"בבוקר כולנו קמנו, הכינו לנו כוסות עם פסטה. עכשיו בשבי מביאים אוכל, אתה אוכל, לא משנה מתי - רעב, לא רעב. גם בשלוש בלילה אוכלים כי לא יודעים מתי תהיה הארוחה הבאה. ממש 20 דקות אחרי זה נעמדנו כולנו והתחבקנו ועברתי בין כולם ואמרתי לכולם שאני אוהבת אותם. והיו כאלה שרק היו בשקט והיו כאלה שבכו - 'תגידי לאימא שלי שאני בסדר, רק את זה'. זו תמונה שעד היום יש לי, ואני מטפסת במדרגות לצאת מהמנהרה".
הם הסתכלו עליכם?
"לא. הם הסתובבו, הם חזרו לישון. אני לפני שנה השתחררתי והם עדיין שם".
הרגע הזה לא עוזב אותה, הרגע שבו אגם גולדשטיין אלמוג חזרה הביתה מהשבי והנשים הצעירות נשארו שם. 51 ימים היא הייתה בידי חמאס יחד עם אימא שלה ושני אחיה הקטנים.
את הזיכרונות מהשנה הזאת היא כתבה בפרקים קצרים, חושפת בכל פעם עוד חלק ממה שעובר ועבר עליה, כמו חתיכות של פאזל שמתחברות לתמונה שלמה, תמונה של נערה בת 18 שחזרה מכזה לבית בלי אבא ובלי אחותה הגדולה. נערה בת 18 שחזרה מהשבי אבל השבי חי לצדה.
"איך נוכל עוד להסתכל לכם בעיניים? מה נגיד לכם? עד השנייה האחרונה לא האמנתי, עד השנייה האחרונה פחדתי, ופתאום הם עמדו שם שורה של חיילים"
מתוך הזכרונות של אגם גולדשטיין אלמוג
"את רוב הדברים לא סיפרתי כי זה פשוט לא יוצא לי וזה גם מה שלא מבינים על השבי", היא מסבירה. "עוד לא מצאתי מקום שבו אני יכולה להגיד 'אני רגועה'".
תגידי, את זוכרת את מי שהיית לפני שנה וחודשיים?
"הייתי פחדנית. לא חזקה. היו חלומות על מכינה, על צבא, לא הגיעה לי ההזמנה שהזמנתי. בעיות כאלה".
צרות מול עלי אקספרס, את אומרת.
"כן".
"לא ידעתי שיום לפני יום ההולדת שלך יספרו לי שנרצחת. למה זה קרה לך יאמצ'י? בגלל המקום שבו בחרנו לגור. אני אוהבת אותך והגעגוע חונק אותי, יאמצ'י. אני רוצה לחבק אותך. אני רוצה לספר לך ששרדנו, שאימא וגל וטל ואני אנחנו בחיים"
מתוך היומנים של אגם גולדשטיין אלמוג
"לא אמרתי לאחותי שאני אוהבת אותה"
בשבעה באוקטובר הם היו כולם בבית: אגם, אחותה הגדולה ים, שני האחים הצעירים גל וטל, אימא חן ואבא נדב. במשך חמש שעות הם היו בממ"ד בכפר עזה. "אלו חמש שעות אחרונות שלנו כמשפחה. ואם הייתי יודעת, אז לא יודעת, הייתי אומרת משהו. היינו נפרדים. אני זוכרת שכל כך פחדתי, לא דיברתי בחמש שעות האלה עם אף אחד. לא אמרתי לאחותי שאני אוהבת אותה או לאבא שלי שאני אוהבת אותו. פשוט חיכינו".
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
המחבלים רצחו את אחותה ים ואת אביה. את שאר בני המשפחה חטפו יחד לעזה. "בהתחלה אמרתי לעצמי, זה שבועיים ואני יוצאת מפה. המדינה תתאפס, שבוע ועוד שבוע להחזיר אותנו. כל יום קמתי ואמרתי 'היום זה היום'. וכשמגיע הערב, נגמר היום וזה לא קרה היום, עוד פעם זה נופל. ואני קמה בבוקר ועוד פעם 'היום זה היום'. וכל ערב אני נשברת".
"אימא הייתה קמה אחרי לילות של פחד מטורף ושל חוסר שינה. היא הייתה גמורה בבוקר. וגם אני, בתור ילדה לראות את אימא שלי בנקודה הזאת בשפל, עם שערות לבנות ומזדקנת ועצובה, ואני מלטפת אותה - פשוט שעות אני יושבת ואני מלטפת לה את היד".
