בדרך לרמאללה אי אפשר לפספס את דיוקנו של יאסר עראפת שמוטבעת על פני חומות קלנדיה ונשחקה עם השנים, אבל הסמל היה ועודנו שם. ובמרחק קצר משם, מצפון לירושלים, שוכן מחנה הפליטים קלנדיה הצפוף שבו הפשיעה וגם הטרור משגשגים.
מאז לכתו של ערפאת, אבו מאזן שכבר חגג 88 יושב בכס הנשיאות - כבר 19 שנה, גם כשכוחו נחלש, בריאותו רופפת והמשילות במשבר. רק השבוע הראיס הרים את הטון וגינה באופן חריג את דבריו של המנהיג העליון של איראן ח'אמנאי. "אלו הצהרות שמטרתן להקריב את הדם הפלסטיני, מי ששילם את מחיר המלחמה שנמשכת הם הפלסטינים - זה לא יוביל להקמת מדינה פלסטינית", הוא תקף.
בכניסה לרמאללה אנחנו חולפים על פני השלט האדום, ולרגע נדמה שהפלסטינים שמתגוררים בבירת הרשות הפלסטינית חיים ביקום מקביל לזה שבעזה. "השטח שלפניך הינו שטח פלסטינאי A, אין כניסה לישראלים", כתוב באותיות לבנות שאיש לא מפספס. והנה, בתוך דקות, אנחנו כבר שם - עדים לשקט יחסי במקום שבקלות היה עלול, ועדיין עלול, להתלקח ולהפוך לחבית נפץ בוערת.
ועדיין, יש תחושה באוויר שרמאללה של תחילת יוני היא לא אותה רמאללה שראינו לפני 7 באוקטובר. ההבדל נוצר מהמלחמה הכי גדולה שידעה הזירה הפלסטינית מאז 1948, המלחמה בעזה, ששינתה את המציאות שהכרנו מקצה לקצה. אומנם היא מתחוללת במרחק של כ-80 ק"מ משם - אבל ברמאללה היא מעוררת הזדהות, יש מי שיגיד "סולידריות פלסטינית". אך ככל שהפלסטינים ביהודה ושומרון מביטים על אחיהם בעזה ומצרים על גורלם ועל האסון שהמיט עליהם חמאס, כך הם גם עושים הכול כדי שלא להיגרר להרפתקה בעצמם.
ולפני שאנחנו יוצאים להרפתקה שלנו ברחובות רמאללה, אנחנו חוברים למוסטפא (שם בדוי), איש עסקים ערבי-ישראלי, במקור תושב המשולש, שכבר יותר מעשור מתגורר בעיר הפלסטינית. יש לו מסעדות יוקרה והוא נחשב לאחד הספקים הגדולים של מותגי המזון בתחומי הרשות הפלסטינית. מוסטפא מספר שהוא לא זוכר תקופה שכזו כבר שנים ארוכות: "מאז ימי האינתיפאדה לא ראינו ימים כאלה", הוא אומר בזמן שאנחנו חולפים על פני כיכר אל-מנארה, שנחשבת ללב הפועם של העיר.
החרם הפנימי שמטלטל את רמאללה
"פעם היה פה עומס מטורף, והיום הרחובות כבר ריקים", מספר לנו מוסטפא, והמראות הנגלים לנגד עינינו מדברים בעד עצמם. התנועה בכבישים זורמת יותר מאי-פעם ובעלי העסקים יושבים בחזית של החנויות והמסעדות, רק ממתינים ללקוחות, שמבוששים לבוא. "אלו ימים קשים. הייתי אופטימי, אבל בחודש האחרון אני כבר די מתייאש", הוא ממשיך בטון מתוסכל.
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
"אין תזרים מזומנים בשוק, התחלנו לראות שם קושי ואנחנו חווים הפסד. להרבה אנשים אין כסף אז הם פשוט לא מגיעים לקנות או לשבת במסעדות. אני חווה על בשרי ירידה של 50% בהיענות, ואם המצב לא ישתנה עד סוף החודש, אצטרך להתחיל לפטר עובדים – שימצאו את עצמם כנראה ברחוב", אומר מוסטפא בזמן שפנינו מביטות על מותגים כמו KFC ופיצה האט - שהיו להיט ברשות הפלסטינית, אך נפגעו מהחרם שמוטל עליהם בחודשים האחרונים בשל התמיכה האמריקנית בישראל. הזכיינים קיוו שהחרם יסתיים, שהלקוחות יחזרו להצביע ברגליים ולטרוף המבורגר או מגש פיצה - אבל בפועל הציבור הפלסטיני כבר לא מתלהב מהמזון המהיר, כך שהמוכרים יושבים בצד ומוצאים עצמים בעיקר מגרשים זבובים.
