"אני זוכרת שעמדתי שם כשהגיעה משאית עם גופות. אנשי הרבנות הצבאית פורקים את המשאית, ואני מסתכלת על השביל הזה שמלא בגופות ושואלת את עצמי - כך נראה הגיהינום?". תת-ניצב שלומית לנדס לא יכולה לשכוח את מה שקרה לאחר שהוטל עליה ועל צוותי החקירה - להירתם למשימה הקשה והרגישה של זיהוי חללי טבח 7 באוקטובר. "לראות את הזוועות האלה, ויחד עם זה לנסות לשמור על קור רוח כדי להבטיח את הזיהוי המדויק, זו הייתה המשימה".
תנ"צ לנדס, ראש חטיבת החקירות במשטרת ישראל, לא זרה לרגעי משבר ולאסונות: "חשבתי שראיתי את הדבר הכי גרוע שאפשר - עד שהגיע 7 באוקטובר", היא מסבירה בריאיון למגזין N12. מאז אותו יום נוראי, מצאה את עצמה לנדס בעיצומה של משימת זיהוי חללי הטבח: כראש חטיבת החקירות, היא הובילה את פעולת הזיהוי בבסיס שורה ליד רמלה, המקום שאליו הובאו גופות רבות - לזיהוי במאמץ משותף עם אנשי חטיבת הזיהוי הפלילי. "האתגר היה אדיר - לא רק מבחינה מקצועית, אלא גם מנטלית. מדובר בזיהוי חללים במצבים קשים מאוד, והצוותים שלי עבדו מסביב לשעון".
העבודה במחנה שורה כללה אין-ספור רגעים שנצרבו בזיכרונה, ובראשם המפגשים עם משפחות הקורבנות. לנדס מתארת מפגש עם פרופסור יריב יוגב, ששכל את ליבי כהן-מגורי, הבת של אשתו, בטבח. "הוא סיפר לי איך ניסה לכוון אותה לברוח בטלפון, ושמע את הירי בזמן שנרצחה. הוא הגיע לשורה עם תמונות של הקעקועים שהיו על גופה, כשהוא זוכר בבירור את צבע הלק שהיה בציפורניה - זה רגע שאני לא אשכח".
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
"כל טעות עלולה להפוך לטראומה"
המפגשים עם המשפחות הדגישו ללנדס את החשיבות של הפעולה המהירה והמדויקת בזיהוי הגופות: "הבהרנו לעצמנו שוב ושוב שהמקצועיות והדיוק הם ערך עליון. כל טעות עלולה להפוך לטראומה נוספת למשפחות". לדבריה, המפגש הזה המחיש לה את חשיבות המהירות והמקצועיות בזיהוי הגופות: "הזמן היה קריטי, כי גם המשפחות שהבינו שהאהובים שלהם נרצחו עדיין ביקשו לדעת כמה שיותר מהר. זה לא עניין של דקות או שעות, אלא של מתן הכרה ותחושת סגירה למשפחות".
"תמונות הזוועה שנחשפנו אליהן בשורה היו קשות. בימים הראשונים הגיעו גופות של חללים שנהרגו יום קודם לכן, אך בהמשך הגיעו גופות שנשרפו או היו במצב קשה בשל שהייה ממושכת בשטח, והיה קשה לראות איך הזוועות הללו מתפתחות. זה היה בלתי נתפס. למרות התמיכה שהענקנו לאנשי הצוות, חלקם עדיין מתמודדים עם הטראומה עד היום", היא מודה.
והקושי הנפשי של מלאכת זיהוי הקורבנות רק הלך והחריף: "העבודה במחנה שורה היוותה אתגר עצום מבחינה רגשית עבור אנשי חטיבת החקירות - האנשים שלנו עבדו במשימה הזו ללא הפסקה, 24 שעות ביממה, במשך שבעה ימים בשבוע. חלקם מעולם לא ראו דבר כזה לפני כן: גופות של ילדים, בני נוער, נשים וגברים שנרצחו באכזריות".
"הייתה לי קצינה שהייתה מסורה בצורה בלתי רגילה, אבל ראיתי שהיא כבר במקום קשה מבחינה רגשית. החלטתי שהיא לא תמשיך בשורה", היא נזכרת. "זה היה תפקידי כמפקדת לדאוג גם לבריאותם הנפשית של האנשים שלי". לנדס מדגישה כי רבים מהשוטרים לא היו מורגלים בזירות רצח או בזירות קשות, וכי ההתמודדות עם זיהוי הגופות, במיוחד בתנאים כה קשים ומורכבים, גרמה לעומס נפשי גדול: למרות זאת, השוטרים הצליחו לבצע את המשימה בצורה מקצועית ביותר. לנדס מדגישה כי התמיכה הפסיכולוגית שקיבלו השוטרים הייתה חיונית, וכי המשטרה דאגה לספק להם ייעוץ וטיפול נפשי במקרי הצורך.
