 101 חטופים וחטופות עדיין מוחזקים בשבי בעזה, הלחימה מתרחבת לחזיתות נוספות, ועשרות אלפי תושבים עדיין מפונים הרחק מבתיהם.
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
"אנשים מרגישים רע אם טוב להם"
ינון יהל הפיק שורה ארוכה של שירים פופולריים בעשור האחרון, ליוצרים כמו עדן בן זקן ("מלכת השושנים"), ליאור נרקיס ("מהפכה של שמחה") ועומר אדם. אלא שהווליום בשנה האחרונה היה נמוך, תרתי משמע. בין השאר, הוא לקח חלק בכתיבת בלדת הפופ "בנות כמוני לא בוכות" של נועה קירל, השיר הראשון שהוציאה הכוכבת מאז המלחמה. רוב הביקורות בכלי התקשורת לא הביעו הזדהות עם הטייטל, וציינו כי במסגרת מצב הרוח הלאומי הירוד זה אנושי והגיוני לבכות. לא חסרות סיבות למה.
גם אם השירים של יהל בשנה החולפת לא זכו לאותה חשיפה, הדבר לא מונע ממנו לקיים שלושה סשנים ביום. "אתמול ביקרו אותי אנה זק, אגם בוחבוט ונרקיס", הוא מספר בדרכו לסשן נוסף. "כאדם וכיוצר שכותב בדרך כלל שירים שמחים שנועדו להרים, אתה פשוט לא יכול לעשות פאן אחרי אירוע כזה. אתה קשוב לקהל, ופתאום הוא לא מסוגל להכיל כל מיני רחשים. אנשים מרגישים אשמים אם עובר עליהם יום טוב, וכששואלים אותך 'מה שלומך' אתה עונה 'הכל טוב' בתוספת 'עד כמה שאפשר'. המצב רגיש יותר והביקורת נוקבת יותר, ככה שאומנים לא ממהרים לקחת סיכונים. חלק הבינו ששירים מסוימים לא מתאימים לתקופה הנוכחית, אם בכלל".
חלפו כמה שבועות של דממת אלחוט עד שאומנים הבינו מה יש להם לומר על המציאות הזרה והמפחידה שנכפתה עלינו בשבת אחת, והימים המסויטים שבאו בעקבותיה. בינתיים, מוזיקאים רבים יצאו עם גיטרה או שתיים כדי לנסות לרפא את פצעי הנפש בעזרת מוזיקה ושרו בפני מפונים, משפחות חטופים, חיילים ופצועים. במקביל, שירים שנכתבו לפני המלחמה כמו "יהיה טוב" של יסמין מועלם ו"הלב שלי" של ישי ריבו הדהדו לפתע אחרת, הושמעו פעמים רבות ברדיו ומילאו את הריק. המוזות לא שתקו לאורך זמן. כשהסכר נפרץ, גל של מאות שירי מלחמה יצא לרדיו ולסטרימינג, והמילה האחרונה עדיין לא נאמרה. בד בבד, הפופ דעך עד שכמעט התאדה מאוזנינו, וגם הניסיונות להפיח בו חיים לא צלחו.
"כתבתי שיר על סוף העולם"
"זו לא השנה של הפופ בכלל", מודה ינון. "איך אפשר לדבר על איזושהי שמחה כל עוד החטופים עדיין מוחזקים בעזה? גם זמרי הפופ שישבו וכתבו שירים, ישבו בקושי. בסופו של דבר, לאומנים האלה יש שליחות לשמח, בעיקר את הקהל הצעיר. עדיין יש מוזיקה טרנדית בטיקטוק ועדיין הילדים שלי נהנים מהשירים האלה, אבל זה בהחלט לא באותה עוצמה. האיומים מאיראן אפילו גרמו לי לכתוב שיר על סוף העולם. זה הגיע למקומות קודרים, אבל גם בימי מלחמת וייטנאם המוזיקה הושפעה מהמצב".