רואים עלייה בביקוש להלוואות בבנקים?
"הבנקים תמכו בתושבים, ובתחילת אפריל עצרו את ההלוואות. הם לא נותנים הלוואות חדשות כדי שיישאר להם כסף נזיל. בסופו של דבר יש הגבלה, ואם יש מישהו שירצה לבוא למשוך את החיסכון שלו ולבנק לא יהיה מה לתת, הוא יקרוס".
"הפועלים הפכו לקלף מיקוח פוליטי"
"הגדה המערבית קורסת מבחינה כלכלית", אומר לי סמיר (שם בדוי) כשאני שואלת אותו איך נראה המצב אצלם. מתוצאות הסקר שערך ח'ליל שקאקי והתפרסמו במרץ עלה כי 71% מהפלסטינים ביהודה ושומרון סבורים כי החלטת חמאס לפתוח במתקפה על ישראל מוצדקת, אך סמיר טוען כי "חלה ירידה מהותית בתמיכה במה שקרה מצד אנשי הגדה". לדבריו, "הפלח באוכלוסייה שנפגע בצורה הקשה ביותר והפך לעני הוא הפועלים, שהפכו לקלף מיקוח פוליטי בידי ישראל. הם מרכיב חשוב מאוד בתנועה הכללית בגדה, וחזרתם למקומות עבודתם בישראל נחוצה".
עד 7 באוקטובר חצו מדי בוקר כ-150 אלף פועלים פלסטינים את המעברים ביהודה ושומרון ונכנסו לעבודה בישראל. בכל ערב הם היו עוברים דרך הצד האחר של המעבר וחוזרים לבתיהם ברמאללה, בשכם או בחברון - אך כיום הם רק חולמים לחזור לימים שנעו בהם בין שני העולמות באין מפריע.
כעת 8,000 פועלים בלבד מורשים להיכנס לעבודה בישראל, כאלו שמשתייכים לענפים שמוגדרים חיוניים – כמו ענף הרפואה, המזון וחברה קדישא. אומנם 18 אלף פועלים פלסטינים נוספים מחזיקים בהיתר תעסוקה, אך רק להתנחלויות. כתוצאה מכך נרשם זינוק בשיעור האבטלה ביהודה ושומרון, וכיום הוא עומד על כ-33%.
אוזניים ישראליות אולי מתקשות להבין זאת, אך דווקא בזמן שנמשכת המלחמה בעזה - רשות פלסטינית מתפקדת ושקט ביטחוני ביהודה ובשומרון הם אינטרס ישראלי. השער לשם מתחיל בכניסת הפועלים הפלסטינים לעבודה בישראל, שרבים מהם איבדו את פרנסתם וכך נגרם נזק שנאמד במאות מיליוני שקלים למשק הפלסטיני מדי חודש.
"נמאס, מה שחמאס עשה לא מקובל"
"המצב הביטחוני מושפע מכך שהרשות הפלסטינית על סף קריסה כלכלית", ממשיך סמיר. "יש מי שסבור שחמאס והג'יהאד האיסלאמי מנצלים את המצב הכלכלי הקשה כדי להסלים את המצב בגדה, אך זה נכשל עד כה כי האנשים חוששים שמה שקרה ברצועת עזה יקרה גם להם".
מוסטפא מצטרף: "חלק גדול מהרשות הפלסטינית והעם לא רוצים מלחמה ומתנגדים לה. החבר'ה שלי והלקוחות שלי אומרים: 'נמאס לנו, מה שחמאס עשו בעזה לא מקובל על הרבה מהפלסטינים ומהמוסלמים'. הם אומרים את זה במפורש ולא מתביישים, גם מקללים בגלל המצב. אנשים רוצים לחיות ולטייל".
אז למה הם לא אקטיביים? למה הם לא משמיעים את קולם ויוצאים לרחובות?
"הם רוצים לחיות. לא מעניינת אותם פוליטיקה, הם עסוקים בחיי היום-יום, אז אנשים תקועים בכיסא ולא יוצאים. היום מדברים חופשי על הכול. אנחנו לא חיים במדינה ערבית שאסור לדבר בה. אנשים היו אמורים להתחתן וביטלו את האירוע או נכנסו לחובות, בזה הם עסוקים".
אתה יכול להגיד שחמאס עשה טעות ב-7 באוקטובר?
