סרן גיא אדמוני, קצין בתפקיד רגיש באגף המודיעין, שהה בבית הוריו בקיבוץ כפר עזה כשאזעקה העירה אותו משינה שלווה בבוקרו של חג שמחת תורה. הוא נכנס עם אימו מיכל לממ"ד ובשעה 6:49 עוד סימס לבת הזוג שלו נועה, "בוקר הזוי". זו הייתה ההודעה האחרונה שקיבלה ממנו. בשנים האחרונות גר גיא בתל אביב, אך באותה שבת ארורה הגיע לבית הוריו בכפר עזה – הקיבוץ שגדל בו, ואחד הקיבוצים הכי קרובים לגדר – לשהות לצד אימו, שלא הרגישה בטוב.
אבי המשפחה דורון היה באותה עת בארה"ב עם שני ילדיו הגדולים מנישואיו הראשונים. הוא התכתב עם רעייתו מיכל, והיא הספיקה לספר לו שהכלב זיגי ברח מהבית כששמע את הבומים האדירים. "מיכל סימסה לי על הבוקר, 'אל תשאל, יש פה בלגן בקיבוץ והכלב רץ החוצה'. מאז לא שמעתי מהם. ואז הגיע הוואטסאפ מהקיבוץ – 'כולם להיכנס לממ"דים, יש חשש לחדירת מחבלים לקיבוץ'. אחרי רבע שעה שלחתי הודעה לכל החברים שגיא ומיכל כבר לא איתנו".
איך ידעת?
"הרגשתי. הרגשתי מתי ירו בהם ולא טעיתי. אמרתי לכולם – אתם תמצאו אותם מחובקים בממ"ד. לא הייתה לי תקשורת איתם או עם הקיבוץ, אבל ידעתי שהם הרוגים". גיא ואימו מיכל הוגדרו מנותקי קשר במשך ארבעה ימים, עד שאותרו מחובקים, ללא רוח חיים, בממ"ד של הבית – בדיוק כפי שחזה האב. ראשוני המחבלים שחדרו לכפר עזה נכנסו לממ"ד ורצחו אותם ביריות.
בנו גיא היה חייל וקצין ביחידה המסווגת 81 (שמונה אחת) באמ"ן, ובתפקידו האחרון היה עוזר ראש לשכת ראש אמ"ן. "אמרתי לעצמי שאם יש סיכוי קטן שאני טועה, אז רק שלא יהיה חטוף. הוא בחיים לא היה חוזר והיו מענים אותו כשהיו מגלים איפה שירת. לא היינו רואים אותו בחיים יותר", אומר דורון.
השיחה הבאה של האב הייתה לרל"ש ראש אמ"ן, מפקדו של גיא. "בהתחלה הם לא ידעו", הוא מתאר בריאיון למגזין N12. "סיפרתי למפקד שגיא בבית עם אימא שלו וסביר להניח שהם לא איתנו. הוא אמר לי: 'חכה, אנחנו בודקים הכול'. היה לחץ בלשכה שהוא נחטף. ראש אמ"ן אמר לי בשיחה: 'עד יום רביעי היינו בהיסטריה'. אני מתנחם בזה שהם לא סבלו".
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
או ראש ממשלה או שאמות למען המולדת
גיא למד בבית הספר האזורי "שער הנגב". כשהיה בן 14 נשאל מפי המורה שלו היכן הוא רואה את עצמו בעוד 20 שנה, והשיב: "או ראש ממשלה או שאמות למען המולדת". לפני גיוסו עשה שנת שירות בעמותת עמיחי בסניף הוד השרון ובמועדונית לילדים עם צרכים מיוחדים בכפר סבא. האם מיכל הייתה סופרת: היא עסקה בכתיבת רומנים, הוציאה לאור שני ספרים וסיימה לכתוב את הרומן השלישי שלה. לפני 15 שנה עברה ניתוח בגב, הוא לא הצליח והיא נשארה נכה.