"עבדתי עם זמרת מאוקראינה. אמרתי לה 'חברים שלי נרצחו, אני לא יכול ליצור מוזיקה'"
להבדיל מהפסקול ההוא, שכלל בראש ובראשונה את "Blowin' in the Wind" של בוב דילן ושירים אנטי-מלחמתיים אחרים של ניל יאנג וג'ימי הנדריקס, בישראל 2024 הדימויים והטקסטים נוטים לנקמנות ומיליטריזם, ונזהרים מלהזכיר את המילה הגסה שלום. "חרבו דרבו" של הראפרים נס וסטילה, אחד השירים הוויראליים בשנה האחרונה, הוא דוגמה בולטת לכך, גם אם רשימת החיסול שבו מגשימה את עצמה מעת לעת. הסגנון הלוחמני לא מעיד על הכלל, ובאותה קטגוריית שירי מלחמה אפשר למצוא מהצד השני את "לא לבד" של ג'יין בורדו או "עד שתחזור, עד שתשובי" של להקת לולה מארש שמזקקים במדויק את האסון המטלטל, ואת תחושות האובדן והייאוש לצד תקווה, תקומה ושותפות גורל.
מה מצב ההשמעות שלך ברדיו היום?
"כמו שקיבלתי פרסים ולא הקדשתי להם תשומת לב מיוחדת, אני גם לא ממש שם לב להשמעות שלי בימים אלה", אומר יהל, שזכה לפני שנתיים בפרס אקו"ם למעבד השנה. "יש לי שירים שאני אוהב שלא הצליחו, ושירים שאני פחות אוהב שזכו לחשיפה גדולה. ברור שיש השפעה ישירה על המצב הכלכלי בהתאם להשמעות הפומביות ולאירועים הרבים שבוטלו, אבל אני אמשיך לעבוד על שירים שמרוממים את הנפש ועושים טוב לאנשים. אנחנו חושבים פעמיים לפני כל מילה שאנחנו מוציאים מהפה. היום, לדוגמה, אני לא אכתוב לזמרת שיר על כמה שהיא חזקה ומהממת. זה יכול להרים לבנות שלי, אבל לא מרגישים ככה עכשיו. זו תקופה שבה אנשים מעדיפים לפרוק מאשר לשמוח".
על אילו שירים אתה עובד היום?
"לא מזמן יצא שיר חפלה של נסרין בשם 'מערוף'. זו דוגמה לשיר שחיכה כמה חודשים, כי הוא הביע יותר מדי שמחה. החשש להוציא שירים מסוימים קיים כל הזמן, אבל חלק מהם משדרים אופטימיות כי אנחנו בכל זאת צריכים נקודת אור. זה מה שאני אומר לקולגות שלי".
גם אלבום הסולו השני של סטטיק, "להרים", לא זכה לאותו הייפ שממנו נהנה קודמו, אם נניח בצד את העניין הציבורי והתקשורתי סביב הגירושים המוזיקליים מבן אל תבורי. יהל טוען כי הוא לא יתפלא "אם השירים האלה, שלדבריך לא תפסו, יחזרו בהמשך. בעידן הטיקטוק שירים יכולים להתפוצץ שנים אחרי מועד היציאה המקורי שלהם".
"ניסיתי לכתוב שירים שמחים, זה לא עבד"
רון ביטון הוא דמות בולטת בחבורת הפזמונאים שמנסחים את הלהיטים, ולקח חלק ביצירת אלבומו של סטטיק. מבחינתו, השנה האחרונה מסתכמת במילה "הדחקה" בכל הנוגע לפופ הישראלי. "ניסיתי להמשיך לכתוב שירים שמחים וקצביים, וזה לא כל כך עבד", הוא מודה. "השיר שהכי הצליח מבחינתי היה 'מערב ראשון' של איתי לוי. אתה גם רואה את זה בהשמעות ברדיו. אם הייתי מושמע 1,500 פעמים בשבוע, נחתכתי בחצי. אנחנו מקבלים תמלוגים רטרואקטיבית, אז אני מאמין שנרגיש את זה בשנה הבאה בהכנסות.
