האלוף (במיל') עמוס ידלין: לגבי המלחמה שנמשכת כבר מעל שבעה חודשים - גישת "הניצחון המוחלט" איננה רלוונטית יותר. יעדי המלחמה שנקבעו באוקטובר - רחוקים מהשגה, והמלחמה שהתרחבה לצפון ולאיראן מחייבת עדכון יעדים. האסטרטגיה שנקבעה באוקטובר מובילה אותנו להישג חלקי במלחמה ולא לניצחון. לכן, נכון לעדכן את האסטרטגיה ולקבוע יעדים לאור השתנות זירת המלחמה והבנת מגבלות הכוח באופן שיאפשר לחזק את העוצמה הישראלית מול חמאס ואל מול אתגרים ארוכי טווח בזירה אזורית ובין-לאומית.
המלחמה מציבה את מדינת ישראל בפני שלל אתגרים ביטחוניים: מול חמאס, חיזבאללה, איראן וכו'. מדוע יש צורך לעסוק באתגרים נוספים ארוכי טווח?
ד"ר אבנר גולוב: בשנת 76 לעצמאותה, מדינת ישראל מתמודדת עם שני שברים טקטוניים גיאו-פוליטיים שמשפיעים באופן ישיר על יכולתה לצאת מהמלחמה הזו עם הישגים ולשמרם לאורך זמן. השבר הראשון הוא התפנית במאבק על הסדר העולמי בין ארה"ב לסין. לאורך שנים ההנחה בעולם הייתה ששתי המעצמות ינהלו את יחסיהן במסגרת עולם רב-קוטבי - עולם שבו פועלים כמה מוקדי עוצמה צבאיים, כלכליים ומדיניים. רוסיה נחשבה כמעצמה צבאית בנוסף לארה"ב, סין והאיחוד האירופי, כאשר יפן והודו הן מעצמות כלכליות. בעולם כזה כולם עושים עסקים עם כולם, קואליציות הן בעלות אופי אד-הוקי והיחסים אינם בלעדיים.
אולם מ-2018 ארה"ב החלה להסיט את המסלול ולדרוש משותפותיה לבחור בינה לבין סין, שמצידה החלה להעניש את מי שלא בחר בה ולקדם צעדים לצמצום התלות ולעיתים אף התנתקות מארה"ב והמערב. שתי המעצמות, ארה"ב וסין, בפועל יצרו כוח אדיר שמחלק את העולם לשני גושים ואת הסדר העולמי לדו-גושי.
מדובר בתהליך שיקבע באיזה עולם הילדים והנכדים שלנו יחיו, מה יהיו כללי המשחק בו ומה יהיה מקומה של ארה"ב. לראשונה יש למדינה היהודית המודרנית אפשרות להשפיע על תהליך בסדר גודל כזה, בעיקר באמצעות חיזוק המחנה בראשות ארצות הברית.
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
והשבר הזה מושפע מהמלחמה שהחלה ב-7 באוקטובר, שבה אנחנו רואים הבדל משמעותי בין המעצמות שציינת ביחס לתמיכתן בישראל ובחמאס?
ד"ר אבנר גולוב: זה בדיוק השבר השני. עם פרוץ המלחמה ראינו שסין ורוסיה תמכו באויביה של ישראל וזימנו את ראשי החמאס למוסקבה ובייג'ינג בימים שלאחר טבח שמחת תורה. יותר חשוב, הנשיא ביידן הפגין מעורבות אמריקנית חסרת תקדים במספר תחומים: תמיכה צבאית ומדינית בישראל ובנרטיב הישראלי מול נרטיבים שקריים, הרתעת איראן וחיזבאללה, סיוע כלכלי והובלת מאמצי התיווך - גם בנושא החזרת החטופים וגם בנושא הרחקת חיזבאללה מגבול הצפון.