"ביום שני, 9 באוקטובר, חזרתי מחו"ל וחברתי לבתי הקטנה גלי", נזכר האב. "יום לפני הטבח מיכל אמרה לה לקחת את האוטו ולנסוע לחבר שלה, כי גיא נשאר איתה. היא אמרה לה: 'אימא, אני אישאר איתך'. מיכל התעקשה וכך בעצם הצילה את חייה. כשאספתי את גלי, קיבלתי טלפון ממזכירות הקיבוץ שסביר להניח שמיכל וגיא ירויים בממ"ד. רק ביום רביעי הצליחו להיכנס לממ"ד ומצאו אותם מחובקים. התפללתי שלא יהיו חטופים".
את סטירת המציאות המצלצלת חטף דורון בנסיעה ההיא לשפיים, הקיבוץ שאליו התפנו תושבי כפר עזה. "שנינו בוכים באוטו וגלי אומרת לי: 'נשארנו שלושה אחים. יש לך שלוש נכדות. אנחנו צריכים להמשיך את החיים'. אתה חוטף פתאום סטירה ומבין שאין יותר אופציות אחרות. הילדה שלך אומרת את זה".
"גיא לא היה סולח לעצמו"
אני פוגש את דורון בבית החדש שלו בהרצליה, שם הוא מתגורר עם גלי. למעבר מהבית בקיבוץ לדירה בבניין הוא עוד מנסה להתרגל. תחילה הם התגוררו בחדר במלון שפיים, אבל אז החליטה גלי שמספיק. "היא המפקדת", צוחק דורון. אלינו מצטרפת גם נועה, בת הזוג של גיא. על הקיר בסלון שתי תמונות ממוסגרות של גיא ומיכל, ועל השולחן שני הרומנים שכתבה.
בשיחה חוזר על עצמו הקשר העמוק שהיה בין גיא לאימו, עמוק עד כדי כך שדורון ביקש אישור מיוחד וחריג משר הביטחון שמיכל תיקבר לצד גיא בחלקה הצבאית ובהלוויה צבאית מלאה. "הוא לא היה שורד נפשית אם היה נשאר בתל אביב בסוף השבוע ומיכל הייתה נרצחת בבית", אומר דורון. "הוא לא היה סולח לעצמו כל החיים. גם בגלל שלא היה ליד אימא שלו להגן עליה וגם בגלל שלא היה מתמודד עם הכישלון של המקום שבו שירת. הוא לא היה מתמודד עם רגשות האשם, בטח לא עם כל החברים שלו שנרצחו ונחטפו, ועם מה שקרה לקהילה בכפר עזה שאיבדה 64 חברים וחברות".
החלום של גיא היה להתגייס לסיירת מטכ"ל, אך הפרופיל הרפואי שנקבע לו היה נמוך מדי, בגלל אסתמה. הוא נלחם להעלות את הפרופיל שלו כדי להתגייס לשירות קרבי, עד שהבין שהצבא לא יוותר. גיא לא שקע באכזבה אלא חיפש מסלול אחר, שבו יוכל לעשות הכי טוב שהוא יכול. כך הגיע ליחידה 81, היחידה הטכנולוגית של מערך המבצעים המיוחדים באמ"ן. יחידה זו, שהישגיה נשמרים לרוב תחת מעטה חשאיות, מילאה לאורך השנים תפקיד מכריע בפיתוח אמצעים טכנולוגיים פורצי דרך לקהילת הביטחון הישראלית.
"גיא לא היה איש טכני כל כך, לא איש של מערכות ולא איש מחשבים", מתאר דורון. "הוא לא אהב את זה. הוא היה איש של אנשים, אבל רצה להתקדם וכך הגיע ליחידה. שאלנו אותו מה הוא עושה, אבל לא היה אפשר להוציא ממנו מילה. הייתי מנסה לתחמן אותו, להוציא ממנו מידע, אבל הוא אף פעם לא נפל בזה".
להקדים את המציאות בכמה עשורים
יחידת העילית הטכנולוגית שבה שירת גיא הייתה שותפה פעילה ברוב צומתי הדרכים הביטחוניים. אל 81 פונות היחידות המובחרות ביותר בצבא ובקהילת המודיעין, בבעיות מורכבות במיוחד שנראות לעיתים חסרות פתרון. חייליה, שמשרתים באחד הבסיסים השמורים יותר בצה"ל, זוכים להיחשף לחלק מהסודות הכמוסים ביותר של המדינה. הם עוסקים במגוון רחב של משימות, מפיתוח פתרונות סייבר ועד להמצאת גאדג'טים מתוחכמים.