"גם ברשימת המחברים המושמעים ביותר ברדיו (לפי נתוני אקו"ם), אבי אוחיון הגיע למקום הראשון, אהוד מנור שני ואני שלישי. המשכנו לכתוב פופ, אבל בעצם המשכנו ליצור ז'אנר שהוא די מנותק מהמציאות. זה סגנון שמתאר עולם יפה עם קליפים מושקעים שנראים מיליון דולר, וזה לא התאים למצב. אם היה מדובר בעוד מבצע או סבב לחימה בעזה, אנחנו כבר יודעים איך להתנהל. לוקחים הפסקה לרגע ולא מוציאים שירים, אבל אנחנו במצב הזה כבר שנה.
"המשכנו לכתוב פופ, אבל בעצם המשכנו עם ז'אנר מנותק מהמציאות"
"יש לנו אחריות כיוצרים, והמלחמה לימדה אותי שיעור ביצירה אחרי שהייתי במרתון אינסופי של להיטים. צריך רגע לעצור, ואולי לחשב מסלול מחדש. מצד שני, אתה אומר - בואנ'ה, יש את 'נאדי באדי'. אז יכול להיות שהשירים שעשיתי לא מספיק טובים? אולי בנות הפופ בתקופה פחות זוהרת כרגע ואצל הבנים קורה משהו מעניין יותר? לפעמים צריך לעשות שינויים כמו שעברנו עם נועה ב-2019 עם פאוץ'. עברו חמש שנים, ואולי עכשיו צריך לעשות סוויץ' נוסף ולהציג את נועה באופן בוגר יותר עם נושאים אחרים - אבל שעדיין יזיז ויעשה כיף. ג'ורדי, איתי שמעוני ואני (השותפים ליצירה של ביטון) משוחחים בימים אלה עם נועה וחושבים איך להביא ביחד את הדבר הבא. כמו התדמית החדשה שבנינו עם סטטיק אחרי שהוא נפרד מבן אל תבורי".
איזה שינוי נועה צריכה לעבור לדעתך?
רון: "שינוי דומה למה שמיילי סיירוס עשתה באלבום האחרון עם השיר Flowers. מהאנה מונטנה לדמות פרובוקטיבית, ולזמרת פופ זוכת גראמי. מוזיקלית השיר הזה עדיין מזיז אותך, גם אם זה לא בומים לראש.
"לנועה קירל יש רשימה ארוכה של שירים שהיא לא הוציאה בעקבות המלחמה", אומר ינון יהל. "הייתה תחושה שהיא צריכה להגיש את הדברים אחרת. הרעיון הוא לא רק להוציא להיטים, אלא להראות שיש לה צדדים נוספים ושיכירו משהו אחר ממנה".
"נאדי באדי זה שיר במשקל נוצה שלא הכריז על עצמו כלהיט. בשנה רגילה הוא היה חלק חמוד מהרצף"
"השיר הזה זה כמו לאכול סוכריה, לברוח מהמצב"
אפשר וצריך להתייחס ללהיט החריג בנוף שהצליח כנגד כל הסיכויים. "נאדי באדי" של שחר טבוך ואגם בוחבוט היה השיר השביעי המושמע ביותר בשנת תשפ"ד לפי מדיה פורסט. בעשירייה הפותחת, זהו שיר הפופ היחיד בקטגוריית המלהיב והמרקיד שהצליח לענות ככל הנראה על צורך אסקפיסטי חיוני.