משיחות עם קולגות בהודו ושאר מדינות באסיה, פרטנרים מהאזור ומאירופה, וכן מבחינת תגובותיהן של סין ורוסיה והתנהלות אויבינו, הגענו למסקנה אחת מאוד בולטת - כולן עוקבות אחר התמיכה האמריקנית בישראל והיכולת של ישראל וארה"ב להפגין אחדות ומדיניות מתואמת. כמובן שמפעם לפעם מתגלעים חילוקי דעות. עם זאת, ברור ששיתוף פעולה הדוק עם ארה"ב, קשר חיובי שבו הצדדים מפגינים תיאום אסטרטגי ומלבנים מחלוקות מאחורי הקלעים, מקרינים באופן ישיר על עוצמתה של מדינת ישראל מול אויביה ועל יכולתה של ישראל להיתפס כאטרקטיבית בעיני ידידיה ושותפיה העסקיים.
לכן, במציאות שאחרי 7 באוקטובר, אנחנו מאמינים שישראל חייבת להתנתק מהשיח שקורא לייצר עצמאות אסטרטגית מוחלטת מחד ומהתפיסה ההפוכה הדוגלת להכפיף את עצמה לארה"ב במסגרת ברית הגנה מאידך. בעולם הדו-גושי שמתגבש כעת, ישראל חייבת למצוא עצמה במחנה האמריקני אבל לעשות זאת כשותפה אמיתית וממקום של עוצמה וערכיות.
מה זה אומר בפועל? איך קשר כזה נראה?
ד"ר אבנר גולוב: זה אומר להיות מדינה שמובילה במזרח התיכון מחנה פרו-אמריקני וממנפת זאת לחזית נגד איראן, לקואליציה שתכליתה להבטיח שילדינו יחיו ללא חמאס ולנורמליזציה עם סעודיה. כיום, ברור שכרטיס הכניסה למהלך הזה כולל מחיר בזירה הפלסטינית. בין העמדה הנוכחית של הממשלה לא לדון בשום תוכנית לבין הקמת מדינה פלסטינית יש מנעד אפשרויות רחב. בתור אחד שמשוחח עם הממשל, אני מעריך שניתן יהיה למצוא בסיס משותף שיאפשר לישראל להיות חלק מקואליציה אזורית מבלי לסכן את ביטחונה.
שותפות ישראלית-אמריקנית חייבת לקבל ביטוי גם בנכונותה של ישראל לעמוד לצד ארה"ב במאבק החשוב לוושינגטון - מול סין. המשמעות: לייצר אקו-סיסטם טכנולוגי משותף כדי לתרום לעליונות האמריקאית הטכנולוגית, לחסום נגישות סינית לתשתיות וטכנולוגיות רגישות בישראל - מהלך שחשוב כדי להגן על האינטרס הישראלי ללא קשר לארה"ב - ולקדם את הערכים המערביים המהווים את הבסיס הערכי ליחסים בין המדינות בישראל פנימה, ובזירה הבין-לאומית בכלל.
לרוב, השיח על יחסי ישראל-ארה"ב מתמקד בשיתוף פעולה מודיעיני וצבאי וכמובן ערכים משותפים של דמוקרטיות מערביות. בהיבט הטכנולוגי, האם הדימוי המוכר של ישראל כ-Start-up nation תורם לנכסיות של ישראל בעיני ארה"ב?
הילה חדד-חמלניק: ישראל בהחלט זכתה בעשורים האחרונים לתואר "אומת הסטארט-אפ", לאחר שהתבססה כמובילה עולמית בתחומי החדשנות הטכנולוגית, ובפרט בענפי התוכנה והסייבר. עם זאת, בעידן של מהפכות טכנולוגיות מואצות, כאשר מרבית הטכנולוגיות הנדרשות אינן בתחומים שבהם ישראל מובילה כיום, מתעוררות שאלות בנוגע ליכולתה לשמר את יתרונה הטכנולוגי האיכותי אל מול מתחרותיה הגלובליות והאזוריות.