"לפעמים זה גדול עליי שעברנו את זה ביחד. ואני אומרת את זה בדיעבד, כי שם הם (המשפחה) מה שהחזיק אותי, והם מה שבגללו ובזכותו שרדתי. אבל פתאום פה אנחנו יושבים בסלון ארבעתנו וזה טריגר, כי ישבנו שם בחדר ארבעתנו, ואני יוצאת הרבה מהבית. כי זה קשה".
"הייתי יושבת ימים שלמים והגוף רועד"
בשביל להבין את מה שעובר עליה היום, חייבים לחזור לשם - לבית בלב עזה, למקום בו הוחזקו שבועות ארוכים. "החדר הזה בעזה, גל וטל מציירים, אני יושבת, מסתכלת עליהם. אימא בוכה. כאילו זאת התמונה, שכל אחד לבד בשלו, בכאב שלו, בבלבול הזה, אבל בשקט. צריך תמיד להיות בשקט. מהפחד הזה שישמעו. כמה אני יכולה להיות בשקט? כמה אני יכולה לדבר בשקט? כמה גל וטל יכולים להיות בשקט?"
"הייתי יושבת ימים שלמים והגוף רועד, רועד, רועד, אני לא מצליחה לשלוט עליו. הגוף שלי רועד ואני כאילו תופסת את עצמי, לא מצליחה להפסיק לרעוד. אחד השובים היה תופס לי את היד ומסתכל עליי שאני אפסיק לרעוד, ואלה הדברים ששברו אותי".
"הגשם הראשון בעזה, כמה הוא כאב לנו. כאב לנו כי הנוף לא היה ירוק, הדם לא התנקה, אין אוויר נעים של חורף. אין אוויר בכלל. האנשים היקרים לנו מכול אינם. כאב לנו כי נזכרנו בחום שיש בבית בחורף, במשפחתיות, בביחד"
מתוך הזכרונות של אגם גולדשטיין אלמוג
"הייתה מיטה כזאת בחדר שהיינו בו בדירה שהיינו בה חמישה שבועות. לפעמים הווילון היה עף קצת, הייתי רואה את השמיים והייתי רואה את הבניינים שבחוץ, ורק חושבת כמה אני קרובה לבית שלי ואני רואה את אותם שמיים, ואני בוכה - בוכה על מה שיש בחוץ ועל מה שיש מסביבי. אני לא יודעת איפה אני בכלל".
"והינה שוב כבר קיץ. השבוע הם בטח חוזרים לבגדים הקצרים שאיתם נחטפו. חלקם חוזרים לפיג'מות הקצרות, חלקם לבגדי מסיבה, נזכרים בקיץ שלהם, בשמש, בחופשה".
מתוך היומנים של אגם גולדשטיין אלמוג
"אני התעקשתי לא להחליף את הפיג'מה שלי משבעה באוקטובר, הייתי עם אותה פיג'מה, עוד עם כתמי דם של שבעה באוקטובר - ואז פתאום ביום אחד אומרים לך להתלבש ולצאת מהדירה ותלך עכשיו שעתיים ברחובות עזה, כשהגוף לא זז 51 יום".
הולכים לאן?
"היינו במנהרות, בדירות. ישנו בסופרמרקט, במסגד. ישנו בבניין לא בנוי כזה, בבתי ספר, ואתה גם לא יודע לאן. אז כל פעם אתה גם יודע שבשבי, כל שינוי הוא הוא לא לטובה. אם אתה לא משתחרר, אתה עובר מקום כי יש סיבה".
"עוד שבת. אתן בטח לא נושמות מהמחשבה שנסגר עוד שבוע. מריצים אתכן בכל עזה. פצועות, אבודות, כאובות, מתגעגעות. מה אתן חושבות? במה נאחזות?"
מתוך היומנים של אגם גולדשטיין אלמוג
"העבירו אותנו לדירה עם ארבעה שובים אחרים, ואחד מהם כל הזמן היה זורק לי הערות, אומר לי שאני יפה, קורץ לי. עמדתי יום אחד מול איזו מראה קטנה ועשיתי קוקו - 'יפה לך הקוקו'. הייתה לי פציעה משבעה באוקטובר, רסיסים ברגליים, והוא כרגע להסתכל על הפציעה שלי. הסתכל מדי. ובמזל אחרי יומיים עברנו מהדירה הזאת. אבל מהבנות שפגשתי, חלקם הגיעו לאותם שובים וישר שאלתי 'מה עם הבחור הזה?', ואחת מהן באמת סיפרה שהיא נפגעה ממנו, וזה משהו שאי אפשר לחיות איתו, כשאני פה".