כדי לבדוק היכן הוא הצליח היכן שאחרים כשלו קפצנו לבקר בתוכנית החדשה "סטודיו 99", שמגישים נוי אלוש ואביה פרחי ברדיו eco99fm. בתוכנית, שבה מארחים השניים אומנים ומדברים על כל המגמות העכשוויות במוזיקה הישראלית והעולמית, ניסו השניים לפצח את התעלומה.
"היה משהו לא מזיק בשיר הזה", אומר אלוש. "קודם כל, קראו לו 'נאדי באדי' ואנשים בכלל לא הבינו על מה זה, למרות שהכוונה ל-naughty body. בעיניי השיר הזה זה כמו לאכול סוכריה או שוקולד ולברוח לרגע מהמצב. הוא משדר אנדר-דוגיות, וזה כנראה מה שגרם לתחנות הרדיו להרגיש מספיק בנוח לנגן אותו. ובנוגע לשחר טבוך, הוא הוציא שיר כשאין לו ממש מה להפסיד. מקסימום זה לא היה תופס, והוא רק בתחילת הקריירה שלו. סטטיק, נועה קירל, אנה זק והחבר'ה האחרים היו צריכים לחשוב טוב על הביקורת שעלולה להגיע".
"בכל פעם שמכריזים 'אין, הפופ מת'", מצטרפת אביה, "אז מישהו אומר - 'אבל היה נאדי באדי'. זה באמת שבר את הפסקול שליווה אותנו עד אותו רגע, ובעצם רוצה לומר שהפופ עדיין איתנו וכן צריך אותו. זה שיר במשקל נוצה שלא הכריז על עצמו כלהיט ולא ידע שהוא הולך להיות כזה. אם הוא היה יוצא בשנה רגילה, הוא היה חלק חמוד מהרצף אבל לא יוצא דופן".
את הצד השני של הספקטרום חותם "חרבו דרבו", שפירושו המילולי בערבית הוא "מלחמה ומכות". הראפרים נס וסטילה (נסיה לוי ודור סורוקר) הוציאו אותו אי אז באמצע נובמבר בקריאה להעיר את ישראל והצבא מההלם והחורבן שהיכו ב-7 באוקטובר. זה היה השיר השני שלהם בסך הכול כצמד אחרי ההצלחה המטאורית של "תיק קטן". "הם נכנסו בזעם של שני חבר'ה צעירים שמייצגים דור שאיבד חברים והתגייס לצבא, ועיבדו את זה לתוך שיר שהפך לקריאת קרב שלנו וכאילו הצלה של הכבוד העצמי", אומר נוי. "זה השיר השני שלהם ביחד, ואתה מקבל בו אותנטיות ואמת לפנים".
"כולם התמקדו בעצב, והם לקחו רגש שלא נגעו בו", אומרת אביה. "מוזיקה לא נועדה לחנך בעיניי, אלא לשקף רגע בזמן. נאהב או לא נאהב, 'חרבו דרבו' היה רגע בזמן שהקול הזה נשמע ונשמע היטב".
"הכול היה נכון מבחינתנו. ואז 7.10 נחת בבום"
באולפן של צמד המפיקים "טריאנגל", שהיו שותפים מרכזיים ביצירת "נאדי באדי", יש מסך אחד גדול ומולו שתי מקלדות שערוכות לשגר את השלאגר הבא. המפיקים עידו נצר ועמית מרדכי לא רק יוצרים יחד; הם גם גרים יחד ומשלימים משפטים זה לזה בשיחה. בתחילת המלחמה הם בעיקר חיפשו מילים. "עד 6 באוקטובר הייתה הרגשה טובה מאוד באוויר בנוגע למה שקורה בפופ הישראלי", אומר עמית. "הרבה שירים עבדו, ולא רק זה. הייתה יכולה להיות מסה גדולה של שירים שהצליחו אחד לצד השני. גם אם זה לא היה להיט גדול, זה עדיין עבד. נבחרנו למפיקי השנה במצעד השנתי של גלגלצ, והכול היה נכון מבחינתנו. ואז 7 באוקטובר נחת בבום. הקהל שבשבילו אנחנו עושים את זה איבד אדם קרוב, פונה מביתו או נלחם במילואים, עד היום".
