בקבוצות פנימיות של לוחמי מילואים הופצה השבוע הודעה ובה קול קורא לגיוס מילואימניקים לחטיבה שסובלת ממחסור בהתייצבות של לוחמים: "החטיבה יורדת לעזה (אזור ציר נצרים) ומחפשים לוחמים לתקופה של בערך חודש", נכתב. בהודעה שפרסם גדוד אחר שסובל ממחסור במילואימניקים נכתב: "גדוד מילואים מחפש נהגי משא כבד שיצטרפו לתעסוקה מבצעית בצפון. מכירים מישהו שרוצה להתנדב למילואים ויבוא לו אש?"
שמונה חודשים עברו מאז פרוץ מלחמת חרבות ברזל, וציבור קטן של משרתי מילואים נושא על כתפיו את מעמסת המלחמה. מילואימניקים ממגוון יחידות צה"ל במשימות חיוניות בחזית ובעורף, מעזה ועד גבול הצפון, מעידים בשיחות עם N12 על הקושי לשמר את כוח האדם לאורך זמן, על הלחצים שמפעילים המעסיקים ועל המחירים הכבדים שנגבים מחייהם האישיים.
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
במאגר משרתי המילואים בצה"ל רשומים חצי מיליון ישראלים. למרות זאת, רק 3% מהאוכלוסייה בישראל משרתים במילואים מאז תחילת המלחמה. בסך הכול כ-295 אלף משרתות ומשרתי מילואים השתתפו או עדיין משתתפים בחרבות ברזל, וכ-45 אלף מהמגויסים חזרו מפטור משירות מילואים לשירות מילואים פעיל (שמ"פ). על אף פנייתנו, בצה"ל סירבו לפרט על שיעורי ההתייצבות למילואים מפאת "ביטחון מידע" אך הדגישו כי בצה"ל מודעים לשחיקה של מילואימניקים ופועלים תוך התחשבות ברגשותיהם - התגובה המלאה בסוף הכתבה.
רק השבוע אישרה הממשלה החלטה שתאפשר לצה"ל להגדיל את מספר מגויסי המילואים ל-350 אלף, החלטה שתהיה בתוקף עד סוף אוגוסט. גורמים במשרד הביטחון אמרו כי מדובר בגידול טבעי ושגרתי במערך הלחימה, אבל ניתן גם על רקע האיומים שתהיה "מערכה עצימה" בצפון.
"הצוות שלי בעזה ואני לא איתם"
ירדן, בן 25 ממרכז הארץ, שירת במשך 118 יום במילואים בפלוגה מסייעת שמפנה פצועים והרוגים מרצועת עזה לבתי החולים בישראל. לפני המלחמה היה לו עסק למכירת מפיצי ריח, שפרנס אותו במשך שבע שנים, אך זה התרסק בעקבות שירות המילואים.
"שחררו אותנו הביתה לתקופה של שלושה חודשים. בתקופה הזו נולדה לי בת בכורה והשקעתי מאות אלפי שקלים כדי לפתוח עסק עצמאי חדש", סיפר ירדן. "כשרצו שאתייצב שוב למילואים ברצועה כבר לא הייתי מסוגל. לא יכולתי להשאיר את אשתי לבד עם הילדה. קשה להחזיק את המציאות הזו לאורך זמן, להיות בדריכות גבוהה ולסכן את החיים שלך".
"אני חושב שאם לא הייתי במצב כלכלי בעייתי, הייתי מוצא את הדרך לחזור למילואים", המשיך ירדן. "כרגע הצוות שלי עדיין בעזה ואני לא איתם, וזה קשה לי מאוד. אני רוצה להיות חלק, זה הצוות שלי, הם החברים הכי טובים שלי. קשה לי מאוד שלא להיות איתם בתקופה הזו. מצד שני כולם מבינים את הסיטואציה. הגעתי לנקודה שהייתי צריך לקבל החלטה קריטית כדי לשמור על העסק ועל המשפחה שלי. נולדה לי הילדה הראשונה, לא יכולתי להשאיר את אשתי לבד. בנוסף, בתור עצמאי אין לי מעסיק שאני יכול להגיד לו 'יש לי מילואים ואני חייב ללכת'. אני המעסיק של עצמי ואף אחד לא יפצה אותי על חודשים של אובדן הכנסות".
"לחץ רציני מהבית לא להתייצב"
אופיר, אב לארבעה ילדים שמשרת בגדוד הנדסה המסופח לחטיבת שריון במילואים, הוקפץ בתחילת המלחמה לגבול הצפון. לאחר ארבעה חודשים הוא שוחרר ואז גויס לתקופת המילואים השנייה שלו בצפון הארץ. בחודש האחרון היחידה שבה הוא משרת הוקפצה בפעם השלישית למילואים, הפעם לג'באליה שברצועת עזה.