אם בעשור הקודם טכנולוגיות תוכנה וסייבר כיכבו במרכז הבמה, הרי שכיום אנו עדים למעבר מואץ לעידן הדיפ-טק (Deep-Tech). עידן זה מבוסס על פריצות דרך טכנולוגיות כמו בינה מלאכותית, מחשוב קוונטי, טכנולוגיות מזון ורובוטיקה מתקדמת, שצפויות לחולל שינויים מרחיקי לכת במרקם החיים הכלכלי, החברתי והביטחוני. מהפכת הדיפ-טק מעניקה למדינות הזדמנות ייחודית לרכוש יתרון טכנולוגי משמעותי ובר-קיימא, אך גם מציבה בפניהן אתגרים - העיקרי שבהם הוא הצורך בהשקעות עתק במחקר ובפיתוח. למרות הצלחותיה המרשימות של ישראל בתחום ההיי-טק, ניכרים בשנים האחרונות סימנים מדאיגים לשחיקה הדרגתית ביתרונה הטכנולוגי האיכותי של המדינה בתחומים שאליהם האנושות נדרשת.
במה השחיקה הזו מתבטאת?
הילה חדד-חמלניק: בהשוואה למדינות "מתחרות", כולל שחקניות אזוריות כמו ערב הסעודית, שמגבירות בקצב מהיר את ההשקעה ביצירת אקו-סיסטם תומך חדשנות בתחומים של ביולוגיה סינתטית, בינה מלאכותית בריאות מתקדמת. הן מקימות תשתיות מחקר מתקדמות, מחזקות מערכות השכלה גבוהה ומושכות כוח אדם מצטיין מכל רחבי העולם. כתוצאה מכך, חברות טכנולוגיה בין-לאומיות וקרנות הון סיכון שוקלות לגוון את תיק ההשקעות שלהן ולהפנות משאבים למדינות אלו, שנתפסות כיעד אטרקטיבי הודות לתנאים הנוחים ולתמיכה הממשלתית הנדיבה.
לעומת זאת, ישראל טרם גיבשה אסטרטגיית-על טכנולוגית מקיפה והקצתה את המשאבים הדרושים ליישומה. קצב ההשקעה בתשתיות מחקר ופיתוח אזרחיות ובשדרוג התשתית הטכנולוגית בישראל מפגר אחר מתחרותיה. מגמה זו עלולה להוביל לשחיקה של היתרון הטכנולוגי הישראלי שנבנה לאורך השנים, דבר שעלול להשפיע על חוסנה הכלכלי והביטחוני, ועל מעמדה הגיאו-פוליטי. שחיקה זו עלולה להביא לבריחת הון אנושי ולפגיעה ביכולת התחרותית של ישראל בזירה הגלובלית. בנוסף, הדבר עלול לערער את התשתית הטכנולוגית של מערכת הביטחון ולשחוק את יכולותיה האופרטיביות של ישראל. טכנולוגיות מתקדמות הן חיוניות הן להגנה והן להתקפה, ופגיעה ביכולת לפתח וליישם טכנולוגיות אלו עלולה להוות איום ביטחוני משמעותי.
ויש מה לעשות או שאיחרנו את הרכבת?
הילה חדד-חמלניק: עדיין לא מאוחר מדי. ישראל צריכה לבצע שינוי מהותי בסדר העדיפויות הלאומי ולהפנות משאבים לחיזוק מערכי המחקר והפיתוח האזרחיים, שיפור מערכות החינוך וההכשרה הטכנולוגית, עידוד השקעות והגברת שיתופי פעולה בין הממשלה, האקדמיה והתעשייה. במקביל, חשוב שישראל תחזק קשרים אסטרטגיים עם מדינות מפתח, תעמיק את שיתופי הפעולה המדעיים ובכך תפעל להבטחת מעמדה הבין-לאומי ולמינוף יכולותיה הייחודיות.
בהתחשב בהפגנות נגד ישראל מ-7 באוקטובר - ולאחרונה אפילו ביתר שאת באירוויזיון בשוודיה ובקמפוסים בארה"ב - נראה שבשנתה ה-76 ישראל ניצבת בפני בעיה משמעותית בזירה הבין-לאומית.