גם הם, שעומדים מאחורי הצלחת "דובשנייה", "אינטלקטוערס", "בואי נישן על זה" ושורת דרופים אחרים, נאלצו לעצור את העבודה על שירים רבים שעמדו בקנה. "זו הייתה תקופה פורה ביצירה, ובסוף זו עבודה שאנחנו חיים ממנה", מספר עידו. "לא ממש רצינו לצאת מהבית, התכנסנו בתוך עצמנו ולא היינו מסוגלים אפילו לחשוב על מוזיקה, במיוחד כשאנחנו עוסקים במוזיקה משמחת". עמית ממשיך: "זה מעלה את השאלה אם יש לזה בכלל מקום. יש משמעות למה שאני עושה בכלל? אני מועיל במשהו? ב'נאדי באדי', שיצא חצי שנה אחרי שפרצה המלחמה, הבנו שכן. הלכנו על זה עד הסוף עם קליפ ורוד ומתוק".
מה לדעתכם עבד בשיר הזה בהשוואה לשירי פופ אחרים שגורלם לא שפר עליהם?
עידו: "היה בו משהו ציני. פחדתי נורא. גם לי הרגיש מנותק להוציא שיר כזה. כמה פעמים זמרים דוחים ריליסים בגלל פיגועים? אם פעם היינו מסתכלים שלושה חודשים קדימה, היום אנחנו לא כל כך מרשים לעצמנו".
עמית: "זה תלוי אומן. שחר טבוך נוקט עמדה של 'אני בא לעשות שמח', אפילו בשורה 'מי ימלל גיבורות של ישראל'. גם הדמות שלו, גיי עם ציציות, היא מעניינת כשלעצמה, בזמן שהוא שר על הגבר הזה שרצה אותה ולא אותי. זה חומר שלא היה לנו כאן. עברו שבועיים מאז שיצא השיר, ואתה רואה שאנשים נהנים ממנו וזה עושה להם טוב. קשה להודות שאתה זקוק לאסקפיזם במצב הזה, אבל 'נאדי באדי' הראה לנו שזה נחוץ, שאנשים מחפשים את זה, ולכן הוא עבד ביג טיים דווקא בעיתוי הכי מנותק בעולם. 7 באוקטובר היה מכה קשה ומעולם לא חווינו מלחמה כזו, אבל המעברים במציאות הישראלית תמיד היו חדים, מהקמת המדינה. כמו במעבר בין יום הזיכרון ליום העצמאות, גם היום אנחנו בוכים על חיילים שנהרגים ובלילה יוצאים לבלות".
"לא ממש רצינו לצאת מהבית, ולא היינו מסוגלים אפילו לחשוב על מוזיקה, במיוחד כשאנחנו עוסקים במוזיקה משמחת"
למרות ההשמעות התכופות של השיר והטיפוס לצמרת המצעדים, ל"טריאנגל" יש מדד אחר לפיו הם נוטים לאמוד הצלחה: "תיגש היום ברחוב למישהו ותגיד לו 'נאדי באדי', ואין סיכוי שהוא לא יזהה. זה מה שאנחנו מחפשים. הדבר האחרון שאנחנו רוצים לעשות הוא לרדוף אחרי השמעות. פעם הרדיו הזין את השטח, והיום השטח מזין במידה רבה את המדיות".
