ברוב הישראלים המילה איראן מעוררת פחד ושנאה. ציר הרשע, האויבת הכי גדולה של ישראל. זה כל מה שאנחנו יודעים על המדינה הזו ב-45 השנים האחרונות. אבל בשנות ה-60 וה-70 של המאה הקודמת הייתה איראן אחרת. איראן פרו-מערבית, שהייתה ידידה טובה, ובעלת ברית של ארצות הברית וישראל. וישראלים היגרו למדינה ההיא, ועבדו בה, וחלקם גם הרוויחו הון עתק.
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
ליעקב ודבורה רחמני, למשל, זוג ישראלים, היה ברור - הם עברו לאיראן כדי לספור את הדולרים. ליעקב הייתה חברה למיזוג אוויר. כבר הובטחו לו עשרות עסקאות. והחלום להיות מיליונר היה קרוב מאי פעם. "איראן הייתה גן עדן לעשות כסף", מספר יעקב. "מה שפה בארץ בחיים לא היינו יכולים לקבל".
עוד מוסיף יעקב: "זכינו במכרז כחלק מהקמת בסיס ענק ליד הגבול עם אפגניסטן. החוזה היה 125 מיליון דולר - הייתי אחראי על מיזוג אוויר, חשמל ואינסטלציה. חתמתי על החוזה. והתחלנו לתכנן. אם חומייני היה מתעכב בשישה חודשים, 40 מיליון דולר היו בבנק בארה"ב. אבל לא. יצאנו מאיראן ככה. בלי כלום".
"טהראן הייתה פריז של פרס. ממש ככה", מוסיפה דבורה. "היהודים היו מלאכים. הייתי האישה הכי מאושרת. עבדתי והתפתחתי והלכתי לקורסים. רווחה כלכלית שלא כל כך ידעתי לנצל אותה, הייתי ילדה". יעקב מוסיף: "יודע כמה איראנים היו באים לארץ לקבל טיפול רפואי? אלפים בכל חודש, מכיוון שהם האמינו בישראל. אהבו אותנו".
"כל יום נחת מטוס של אל-על בשדה התעופה", מספר ניסים לוי, מחנך וסופר, שהגיע לאיראן בתור מאבטח שב"כ. "מטורף לגמרי. תמיד הטיסות היו מלאות. גם נכנסים וגם יוצאים. וגם הייתה קהילה ענקית של ישראלים בטהראן. עם מכוניות מפוארות, מועדוני לילה, מועדוני חשפנות. הם עברו בשביל כסף. הישראלים עשו שם כסף ברמות שאתם לא מבינים בכלל".
הקצין שאימן את הצבא האיראני: "הם לא ידעו את הבסיס"
אבל לא רק חברות פרטיות הבינו את הפוטנציאל. ישראל ואיראן עשו עסקאות נפט ונשק רבות. הצבא הישראלי עטור הניצחון של מלחמת ששת הימים שלח קצינים כדי ללמד את הצבא האיראני את תורות הלחימה. אחד מהישראלים שנשלחו לשם היה תא"ל (במיל') יהודה בר, שהגיע לאיראן בגיל 23 כקצין חבלה צעיר.
"השאה העריץ את צה"ל, וכך גם הגנרלים הפרסים", מספר יהודה. "באנו אחרי פעולות התגמול, באנו אחרי פעילות מבצעית. הצבא האיראני היה חובבני לגמרי. הם לא ידעו את הבסיס - לנווט, כל מיני דברים כאלה. העברנו אותם למעשה קורס קומנדו".
יהודה מוסיף: "יום אחד ביקר אותנו באיראן ראש אמ"ן. הכנו מטען, פח הצתה, כדי שיפעיל את זה. הוא בא, מושך את זה (הפעיל את המטען במשיכת חוט), והיה פיצוץ נוראי. אז ראש המשלחת האיראני אומר לו - 'זאת הייתה המשיכה הכי מקצועית שראיתי בחיים שלי'. אנחנו לא ידענו איפה לקבור את עצמנו מרוב צחוק".
יש רגע שאתה תופס את הראש, אומר מה עשינו? פיתחנו להם צבא.