ד"ר מיכל חטואל-רדושיצקי: הבעיה הזו, שמאוד בולטת כעת, מחזקת את החשיבות של הידידות בין ישראל לבין הממשל בארה"ב. לא מדובר בעניין תדמיתי בלבד מאחר ובמאה ה-21 מעמדן של מדינות מהווה חלק מכוחן הרך. המרכיב הרך מקרין ישירות על העצמה הקונבנציונאלית ועל יכולתה של ישראל להפעיל כוח בשדה הקרב. במילים אחרות, במקביל ללוחמה הקינטית, ישראל צריכה לפעול באופן אסטרטגי ומחושב במגרש המדיני, המשפטי והתקשורתי.
למחאות האנטי-ישראליות יש משמעויות נוספות. כך למשל, הן מדגימות שלזירה הבין-לאומית המקוטבת שאבנר פירט מצטרפת קוטביות פנים-חברתית בדמוקרטיות מערביות. לעיתים שחקנים אנטי-דמוקרטיים מנצלים את כללי המשחק הליברליים כדי לנסות לפרק את השיטה. בנוסף, המחאות מבססות באופן גלוי וחד משמעי את היקף קיומן של תפיסות אנטי-ציוניות ואנטישמיות במערב. מי שלרוב נמצא בקו הראשון מול המתקפות הללו הן קהילות יהודיות בתפוצות. בהקשר הזה, במלוא 76 שנים לעצמאותה של מדינת ישראל, ובעת קשה מאוד עבורה בכל החזיתות, אפשר בעיניי למצוא נחמה בזרקור שהמלחמה האירה על יהדות התפוצות והקשר המיוחד בין החלקים השונים של העם היהודי.
עם פרוץ המלחמה הביטוי המיידי והמוחשי לאכפתיות של יהדות התפוצות היה בסיוע חומרי: גיוס כספים, העברת ציוד, התנדבות לפתוח את ביתם למשפחות מפונות, תליית שלטים עם תמונות החטופים והכנה של מיצגים מרגשים כחלק מקמפיין עולמי להשיבם. ככל שהמערכה הלכה והתפתחה ראינו כאן איך הם ניצבים שם: מחובקים ועטופים בדגלי ישראל, בתהלוכות, במצעדים, בעמידה, בשירה ובהבעת סולידריות - בבירות העולם, מול אתרים היסטוריים וסמלי שלטון, מול בית הדין הבינלאומי לצדק בהאג (ICJ) ובקמפוסים. העורף הענק הזה שיש למדינת ישראל, שהוא חלק בלתי-נפרד מעם ישראל, צריך בעיניי לזכות ליחס מקרב ומחבק ממדינת ישראל ואזרחיה - לא רק בעיתות מלחמה ומשבר.
הם בחרו לחיות מחוץ למדינת ישראל - איך המדינה יכולה לקרב אותם?
ד"ר מיכל חטואל-רדושיצקי: יש הרבה מה לעשות. אתייחס לשלושה דברים מרכזיים. ראשית, חשוב שנכיר שיש הרבה מאוד יהודים שבחרו לחיות את חייהם מחוץ למדינת ישראל והם לא פחות ציוניים מהיהודים שבחרו לחיות כאן. במספרים, הם רבים יותר מהיהודים שחיים בתוך המדינה, כאשר הקהילה היהודית הגדולה ביותר מחוץ למדינת ישראל חיה בארה"ב והיא שווה בגודלה בערך למספר היהודים שחיים במדינה. היהדות בחו"ל מאוד מגוונת ובנוסף ליהדות האורתודוקסית השכיחה בארץ, יש בה עוד זרמים. חשוב שנכבד את אורחות חייהם היהודיים גם אם הם שונים משלנו - למשל תפילה משותפת של נשים וגברים.