"הרדיו הוא כבר לא מדורת השבט"
המעברים בישראל הם חדים, לעיתים חדים מדי, וזו כמובן לא המלחמה הראשונה שבה הרדיו נדרש לבצע התאמות לאירועים האקטואליים והלך הרוח הציבורי. העורכת המוזיקלית דלית עופר, מנהלת גלגלצ לשעבר ומי שמזוהה עם רצועת השירים העבריים "ארבע אחרי הצהריים", מספרת כי מלחמת לבנון השנייה הייתה קו פרשת המים באשר לשילוב שירי זיכרון תוך כדי מלחמה. "זה חלק מהמהפך שעברו כלי התקשורת", היא מסבירה. "אם הרדיו היה מדורת השבט, אז היום ככל שהוא מרכזי - הוא הפך למדיום נוסף לצד הפלטפורמות הוויראליות ספוטיפיי, אינסטגרם וטיקטוק. הסטרימינג והמדיה החברתית שאבו חלק מהכוח של הרדיו, כך שהוא מתבסס לא מעט על שירים שנחשפים בפלטפורמות אחרות ומתחיל להשמיע אותם גם.
"הוותיקים שבינינו יודעים שאם פעם היו משמיעים ברצף שניים או שלושה שירים שקטים ברדיו, מאזינים החלו לתהות מה קרה. בימים ההם לא היית מקבל התראות מערוצי החדשות לטלפון הנייד, ובמלחמות קודמות שמות של חללים לא הותרו לפרסום כעבור כמה שעות. הפרסומים הגיעו שבוע אחרי, ולעיתים גם בסוף המלחמה. בגלל המיידיות שבה צורכים היום חדשות, יכול להיות שבעוד שעה כבר תשמע שיר שהוקדש לזכר חלל שנהרג. במלחמת לבנון השנייה עמית פרקש שרה את 'מיליון כוכבים' בלוויה של אחיה תום, ולמחרת כבר השמיעו את השיר ברדיו. זה לא קרה קודם לכן".
"במלחמת יום הכיפורים למשל לא שידרו בכלל שירים עצובים", נזכרת עופר. "המטרה הייתה להרים את המורל, הפזמונאים התגייסו, והטקסטים העצובים הגיעו עם שוך הקרבות. במלחמת לבנון הראשונה לא נרשמה כתיבה מגויסת כל כך, ולכן רוב המוזיקה ששודרה הייתה עליזה ושמחה. המערכה נמשכה, והעורף כביכול מתנהל כרגיל. פטנט ידוע שהפך למסורת הוא משדרי ד"שים שבהם מבקשים ממאזינים להקדיש שיר לחבר או בן משפחה. שני השירים הכי מושמעים בלבנון הראשונה לבקשת החיילים היו 'יום שישי' של להקת בנזין ו'הפרח בגני' של זוהר ארגוב. זה התכתב עם מציאות רגילה ושגרה מוזיקלית, משום שלבנון הראשונה הייתה המלחמה הראשונה שבה לא היה קונצנזוס בעניין הנחיצות שלה. זו לא הייתה מלחמת קיום.
"במבצע צוק איתן קיימנו יום שידורים בגלגלצ לזכר החללים וביקשנו את השירים האהובים עליהם. יכולת לשמוע שיר מקפיץ של מייקל ג'קסון כי זה מה שאותו אדם אהב לשמוע, ופשוט לבכות. זה חלק מהפסקול שמעוצב לפי הרצון, הטעם והצורך של המאזינים. היום אנחנו חיים בתקופה שבה הרדיו מגיב למלחמה בהתהוות, לאור הקלות שבה ניתן להקליט שיר ולשלוח לתחנה".
על כך יכולה להעיד מנכ"לית רדיו eco99fm נעם כהן-גפן. זמן קצר אחרי שהחלה המלחמה, התחנה הרכיבה פלייליסטים בשיתוף מטה המשפחות להחזרת החטופים עם השירים האהובים על החטופים והחטופות. כל פלייליסט סיפק הצצה לעולם המוזיקלי שלהם, וגם היווה תזכורת לכך שכל אחד מהם הוא עולם ומלואו עד שאותה מנגינה נגדעה ברגע. במסגרת שיתוף פעולה עם תחנות רדיו אחרות, כל יום בשעה 17:00 גם בוקע קולה של שולה חן מבצעת את השיר "בוא הביתה".