על קיר חדר הדיונים של היחידה תלויות תעודות ממוסגרות של כל פרסי ביטחון ישראל שקיבלה לאורך השנים. מספרם מגיע ל-39 – יותר מכל גורם אחר במערכת הביטחון. ליד הפרסים תלויה הסיסמה שטבע אברהם ארנן המנוח, שהקים את סיירת מטכ"ל: "ידע, רצון ומסירות יהפכו את הבלתי אפשרי לאפשרי". זו אולי גם מהות היחידה: חריפות מחשבה, ערעור על קיבעונות וחשיבה מחוץ לקופסה. לעשות הכול כדי להקדים את הטכנולוגיה בכמה עשורים.
סרן א', ראש מדור בענף שבו שירת גיא, ממעט במילים. "אנחנו מתעסקים בפיתוח מוצרים טכנולוגיים מבצעיים למבצעים מיוחדים", הוא מגלה. "הענף שבו שירת גיא מתעסק בכל תחומי השטח מקצה לקצה ובפיתוח פתרונות טכנולוגיים מקצועיים למבצעי שטח".
אם התיאור הזה נשמע לכם מעורפל, זה לא במקרה. אנשי היחידה לא רגילים להתראיין, וכל מילה שלהם נבחרת בקפידה. ככה זה כשסיירת מטכ"ל היא אחד הלקוחות הקבועים שלך. כעת, בפעם הראשונה, הם מוכנים לחשוף טפח מהעשייה שלהם במלחמה, שבמהלכה הגדילו את נפח העבודה שלהם פי עשרה ועסקו רבות בפיתוח אמצעים טכנולוגיים לכוחות המתמרנים ברצועה.
"אנחנו גוף סגור מאוד, שבדרך כלל עובד רק עם עצמו", מציין א'. "לי ולשאר הגופים ביחידה כמעט לא היה ממשק עם גופים מחוץ למערך המבצעים המיוחדים, אפילו לא מחוץ ליחידה שלנו. במהלך המלחמה נהיינו הרבה יותר פתוחים לעולמות של צה"ל הגדול. התחלנו לפתח אמצעים טכנולוגיים-מבצעיים, ברמת מהימנות גבוהה מאוד, גם למבצעים רגילים, לצבא כולו".
על רוב הפיתוחים של היחידה במלחמה לא ניתן לספר, אך אחד הבולטים שבהם הוא שיטה חדשנית לניתוח חומרי מודיעין שאפשרה זיהוי מדויק של מטענים מוסווים לאורך צירי התמרון בעזה. "המדור שלי מתעסק בניתוח שטח מדויק מאוד, ברזולוציות שאף אחד בצבא לא מתעסק בהן, ברמת ניתוח שטח של סנטימטרים בודדים בשטח אויב", מספר א'. "הצטרפנו למאמץ של פענוח מטענים ומלכודים לטובת הכוחות המתמרנים שלנו. מיפינו את השטח ברמה היום-יומית באמצעות טכנולוגיה שלא קיימת בשאר הצבא. סימנו ללוחמים את האזורים החשודים והם היו בודקים אותם לפני שנכנסו לשטח".
פיתוח טכנולוגי אחר שיזם קצין ביחידה הוא המערכת "משגיחון", שמסנכרנת תצפיות לממשק אחד ומאפשרת ללוחמים לקבל תמונה כוללת ומקיפה של השטח. "המערכת הזו ניתנת לכל לוחם שנדרש לה", מסביר א'. "במילים פשוטות, היא יודעת לפזר כמה אמצעים מתצפתים במרחב ולקבל את המודיעין החזותי בלייב. זה משהו שלא היה קיים לפני המלחמה, והיחידה ידעה לפתח אותו בתוך שבועות בודדים ולהביא אותו מרעיון מסדר למוצר מוגמר". המערכת חולקה עוד לפני התמרון ליחידות מיוחדות, לחטיבת הקומנדו ולגדודים המתמרנים. בזכותה איתרו לוחמי אחת מיחידות הקומנדו בשטח כמה חוליות בסביבתם, סגרו מעגלי אש וחיסלו במהרה את המחבלים.