שנית, מדובר בקהילות חזקות, משפיעות, עם מעורבות ותרומה מדינית, חברתית, אקדמית ותרבותית למדינותיהן. התפיסה המסורתית של שלילת הגולה והתשובה הכמעט אינסטינקטיבית לכל מתקפת אנטישמיות - שהיהודים מחוץ לגבולותיה של המדינה מוזמנים לעלות לארץ - מתעלמת משגשוגן של קהילות יהודיות בתפוצות במקום מושבן, בזכותם לחיות שם בביטחון ובתרומה שיש לקהילות הללו למדינות בהן הן ישובות וגם למדינת ישראל. כפי שבא לידי ביטוי במלחמה, אלה קהילות שפועלות רבות ובהצלחה לא מעטה לשפר את מצבה של ישראל בהרבה זירות.
שלישית, חשוב שבקביעת מדיניות ואפילו באמירות פומביות של נבחרי ציבור ישראלים תוקדש מחשבה לאופן בו התפתחויות כאן ישפיעו על חייהם של יהודים בתפוצות. אומנם מה שיכריע את הכף זה טובת העם היושב בציון, אך ברוב המקרים יש מנעד פעילויות שניתן לאמץ והמציאות אינה דיכוטומית. בסל האפשרויות הנבחנות בעת קביעת מדיניות, ובאופן בו מבטאים מדיניות זו כלפי חוץ, מומלץ לתת משקל להשפעת ההתרחשויות על קהילות יהודיות בתפוצות.
מגילת העצמאות קראה ל"עם היהודי בכל התפוצות להתלכד סביב הישוב בעלייה ובבניין ולעמוד לימינו במערכה הגדולה על הגשמת שאיפת הדורות לגאולת ישראל". במלוא 76 שנה לעצמאותה בכלל, ובמלחמת חרבות ברזל בפרט, נראה שיהדות התפוצות עומדת לצד ישראל, והגיע הזמן לראות באיזה אופן מדינת ישראל יכולה לעמוד לצידם.
נראה שמעבר לאתגרים הישירים הנובעים מהמלחמה, ישראל מתמודדת עם אתגרים מורכבים. מה עלינו לעשות כדי לצלוח את אתגרי המלחמה והאתגרים שמתאר הצוות?
האלוף (במיל') עמוס ידלין: הדבר הראשון והמיידי שנכון לעשותו: הצבת יעד השבת החטופים כיעד מוביל. זו חובה מוסרית עליונה שמימושה גם יתרום לחוסן הלאומי. במקביל ישראל צריכה לפעול להרתעת איראן מפעולה ישירה כנגדה, ומניעת פריצה ליכולת גרעין צבאית, באמצעות קואליציה אזורית ובין-לאומית בהובלת ארה"ב. בנוסף, המשך חתירה לפירוק היכולות הצבאיות, הארגוניות והשלטוניות של חמאס ופירוז הרצועה - אבל זה חייב להיעשות במקביל לקידום חלופה לשלטונו.
יעד הניצחון העדכני - חמאס לא יכול לבצע מתקפה בסגנון ה-7 באוקטובר, החזרת החטופים כולם והחזרת התושבים לדרום ולצפון.
בגזרה הצפונית אם הסדר מדיני אינו מושג, ישראל תהיה חייבת לפעול לגיוס תמיכה אמריקנית בפעילות צבאית נגד חיזבאללה. משם, עלינו להתקדם לסיום המלחמה ביתרון אסטרטגי, תוך הבטחת חופש הפעולה הישראלי לפעול נגד מאמצי התעצמות של חמאס בעתיד, קידום נורמליזציה עם סעודיה והמחנה הסוני המתון, ושיפור מצבה של ישראל בזירה העולמית.
סדרת פעולות אלה יהוו את הבסיס הישראלי להתמודדות עם האתגרים האסטרטגים שהצוות שלנו תיאר: הם יחזקו את היחסים האסטרטגיים עם ארה"ב ו"יטעינו" את הלגיטימציה הבין-לאומית לישראל, לרבות הגנה על חיילי ומפקדי צה"ל מול תביעות משפטיות.