"בחרנו לשמור על קו מתון יחסית ולא להשמיע שירים שעלולים לצרום מדי", היא מספרת. "בשבועות הראשונים למלחמה ערכנו כמעט רק מוזיקה עברית כמו ביום הזיכרון, לאט לאט הקצב עלה ושוב חזרנו אחורה כשמגיעות חדשות קשות. אנחנו מרשים לעצמנו להגביר שוב בימים שבהם מחסלים את נסראללה, אבל עם רגישות אדירה לטקסטים. השיר Murder on the Dancefloor של סופי אליס בקסטור לא עובר למשל".
נעניתם לבקשת עמותת נעמ"ת שלא להשמיע את רוג'ר ווטרס אחרי שהכחיש בתוקף את פשעי חמאס. דבריו מקוממים וראויים לכל גינוי, אבל זה לא מדרון חלקלק להחרמת כל מוזיקאי שמתבטא נגד ישראל?
"דבריו של ווטרס הדהדו כהכחשת שואה ואלימות מינית בזמן אמת. יש הבדל בין זה לבין פוסטים של דואה ליפה או צ'אפל רואן שקוראות להפסקת אש או לשחרר את פלסטין. אומנים יכולים להיות בעד הצד השני, אבל להכחיש מעשים שקרו בתקופה כל כך רגישה זו חציית קו אדום".
הדור של היום
עוד מוקדם לקבוע לאן מועדות פניו של הפופ הישראלי. אם הוא יחזור לקדמותו, או שמא ימציא את עצמו מחדש. רון ביטון חוזה כי "שלושה-ארבעה חודשים אחרי שהכול ייגמר, כשכל החטופים ישובו לבתיהם ותסתיים המלחמה, אנחנו נתחיל לראות ניצוצות פופ חוזרים. בינתיים מרגיש לי שהפופ פינה את מקומו למוזיקה מזרחית ולבלדות שקטות שהוציאו בתקופה האחרונה זמרים כמו אודיה ואושר כהן. כמו שזמר לא תמיד נמצא בשיא שלו, גם הפופ הישראלי לא".
"אם עד עכשיו המחמאה הכי גדולה לשיר פופ הייתה 'וואו, זה נשמע חו"ל', אז עכשיו זה 'וואי, זה נשמע הכי מכאן'"
אביה פרחי מסמנת דור של יוצרים צעירים כעלמה גוב, ניר כנען וליהי טולדנו שבעיניה הם דור רימון 2.0. "חבורת המסיקות" של דור ה-Z אם תרצו, ששב לסגנון כתיבה שורשי ולעיתים שמרני. "קרוב לוודאי שזו המלחמה שהאיצה תהליכים, אבל בשנה האחרונה התרחקנו מהפופ המהוקצע המושפע מחו"ל, ובמקביל התגבש לו דור יוצרים צעיר שכותב ומלחין בעצמו עם זיקה למוזיקה עברית מפעם, לחנים ארצי-ישראליים ומלודיות פתלתלות. ניר כנען ("שיר לנטע") הוא כמו דור ההמשך המוזיקלי של יוני רכטר. זה דור רימון 2.0 שמביא סאונד חדש ומרענן, ושם משקל גדול על המילים ועל העיבוד המוזיקלי ולא על ההפקה. אם עד עכשיו המחמאה הכי גדולה שהיה אפשר לתת לשיר פופ זה 'וואו, זה נשמע חו"ל', אז עכשיו זה 'וואי, זה נשמע הכי מכאן'. לא סתם אביתר בנאי הוציא אלבום קאברים בתחילת המלחמה. המלחמה הניעה אותנו להיכנס לתהליך של שורשיות והסתכלות פנימה במקום החוצה".