במהלך המלחמה אחראית יחידה 81 לכמה פיתוחים שנועדו לתת מענה לצרכים שעלו מהכוחות המתמרנים בשטח בתחום ההתמודדות עם המנהרות (תת-קרקע), והנגשת המידע ללוחמים בצורה המאפשרת גישה מהירה יותר למידע. השכלולים הביאו לסגירת מעגלים מהירה ומיטבית יותר בשטח, שמצידם גרמו להישגים בלחימה.
ביחידה מוכנים לספר גם שפיתחו אמצעים ייחודיים להתמודדות עם איומי תת-קרקע, וביניהם מאות ערכות לחסימת פירי מנהרות. "בדרך כלל היחידה שלנו מתעסקת בפתרונות ממוקדים מאוד ובעלי אמינות גבוהה מאוד", אומר א'. "הרבה פעמים אנחנו מפתחים מוצר במשך שנים. במלחמה היינו צריכים להתבסס על מוצר שכבר פותח או שנמצא ברמת בשלות כזאת או אחרת, וגם להתפשר לפעמים על האמינות כי הכוחות צריכים מוצר זמין ונגיש בהקדם".
הבטיח עתיד ורוד יותר
מי שקיבל את א' ביחידה היה גיא. "גיא היה מפקד יוצא דופן ביחידה שלנו. הוא לא רק נתן ערך רב למקצועיות, אלא בראש ובראשונה היה מפקד טוב שדואג לחיילים שלו, לקצינים ביחידה ולמפקדים שמעליו. הוא תמיד דאג לי באופן אישי. היה לו חשוב מאוד החיבור האנושי. הוא האמין מאוד בשיח פתוח עם חיילים, ושתמיד צריך להיות פנוי לחייל ולתת לו זמן ומקום לדבר, גם אם אתה לא המפקד שלו. הוא האמין שחשוב לגדל את הדור הבא של המפקדים".
גם נועה, בת הזוג של גיא, התגייסה במהלך המלחמה לשירות מילואים ביחידה. 81 היה המקום שבו הכירו. הפעם היא חזרה לשם לבד. "צחקנו עליו שהוא חנון", היא מחייכת. "ביום הראשון, כשרק הגענו ליחידה, הוא כבר שאל את המפקדות מתי אפשר לצאת לקורס קצינים. היינו החברים הכי טובים במשך שנה. במשפחה סיפרו שהוא חוזר באחד מסופי השבוע הביתה והתלבט הרבה אם להרוס את החברות".
מאז הם היו חמש שנים יחד. "אני שמחה שראיתי אותו גם בצבא, גם בקיבוץ וגם עם המשפחה. ראיתי אותם גם בקורס – הכי מצחיק וקליל, וגם כקצין ביחידה – אחראי, רציני ואכפתי מאוד. ראיתי אותו גם בתקופות שפרח וגם בתקופות שקצת פחות. הוא עשה הכול בשביל הצבא והביטחון, והיו לו ערכים שלאנשים בגילנו אין".
באחד המכתבים שכתב לנועה הבטיח גיא שהעתיד יהיה ורוד יותר מההווה והזכיר את כפר עזה. "את זה הוא לא קיים", היא מודה. "היה עליו עול כבד בתפקיד, אבל זה לא שהוא לא הצליח לשלב בין העולמות: כמעט בכל סוף שבוע היינו חוזרים לקיבוץ והוא היה משקיע באחייניות. הסוף היה ממש טרגי. הוא התלבט אם להשתחרר או לא, והחליט שהוא רוצה להשקיע יותר בנו – במשפחה ובחברים. הוא כבר היה שלם עם זה, יצא לחופשת השחרור והיה בעננים".
בתפקידו האחרון כעוזר רל"ש ראש אמ"ן, הוא עסק בחומרים המסווגים ביותר בצה"ל. "הוא דיבר על זה שאנחנו בתקופה מורכבת ומסובכת", נזכר האב. "נראה שהוא ידע הרבה דברים אבל לא הורשה לספר". בקיץ האחרון, בטקס קבלת דרגת סרן, נאם אדמוני לצד ראש אמ"ן האלוף אהרון חליוה. בנאום סיפר על חמישה אנשים שהגדיר כ"מגדלור" שלו: אורון שאול והדר גולדין, שמבחינת אדמוני "מייצגים את כל מה שמגן על הבית שלי בעוטף עזה", הסבים דוד ואהרון (הראשון עלה מתימן והתגייס לבריגדה היהודית, השני עלה מרומניה והתגייס לפלמ"ח) וברוניה – סבתהּ של זוגתו נועה, ניצולת שואה שנלחמה בנאצים.