"כן, בוודאות. זה מיום ליום הולך וגדל. אם בהתחלה היו קצת נגד, יותר ויותר מאמינים בזה. זה פגע לעזתים בבית, בעתיד שלהם, בילדים שלהם. ישראל הייתה צריכה לחסל את חמאס מזמן".
אנחנו רואים את התמונות שיוצאות מעזה, אבל חמאס הוא שהמיט את האסון הזה על התושבים.
"העם הוא הכי מסכן. מי שהיום חי בעזה מבסוט עכשיו? לא. אנשים נגד, כי הם רואים את עזה בכל יום, אז כואב להם. הם אומרים 'איזו טיפשות' ו'למה עשו להם ככה'. עכשיו המצב קשה מאוד-מאוד, ויש פחד שגם בגדה המצב יידרדר כמו ברצועה".
"ימים קשים מאוד מבחינה כלכלית"
החשש שסמיר מדבר עליו מוכר כמעט לכל זוג עיניים שציפו לראות כיום את יהודה ושומרון אחרת, שקטה פחות ומתוחה יותר, רווית מחאות זעם, מפגני סולידריות עם חמאס ומחאה נגד הרשות הפלסטינית. ובמבחן המציאות, היו רק מעטים כאלה, בתחילת המלחמה, בהשתתפות מאות משתתפים - וההתקהלויות פוזרו במהירות.
המצב השקט באזור מפתיע לטובה, והוא כנראה נובע משילוב של כמה פרמטרים: הפחד הגדול מישראל, העייפות של הפלסטינים מפוליטיקה ומאידיאולוגיה לוחמניות שלא הובילו להישג ממשי - ובעיקר העובדה שלכל היגררות לעימות יש מחיר. ובכל זאת צריך לשים כוכבית ולזכור כי המציאות כיום נפיצה מתמיד ועלולה להשתנות ברגע אחד.
אני תופסת לשיחה את חאזם (שם בדוי) שמתגורר בלב רמאללה, אדם שאני מחשיבה לבן שיח ותיק שלי שמעורה היטב במתרחש בצד השני. "אלו ימים קשים מאוד מבחינה כלכלית, עשרות אלפי הפועלים הפלסטינים שעבדו בישראל נשארים עכשיו ללא מקור פרנסה אחר. אולי יש לנו חיים נורמליים, אבל הם פתאום כמו כלום".
ואיך התחושה ברחובות בלילה? יש ביטחון או שמרגישים יותר פשיעה?
"האמת היא שהתחושה רעה, רעולי פנים פורצים לבנקים ומנסים לשדוד אותם ויש הרבה גנבות. אנחנו רואים גם יותר צעירים פלסטינים גונבים כלי רכב מישראל ומבריחים אותם לשטחים. גם במנגנוני הביטחון הפלסטינים הכול מושחת כי אין להם כסף".
השוק האפור והפרוטקשן בזינוק מבהיל
מוסטפא מספר כי מכורח המציאות, תופעות שלא רגילים לראות ברמאללה בימי שגרה מרימות ראש. "התחיל שוק אפור של הלוואות, זה חדש פה ברשות. ככה זה כשלעובדים אין כסף והם רוצים לחיות", הוא אומר. "אנחנו רואים גם עלייה בפרוטקשן, חנויות של תכשיטים וזהב היו מתקינות דלת זכוכית של 20 שקל, היום בשעה 18:30 כבר סוגרים במנעול כפול ובשתי דלתות כי היו הרבה אירועי שוד. שלוש פעמים כבר הספיקו לשדוד פה בנק, לפרוץ למסעדות ולחנויות תכשיטים. אנחנו מדברים על רמאללה, העיר שהיו בה הכי פחות דברים כאלה".
בסופו של דבר, גם אם צירוף המילים "מנגנוני הביטחון הפלסטיניים" מצטייר למרבית האנשים באור שלילי - צריך לתת להם קרדיט על העובדה ששוררת רגיעה יחסית כיום ביהודה ושומרון, פרט לג'נין ונור א-שמס, שנחשבות לכר פורה של טרור. הודות לתיאום הביטחוני של אנשי המנגנונים כתף אל כתף עם גורמי הביטחון בישראל סוכלו עשרות פיגועים בשטחים - שעלולים היו לצאת לפועל ולהציב אותנו בסיטואציה אחרת.