"יש שחיקה ממש גדולה בקרב הלוחמים ולחץ רציני מהבית וממקומות העבודה באזרחות שלא להתייצב", גילה אופיר. "ובכל זאת, יש לנו חבר'ה שעובדים כמו משוגעים בכל פעם מחדש. אופי המשימות שקיבלנו אפשר לנו גמישות מסוימת ואפשר לתת למי שממש צריך להיות בבית שלא להתייצב".
הראל דודוביץ, תושב מעלה-אדומים ואב לשלושה ילדים, משרת במילואים כלוחם ביחידת חי"ר כבר 12 שנה. "הוקפצתי כמו כולם בשמחת תורה ועלינו צפונה לימ"חים (יחידות מחסני החירום)", סיפר. "בשלב הראשון הייתה התייצבות של 140%, והיום שיעור ההתייצבות ביחידה כבר ירד ל-60%".
"מצב בלתי נתפס, חוסר אונים"
גדוד 9206, והראל בתוכו, תפס קו בגבול הצפון במשך חודשיים וסייע לחטיבת השריון. "בתור מילואימניק, החוויה במלחמה היא אי-ודאות מאוד גדולה. לוח הזמנים שלך לא ברשותך ובתוך רגע הכול יכול להשתנות. בשלב הראשוני לא ידענו לכמה זמן אנחנו מגויסים, חשבנו שלכל היותר לכמה שבועות, כפי שהיה במלחמות האחרונות", אמר דודוביץ.
"בחנוכה אמרו לנו שאנחנו בדרך לשחרור. רגע לפני שהיינו אמורים להשתחרר, פתאום הודיעו לנו שאנחנו עולים על ציוד ויורדים לעוטף עזה", תיאר הלוחם במילואים. "זו הרגשה קשה שמושכים אותך לעוד ועוד ימי מילואים, בזמן שהבית צועק לעזרה ומקום העבודה דוחק בך לחזור. בשלב מסוים, עבור הרבה מאוד חברים שלי, מקומות העבודה דחקו אותם לפינה. לכל אחד מתחיל לדגדג הקושי במרחק מהבית וממקור הפרנסה שלו".
דודוביץ המשיך: "זו הפעם הראשונה שמצאתי את עצמי מגיע למילואים בחוסר חשק. נוצר מצב שאני משאיר בבית אישה ושלושה ילדים, היא גיבורה לא פחות מאיתנו. גם המצב במדינה מאוד משפיע על הלך הרוח. הדיונים על חוק הגיוס ואנשים שלא באים למילואים, זה מבאס. מכינים אותנו לאפשרות שבכל שנה ניתן 90 ימי מילואים. אני לא מבין... איך זה הולך להתבצע? יש פה סיכון שמקומות עבודה לא יקבלו עובדים כי הם משרתים במילואים. זה מצב בלתי נתפס חוסר האונים במלחמה. אמרתי לעצמי שאין מה לעשות, אנחנו במלחמה וזה בשביל העם שלנו, אבל יש הרבה אנשים שלא נותנים יד בגלל סיבות כאלה או אחרות".
"כל העצמאים שהעסקים שלהם נכנסו לקשיים כלכליים, סטודנטים, מילואימניקים שפוטרו ממקום עבודתם, מילואימניק שנולד לו ילד – פתאום כל אחד נופל בין הכיסאות בתקופה הזו. הידיעה שאתה מרגיש לבד היא מה שקשה. יש רצון גדול לתת למען המדינה כדי לנצח, אבל הבעיה היא חוסר הוודאות. לא ברור מה עושים מכאן והלאה. קשה מאוד להתנהל בתוך חוסר ודאות לאורך זמן כשמה שמונח על הכף הוא הקריירה וחיי המשפחה שלך. מביאים את החיילים לקצה, למצב שאנחנו שחוקים. אין כוח אדם שיחליף אותך, אתה נמצא לבד, אתה 1% מהאוכלוסייה".
"חלק מהחששות לחזור לאזרחות התממשו"
לדברי דודוביץ, הקושי התגבר דווקא בתקופות שבהן הרגישו המילואימניקים חוסר מעש בזמן שהם על מדים. "כל הזמן אמרנו: אם לא משתמשים בנו, אז למה אנחנו פה? הייתה תקופה שלא היה ברור אם תהיה כניסה לרפיח, התמרון נעצר וחוסר הוודאות השפיע מאוד על רוח הלחימה. בשלב מסוים הודיעו לנו שאנחנו נכנסים לח'אן יונס. הפלוגה שלי הייתה במשך שבועיים בהגנה ברצועה. אחרי 139 יום רצופים של מילואים על מדים, המחשבה שלי לקראת הסוף הייתה: איך אני חוזר עכשיו לאזרחות? במובן מסוים, אני מרגיש כמו אישה שחוזרת מחופשת לידה למקום העבודה שלה. הצבא ניסה לתת לנו מענה עם קציני בריאות הנפש, איך להתמודד עם החזרה לשגרה. היו לי חששות וחלקם באמת התממשו".