"זה היה תהליך מייגע ומתיש"
בנוסף לזיהוי הגופות, גם החקירות המודיעיניות והראיות החזותיות היו חלק מרכזי מהעבודה בשורה. לנדס וצוותה נדרשו לזהות גופות מחבלים שהתערבבו בין חללי הקרב, תהליך שדרש דיוק ומאמץ נפשי אדיר. "לראות מאות גופות שהגיעו, חלקם של מחבלים, ולנסות לזהות אותם על פי כל פיסת מידע שיכולנו להשיג - זה היה תהליך מייגע ומתיש, לא פעם נחשפנו למחבלים שעל גופם איתרנו אמצעי לחימה מסוכנים".
המראות בשורה והעבודה המאומצת העלו בלנדס זיכרונות מהטיפול באסון האזרחי הגדול ביותר שהתרחש בישראל: כשהייתה ראש תחום החקירות ביחידה הארצית למאבק בפשיעה כלכלית במשטרת ישראל, הוטל עליה לעמוד בראש צוות חקירת אסון מירון. אך כשהתחילה את דרכה במשטרה, הכיוון שלה היה שונה לחלוטין - התחום המשפטי: "התגייסתי כתובעת משטרתית", היא נזכרת.
"מילאתי כמה תפקידים של ייעוץ משפטי, ובאיזשהו שלב בער בי גם לעשות תפקידי ליבה במשטרה. המעבר מעולם המשפט לעולם החקירות היה הדרגתי, אך הוכחתי כישורים שלאורך הדרך הובילו אותי לעמדות מפתח ולתפקידים מרתקים, בהם סגנית ראש יחידת חקירות הונאה וראש זרוע ביחידה הכלכלית בלהב". על כן, החקירות בפרופיל גבוה לא זרות ללנדס, ובהם הטיפול באסון מירון: "אני זוכרת את אותו לילה שבו קראו לנו לחקור את מה שקרה במירון. מדובר היה באירוע בלתי נתפס מבחינת היקף ההרוגים, כולל ילדים".
"כשהגענו לשם, תחושת האסון הייתה מוחשית בכל פינה. זיהוי הגופות היה תהליך קשה ומורכב, ובזמן אמת הבנו שאנחנו לא רק חוקרים את האסון הזה, אלא גם נושאים את הכאב של המשפחות והחברה כולה", לנדס נזכרת. בשיחתנו היא מתארת כיצד הצוות שלה אז התמודד עם האסון: "הצוות שלי, שרגיל להתמודד עם פשיעה מסוגים שונים, נחשף למציאות אחרת לחלוטין – לאסון אזרחי רחב-היקף, שבו כל אדם שעבד על זיהוי הגופות נאלץ להתמודד עם התמונות הקשות ועם האבל של המשפחות". היא לא הייתה יכולה לשער אז שתצטרך להיחשף לאסון כבד עוד יותר, ולמראות שלא מרפים.
"עלייה חדה של מאות אחוזים בהסתה"
בנוסף לתפקידה המרכזי במלאכת זיהוי הקורבנות, על לנדס וצוותה הוטל להוביל את המאבק בהסתה לטרור, שהתחזקה מאז תחילת הלחימה. "מאז 7 באוקטובר ראינו עלייה חדה של מאות אחוזים בפניות לפתיחה בחקירות בגין הסתה לטרור. התחילו להגיע פניות על דברי שבח והלל למחבלים ולחמאס, כולל קריאות לבצע פעולות טרור נוספות. מדובר בעבירות מובהקות של הסתה לטרור, ואנחנו פועלים באפס סובלנות כלפי התבטאויות כאלו", היא מציינת.