מה לגבי הזירה הפנימית, האם נדרשים מהלכים פנים ישראלים?
האלוף (במיל') עמוס ידלין: ראשית, נדרשת מנהיגות שתדע להוביל לאיחוי השסעים בחברה ובעם ולביסוס הדמוקרטיה ועצמאות שלטון החוק ובתי המשפט. על בסיס זה ישראל תידרש לסיים את המשבר הפוליטי, להקים ממשלה שתזכה לאמון העם ולחדש את תפקוד ומשילות של הממשלה ומנגנוני המדינה, ולחזור לעליונות שלטון החוק.
לא נוכל לתקן את הכשלים ללא תחקורם בגוף היחיד שיוכל לעשות זאת - ועדת חקירה ממלכתית.
מפתח מרכזי ללכידות וחוסן החברה הישראלית הוא צמצום פערי השוויון בנטל והרחבת החינוך לטכנולוגיה ולמדעים כדי להגדיל את שוק התעסוקה ולהבטיח את הכלכלה, המשק ומוניטין "אומת הסטארט-אפ" עשורים קדימה. בהקשר זה, יש להגדיל את מכסות הגיוס לצה"ל לטובת מאמצי ביטחון שוטף והגנה אינטנסיביים שיידרשו בתנאים החדשים שנוצרו בסביבתנו.
מחשבה אחרונה לסיום?
האלוף (במיל') עמוס ידלין: מעבר לכשלים הנוראים של ה-7 באוקטובר והחודשים שהובילו אליו - המלחמה גם הצביעה על כיווני היציאה מהמשבר. הלוחמות והלוחמים, האזרחיות והאזרחים שגילו אומץ, גבורה, נכונות לתרום ולהתנדב, המכנה המשותף והסולידריות הם רכיב אחד. רכיבים מעודדים נוספים ראינו בצה"ל שידע להכריע את חמאס בתמרון קרקעי, מעל ומתחת פני הקרקע, בהצלחת מערכות ההגנה שנבנו משך שנים והביצוע המופלא של חיל האוויר וקואליציה הבינלאומית מול התקיפה המסיבית של הטילים והמל"טים האיראניים. ישנן בהחלט נקודות אור שמצביעות על הפוטנציאל הגלום במדינת ישראל.
אני בוגר מלחמת יום הכיפורים, שהייתה קשה ועתירת אבדות והובילה למשבר עמוק מאוד בכל תחום בישראל - צבאי, כלכלי, תפישתי ומדיני. ישראל של 1974 מצאה את תעצומות הנפש, המנהיגות ומנגנוני התחקור להוציא את ישראל מהמשבר. ארבע שנים לאחר המלחמה הנוראה ההיא נחת מטוסו של הנשיא סאדאת בישראל והוא בא להציע - "לא עוד מלחמה לא עוד שפיכות דמים."
אני מקווה שיימצא "סאדאת הפלסטיני" ומולו יתייצב מנחם בגין של המאה ה-21 - ואולי מלחמת חרבות ברזל תהיה תחילת הדרך ליישוב הסכסוך ההיסטורי עם הפלסטינים.
>> האלוף (במיל') עמוס ידלין, לשעבר ראש אמ"ן, נשיא ומייסד ארגון מיינד ישראל - שמספק ייעוץ אסטרטגי לאישיים וגופים בממסד המדיני-ביטחוני ולמקבלי ההחלטות בישראל.
>> ד"ר אבנר גולוב, סגן נשיא מיינד ישראל, לשעבר בכיר במטה לביטחון לאומי.
>> הילה חדד-חמלניק, יועצת בכירה במיינד ישראל ולשעבר מנכ"לית משרד החדשנות, המדע והטכנולוגיה.
>> ד"ר מיכל חטואל-רדושיצקי, יועצת בכירה ומנהלת תכנית במיינד ישראל ומרצה באוניברסיטת תל אביב.