מלבד העבודה והמשפחה שנפגעו משירות המילואים, נפגעו גם הלימודים באקדמיה, שחזרו בזמן המלחמה. דודוביץ, שנמצא בעיצומו של תואר שני בתקשורת באוניברסיטת אריאל, סיפר על הקושי לשוב מהמילואים לספסל הלימודים. "גם בזמנים שהצלחתי להיכנס לשיעור בזום כשאני בשטח - הראש היה במקום אחר. קשה להפריד בין בין המלחמה ובין החיים האמיתיים".
"בחודשיים שהייתי בבית פתאום הכול התפרץ החוצה. כל התסכול על הקושי להדביק את הפער בלימודים, לתת יד לחברים בעבודה שהחליפו אותי בזמן המילואים, אין לי זמן לנוח, כי אני יודע שבעוד רגע אני צריך לחזור לשטח. מה שהיה לי ממש קשה בתקופה הזו הוא הפער בין המילואים לאזרחות. יש ניתוק מוחלט בעורף, אתה חוזר למציאות שבה אין אווירה של מלחמה. זה הזוי, בתחילת המלחמה כל העם היה מגויס ומושפע מהמלחמה, בהתנדבות וברוח. עכשיו רואים את הפער העצום בניתוק שבין החיים ובין המלחמה".
"יש שחיקה, מוותרים על משימות"
רן (שם בדוי), בן 45, הוא קצין בגדוד חי"ר במילואים ולו ותק של שנים בשירות מילואים ובפיקוד על לוחמים. ב-7 באוקטובר הוקפצה היחידה שלו לגבול הצפון, ומאז במשך ארבעה חודשים מילאה משימות ביטחוניות. שיעור ההתייצבות ביחידה עמד לדבריו על כ-120%. אחרי כחודש וחצי של הפוגה בבית נקרא הגדוד פעם נוספת לתקופת מילואים של חודש וחצי, וממנה השתחרר לאחרונה. הפעם, הוא מעריך, הגיעה ההתייצבות לשיעור של כ-70%.
"בעוד חודשיים אמורים הלוחמים להתייצב לשירות מילואים בפעם השלישית בתוך פחות משנה. התחלופה של כוח האדם לא גדולה, וזה בעצם הקושי, סיפר רן. "חיילים שיש להם עסק עצמאי אמרו לנו שהם לא יכולים לקבל עבודות בקצב כזה של קריאה למילואים. לוחמים שכירים אמרו שכבר אין להם איך לספק הסבר למנהלים שלהם על היעדרות ארוכה כל כך. אני מדבר על 70% התייצבות, אבל בפועל המספר נמוך יותר. 70% זה כולל חיילים שהגיעו רק לימים בודדים כי זה מה שהם מסוגלים".
שאלנו את רן: מה קורה עם מי שלא מתייצב? האם הוא נחשב לעריק? "מעט מאוד מגיעים למשפט צבאי", הוא הסביר. "אתה מבין את הקשיים האמיתיים של החיילים, ואם אתה רוצה שחייל יגיע כשאתה חייב אותו בתמרון, אז מה, תעלה אותו למשפט? המפקדים מבינים ולא רודפים אותם".
ומה ההשלכות של ההתייצבות הנמוכה על הגדוד? "יש משימות שמוותרים עליהן. ההשפעה העיקרית היא על מי שכן מגיע, שעובד בגלל זה קשה יותר. המדינה צריכה להביא בחשבון את השחיקה גם בהיבט הזמנים וגם בהיבט התגמול".
על רקע הדברים, במערך תכנון כוח האדם בצה"ל, שאמון על גיוס המילואים, מדווחים כי גם כעת, חודשים לאחר פרוץ המלחמה, שיעור ההתייצבות עומד על 180%.
תגובת דובר צה"ל
"אחוזי ההתייצבות למילואים כיום גבוהים מאשר בימי שגרה. צה"ל פועל כדי לצמצם ככל שניתן את הפגיעה בפרט ולייצר יציבות, ודאות ומענה למשרתים, לצד בחינת ייעול הפעלת מערך המילואים באופן שלא יפגע במשימה המבצעית. צה"ל מוקיר את משרתי המילואים שפועלים לילות וימים לקיים את משימות הצבא בעת זו".
הפרטים המופיעים בכתבה הותרו לפרסום בידי הצנזורה הצבאית