"לא. זה לא אותו צבא. מהצבא ההוא של השאה לא נשאר שום דבר. חומייני מינה את כולם, את כל הגנרלים שלו. זה לא אותו צבא בכלל".
"השלטון הפרסי והשאה רצו את היהודים"
והיו גם יהודים שנולדו באיראן וחיו אז במדינה בשלווה. יוסי ידיד ציון, למשל, הוא יליד איראן. בשנות ה-70, באחד הביקורים שלו בישראל, הוא פגש את רונית, והשניים עברו לגור ביחד בטהרן. היא הייתה אז בסך הכול בת 23, בלי שפה, חריגה במנטליות הפרסית. אבל מהר מאוד היא מצאה עצמה בבית, בתוך קהילה של מאות ישראלים, שגם הם הגיעו לחיות את החיים הטובים.
"החיים שם נראו לי מאוד נוחים", אומרת רונית ידיד ציון. "בריכת שחייה ובית קיץ. היו שני מטבחי ענק, ובקומה נפרדת רק חדר אוכל. והיו כמה סוגי לחם, מתתי מזה. המשרת הולך מביא את זה חם-חם מהמאפייה. כולם החזיקו עוזרת, ולפעמים גם נהג. עבדתי בבית הספר כגננת טרום חובה. בית ספר ישראלי. אנחנו הישראלים היינו כמו משפחה. חוגגים, יחד, יוצאים לבלות יחד". יוסי מוסיף: "השאה רצה את היהודים הישראלים שיבואו לשם, ונתן להם כל אפשרות להרוויח".
רגע הקריסה של שלטון השאה - ומנוסת הישראלים
כידוע, משטרו של השאה קרס. המודרניזציה המערבית הגיעה מהר מדי, העושר והשפע יצרו פערים גדולים בין חלקי האוכלוסייה. השאה היה בזבזני ומושחת. והאופוזיציה דוכאה באלימות אכזרית. הסטודנטים שיצאו להפגין ברחובות עוד לא דיברו במונחים של דת אלא של חופש. אבל כשהשאה עזב את איראן והאייתוללה חומייני הגיע ממקום גלותו בצרפת, שונתה פני המהפכה. ובמידה רבה, גם פני המזרח התיכון. נהר אנושי קיבל את פניו של חומייני שהגדיר מחדש את מערכת היחסים - ארצות הברית היא השטן הגדול, וישראל כמובן, השטן הקטן.
"ההפגנות הלכו ונהיו יותר ויותר אלימות ודתיות עם הזמן", מספרת השחקנית אסתי ירושלמי, ילידת איראן שחיה בה עם משפחתה עד גיל 13, למדה בלי פחד בבית ספר מוסלמי, ולא דמיינה שתוך זמן קצר איראן שלה הפרו-ישראלית תהפוך לסיוט. "על הגגות של השכונה צעירים עלו עם מגפון וצרחו את נשמתם אללה אכבר, מוות לישראל, מוות לאמריקה, מוות לשאה. פחד אלוהים כבר לא היה מי שיגן עלינו. לקחנו כל אחד מזוודה, ניסינו לארוז כמה שיותר דברים ואמא שלי כל הזמן בוכה ובוכה. עד שלא היינו באוויר לא היינו רגועים".
"ישראל הרשמית התכחשה לתמונה שיש לה מול העיניים", אומר ניסים. "באחד הדיונים צעקתי - אתם מסכנים את החיים שלנו, מסכנים אותם. אני הייתי נצור במשרד אל-על במשך שש שעות עם 35 עובדים בזמן שהמקומיים מנסים לפרוץ למשרד".
את מבנה השגרירות הישראלי העניק חומייני לערפאת. משרדי אל-על נשרפו. 52 דיפלומטים ואזרחים אמריקנים הוחזקו כבני ערובה בטהראן. והחלומות על האימפריה שתושיט יד למדינת היהודים התנפצו. "כואב הלב", אומר יוסי. "אני באופן אישי בטוח שביום מן הימים הם יסלקו את המשטר של האייתוללות. מי ששונא אותנו זה המשטר, זה לא העם. 95% (מהאיראנים) שונאים את זה (את ההנהגה) שנאת מוות. אם תהיה שם המהפכה, אני בטוח שיתלו בכל עמוד חשמל איזה איש דת. עד כדי כך".