ועדיין, המציאות לנוכח הצעדים שנוקטת ממשלת נתניהו מאתגרת את הרשות הפלסטינית בשטח. לפני כחודש וחצי החליט שר האוצר בצלאל סמוטריץ' לעצור את העברת כספי הסילוקין - החזרי מס פלסטיניים על עבודת פועלים ותנועת סחורות ששייכים לרשות על פי הסכמי פריז וישראל מעבירה אליה אותם מדי חודש. הם מהווים כ-65% מהתקציב השנתי שלה ונאמדים בסכום שבין 750 ל-800 מיליון שקל (כ-120 מיליון שקל מתוכם מיועדים לעזה). חלק ניכר מהסכום משמש לתשלום משכורות לעובדי הרשות, ובפרט לכ-30 אלף אנשי מנגנוני הביטחון הפלסטיניים, שכיום מקבלים רק כ-40% ממשכורתם הרגילה.
גורם ביטחוני אמר ל-N12 כי "הרשות הפלסטינית עושה הכול כדי להראות החוצה שהיא מסוגלת להשליט חוק וסדר בפנים, ולא היא תאבד את האחיזה כמו שקרה במחנה הפליטים ג'נין. הם מרגישים את דריסת הרגל של טהראן. איראן וחמאס מנסים להכניס כסף ומשאבים בכל דרך אפשרית לארגוני הטרור ביהודה ושומרון, ולכן זה הופך לעניין מהותי. יש מי שממלא את המטענים בחומר בעירה, אחד 'רק מצלם' כדי לקבל רווחים".
"איראן וחמאס ימהרו להיכנס לכאוס"
"יש פה מלחמה על הכסף", מדגיש הגורם הביטחוני - לאחר שהבנקים ברשות הפלסטינית נותקו לאחרונה בהוראת סמוטריץ' מהמערכת הבנקאית הישראלית, וכעת נמנעת מהם האפשרות להעביר כספים אל מחוץ לרשות. "בגלל האיומים של שרים ישראלים, הרשות הפלסטינית מחפשת כסף במקומות אחרים, וזה עלול לפגוע גם ברשת האזרחית, בחינוך ובבריאות. אם הרשות הפלסטינית תקרוס יהיה פה אתגר גדול מאוד לקיים ביטחון בשטח. מי שימהרו להיכנס לתוך הכאוס הזה הם איראן, חמאס ויתר ארגוני הטרור".
רגע לפני שאנחנו חולפים על פני מתחם המוקאטעה, מקום מושבו של הראיס, משמאלנו עומדים דרוכים אנשי המשמר הנשיאותי. הללו מאבטחים את המקום וגם את האישים הבכירים ברשות הפלסטינית – אבו מאזן, ראש הממשלה הפלסטיני מוחמד מוסטפא ושרים בכירים. אף שבמהלך המלחמה יש מי שהעלו על השולחן את התרחיש שבו הרשות הפלסטינית תיקח לידיה את המושכות ברצועת עזה ב"יום שאחרי" – בפועל מרחף סימן שאלה גדול באשר ליכולת שלה לעשות כן.
"מנהיגותו של אבו מאזן איבדה את חוליות עמוד השדרה המוסרי שלה והיא הולכת ומתנתקת מרצונותיהם ומצורכיהם של הפלסטינים", אומר ל-N12 סאמר סינג'ילאווי, פעיל פתח ממזרח ירושלים שמקורב למוחמד דחלאן. "את כישלונו הגדול נחל אבו מאזן כשהפסיד לחמאס בבחירות לבית המחוקקים הפלסטיני בשנת 2006. לאחר מכן הוא איבד את השליטה ברצועת עזה ואפשר לחמאס לבסס את משטרו". לדבריו, "אם ישראל שואפת לרצועת עזה חופשית מחמאס, תידרש קודם גדה מערבית חופשית מאבו מאזן".
בינתיים כבר הצהיר בנימין נתניהו שוב ושוב כי ברצועה לא יהיו "לא פתחסטן ולא חמאסטן" - אלא שמשיחות עם מי שמעורה בשיח בחדרי חדרים, ניכר שלא מזוהה מוטיבציה גבוהה של הרשות הפלסטינית להיות מעורבת ב"יום שאחרי". היא לא שוכחת את הטראומה הגדולה שנצרבה בזיכרון של כולנו: המראות של מחבלי חמאס זורקים את אנשיה מהגגות בעזה, בעימותים האלימים שאירעו עם השתלטותם על הרצועה לפני כמעט שני עשורים.
"הרשות הפלסטינית לא תיכנס לעזה בטנק של ישראל", מסכם מוסטפא. "המצב הופך להיות קשה יותר ויותר, אבל יש לנו גורל אחד – אנחנו לא נעוף מכאן וגם היהודים לא יעופו מכאן. המציאות מורכבת, ואין כסף בשוק, ובכל זאת יש לנו בסיס של תקווה. העתיד בוודאות יהיה טוב".
צילומים וסיוע בהכנת הכתבה: עמית מרטין מנשרוף