לדבריה, מאות תיקי חקירה חדשים נפתחו, ואנשי חטיבת החקירות עבדו מסביב לשעון כדי להתמודד עם המקרים. לנדס מדגישה כי כל חקירה נבחנת בזהירות רבה כדי להבטיח שאין פגיעה בחופש הביטוי במקומות שאינם מצדיקים פתיחה בחקירה. לצד כל אלה, לנדס מדגישה את חשיבותן של הדקויות המשפטיות בהגשת כתבי אישום בעבירות ביטוי: "אנחנו מאוד זהירים כשמדובר בעבירות של הסתה, כי קו הגבול בין חופש הביטוי לבין עבירה פלילית הוא לעיתים דק מאוד. אנחנו בודקים כל מקרה בקפידה כדי לא לפגוע בזכויות האדם, אך גם לא נרשה שמישהו ינצל את חופש הביטוי להסתה לטרור".
"רוצים להרגיש בטוחים יותר בביתם"
אנשי חטיבת החקירות אחראים בין היתר גם על בחינת הבקשות לנשיאת נשק, שהחלו לזרום בהמוניהן אחרי 7 באוקטובר. "תחושת הביטחון האישי של אזרחי המדינה התערערה לחלוטין. ברור לי לחלוטין מדוע אנשים מבקשים נשק כדי להגן על עצמם ועל משפחותיהם", היא מחדדת. "מדובר בתחושת חרדה מוחשית שנובעת מאירועים אמיתיים, וזה לגיטימי שאנשים ירצו להרגיש בטוחים יותר בביתם".
"המדיניות של השר בן גביר, שהרחיב את התבחינים לנשיאת נשק, היא במסגרת סמכותו, ואנחנו כמשטרה בוחנים כל בקשה בקפידה כדי לוודא שאין סיכון פלילי או מודיעיני", היא ממשיכה. "אנחנו לא מקלים ראש בתהליך הזה, ובודקים כל בקשה בצורה דקדקנית ומקצועית".
לא פעם מושמעת ביקורת בנוגע לחשש שנשק שמוזרם לרחובות יגיע בסופו של דבר לידיים מפוקפקות. על כך היא משיבה: "אני חושבת שהשר מקדם את המדיניות הזו כבר זמן רב, וזה חלק מתפיסת עולמו. התפקיד שלנו במשטרה הוא לוודא שמי שמבקש נשק לא מהווה סיכון, ואנחנו מבצעים את הבדיקות שלנו בקפדנות. יחד עם זאת, אם היה אפשר להימנע מהצורך בנשק אישי – זה היה מצב אידיאלי, אבל לאור המציאות הנוכחית, אני מבינה את הבקשות הרבות".
השמחה הגדולה שנדחתה והמשפחה שהתחיילה
במהלך הריאיון, התמונות של משפחתה מופיעות בגאווה על לוח השעם בלשכתה. לנדס, אם לארבע, מספרת על ההשפעות של הלחימה, על חיי המשפחה ועל מפגשים משפחתיים נדירים בביתם בירושלים מאז שהחלה המערכה: "בעלי הוא איש מילואים בכיר בצבא, ומאז 7 באוקטובר הוא מגויס כמעט ברצף. זו הייתה מציאות לא פשוטה, אבל היא הפכה לשגרת החיים שלנו - הילדה הקטנה שלנו נשארה איתי בבית, ובחודשים הראשונים הייתי לבד איתה".
"הבת הגדולה בקבע, והיא משרתת בחטיבת המחקר במודיעין, כך שגם היא לא הייתה בבית ברוב הזמן. הבת האמצעית חזרה לארץ עם החבר שלה, שנמצא ביחידת דובדבן, וגם הם גויסו למילואים מיד עם חזרתם. הבת הקטנה חיילת בחיל האוויר. הבן זוג של הגדולה גם הוא איש צבא, כך שכולנו היינו מגויסים בצורה כזו או אחרת", היא מפרטת.
המפגשים המשפחתיים נהיו נדירים מאוד בתקופה הזו: "היה לנו אירוע משפחתי גדול שתוכנן לנובמבר - החתונה של הבת הגדולה שלנו - והיא נדחתה כמובן בעקבות המלחמה. בסופו של דבר היא התקיימה בינואר, וזה היה אחד הרגעים המעטים שבהם הצלחנו להיות כולנו ביחד. אלו רגעים מיוחדים שאנו מנסים להיאחז בהם, במיוחד בתקופה כזו. במפגשים משפחתיים במהלך השבתות, כשכולם מתכנסים, האווירה בבית שונה – ברור שאנחנו נמצאים בשנה מאתגרת מאוד, וכל אחד נושא עימו את המטענים האישיים והמקצועיים שלו וכל אחד עסוק ב'חזית' שלו, ובבית נשאר מעט מאוד זמן לאתנחתאות, לחיי משפחה רגילים ולשיחות שמנותקות מהמצב".