"פלמ"חניק בנשמתו, נפש עתיקה"
גיא, בן 25 בהירצחו, לא היה טיפוס אופייני לגילו. חבריו בקיבוץ קראו לו "נפש עתיקה". הייתה לו אהבה עמוקה לארץ, להתיישבות העובדת ולהיסטוריה של עם ישראל. הוא כתב לעצמו על מחשבות ורגשות, אהב לשמוע אריק איינשטיין והיה אוהד מושבע של הפועל תל אביב. השיר האהוב עליו, שגם הושר בהלווייתו, הוא "שיר העמק" של נתן אלתרמן משנת 1934. "פלמ"חניק בנשמתו", מחייך האב דורון. ואכן, גיא קעקע על גופו את סמל פלוגות המחץ ואת המילים "בעוז ובענווה", שרקם סגן גולדין ז"ל, שנהרג ונחטף ב"צוק איתן", על רצועת הנשק שלו.
אף על פי שאהב מאוד את החיים בתל אביב, זכר גיא חסד נעורים לבית הולדתו בכפר עזה. כשסיים את קורס הקצינים חזר ליחידה 81, הפעם כקצין וכמפקד, אבל אז החליט שהוא רוצה לצאת להדריך בקורס קמ"נים (קציני מודיעין). להכשרות של החניכים הכניס ביקור בכפר עזה. מיכל אימו הייתה מספרת על המשמעות והערך של המגורים ליד הגבול, וגיא היה מספר על החוויות שלו כילד בעוטף, בין משחק כדורגל לריצה לממ"ד. "תמיד אחרי זה גיא היה חוזר נלהב", מספרת נועה. "הוא היה משכנע את עצמו שהחיים בעוטף מושלמים, ומיכל הייתה אומרת לי, 'זהו, אבוד לך. אתם תגורו בקיבוץ. אין לך סיכוי'".
גיא היה אמור לטוס אחרי חופשת השחרור שלו לאחיו הגדול רן בארה"ב. "גיא היה אחי למחצה, אבל אף פעם לא ראיתי בו משהו שונה מאח", משתף האח. "היו לנו יחסים של אח גדול ואח קטן. כל מה שאהבתי הוא אוטומטית אהב. החיבור בינינו היה חיבור של אחווה. היינו חברים נורא טובים. חלקנו אהבה להיסטוריה, ספורט ומוזיקה ישראלית. למרות המרחק הפיזי נשארנו קרובים. אני מגיע הרבה לארץ, אבל בדצמבר גיא היה אמור להגיע אליי ולראות את הבת שלי. הוא לא פגש אותה מעולם".
גיא היה דמות בולטת בקבוצת אשל בכפר עזה, קבוצת גיל שצועדת יחד במשך חיים שלמים, ושמר עם חבריו מהקיבוץ על קשר מיוחד. שלושה מהם, שבחרו להמשיך את חייהם בקיבוץ, נחטפו באכזריות לעזה בשבת השחורה: התאומים גלי וזיו ברמן, ואלון שמריז ז"ל, שנורה למוות בשוגג בידי חיילי צה"ל לאחר שנמלט מידי שוביו.
תשעה חודשים לאחר הטבח, דורון מסתכל בשכול במבט מפוכח. ההתמודדות שלו עם האובדן הכפול התחילה בהחלטה להמשיך לחיות. "אנחנו משפחה חזקה מאוד", הוא משתף. "היו לנו המון מבחנים של התמודדות משפחתית והם רק חיזקו אותנו. אין לנו אופציה לשקוע. אנחנו לא משפחה ששוקעת. אתה יכול לשקוע לרגע, אבל אז קמים על הרגליים וממשיכים את החיים, כי אלה המסרים שגיא ומיכל השאירו לנו. הוא היה נותן לנו שתי סטירות אם היינו שוקעים. גם כשיש משברים, לוקח קצת זמן, אבל קמים ויוצאים מהם".
כל הפרטים בכתבה הותרו לפרסום בידי הצנזורה הצבאית.