"התמונה של אבא רודפת אותי"
המבטים האלה עדיין רודפים אותה, גם חודשים אחרי - המבטים ותחושת המועקה: "כל הזמן הגוף דרוך. כל הזמן הוא לחוץ. אין לו סביבה בטוחה. בכל דבר - ללכת ברחוב וכל הזמן להסתכל מי הולך מאחוריי".
"בת 21 היום, הא? ואנחנו חוגגים לך בלעדייך. היית מאמינה? את בטח כל כך עצובה שאבא נרצח. אבא בטח כל כך עצוב שגם את"
מתוך היומנים של אגם גולדשטיין אלמוג
התמודדת עם המוות? של אבא, של אחותך?
"זה תוקף אותי לפעמים, התמונה של אבא שוכב שם ונושם נשימות אחרונות. וכשאני נגיד הולכת לקבר שלו, אני רואה אותו שוכב שם, ככה, עם הידיים למעלה ועם כתמי דם. כאילו ככה אני מדמיינת את אבא שלי מתחת לאבן, ואת אחותי אני מדמיינת איך שאימא שלי תיארה לי. ואז אני רואה תמונות שלהם מחייכים ויפים וצוחקים, וככה הם סיימו את החיים. ככה זה נגמר להם".
"אבא, אתמול סיימתי ואתה לא ישבת בקהל. אתה לא יודע שגם ים לא הייתה. אתם לא יודעים כמה עצוב כשאמור להיות גם שמח, אתם לא יודעים כמה דיברנו עליכם וכמה הייתם איתי שם אתמול, בכל דפיקת לב, בכל דמעה ובכל חיוך זה אתם".
מתוך הזכרונות של אגם גולדשטיין אלמוג
האובדן המשפחתי מתערבב עם הפרידה, במנהרות, בשבוע האחרון שלהם בעזה. הם היו שם היא ואימא והאחים הקטנים ועוד חטופות שנשארו מאחור. ומי שחושב לרגע שאפשר לתת לאנשים להישאר בשבי, כדאי שיקשיב למה שנערה בת שמונה עשרה מספרת: "כשמגיע אוכל, כולנו מסתכלות בצלחות אחת של השנייה, כולנו מסתכלות מי אוכלת יותר וזה דברים ששוברים בשבי. אני לא רוצה להיות כזאת".
אבל כולם רעבים.
"כולם רעבים ואתה הופך לחיה. מביאים את האוכל ואנחנו סופרות גרגירי אורז ולמי יש יותר? ומסתכלות בצלחות תמיד".
את יכולה לדמיין מה הם עוברים?
"אני יכולה לדמיין אולי שהבנות שהייתי איתן בשבוע האחרון והיו עדות לזה שהיו חטופים שהשתחררו - הן גמורות מזה. הם ראו אותנו משתחררים. מה הן אמורות לחשוב כשעברה שנה והן עוד שם?".
במוצאי שבת הגיעה אגם עם אימא שלה לכיכר החטופים. הכיכר הזאת ידעה ימים מלאים יותר. כמה כוחות נדרשים בשביל להמשיך ולהגיע, להמשיך ולהילחם? "עברה שנה. פאקינג שנה. איפה הם? מה אני אגיד להם? הייתי בטוחה שיומיים אחריי והן מגיעות, הן יהיו פה. שנה. ואני גם שואלת את עצמי מה עשיתי בשנה הזאת ומה הן עושות בשנה הזאת? 51 יום זה מלא. אז מה זה שנה?"
"נפרדתי מהן בתחושה של 'יום-יומיים, הם אחריי'. ואני מרגישה שמאז שעזבנו בכל יום אני עוד נפרדת מחדש כי אני לא מאמינה שזה כל כך הרבה זמן. כל יום אני מצטערת בפניהם ואומרת להם שאני אוהבת אותן, לעצמי. אני לא אחיה עם עצמי אם יקרה להם משהו בשבי, עם התמונה שיש לי בראש, התמונה שלהן יושבות שם, עם המסרים שמסרתי מהן למשפחות שלהן, שאני זאת שמסרה את המסרים - אני לא אחיה עם עצמי. אני חיכיתי שם בעזה ועכשיו אני מחכה פה להם. כמה אפשר לחכות? אתה מת. הנפש מתה מהדברים האלה. לך תסביר לאנשים שמתים שם אלף פעם בשבי".
