רגע לפני שסתיו גטה נרצחה, היא וחברתה הטובה עדן גז ז"ל עוד הספיקו לתעד עצמן ברכב, צוחקות, בזמן שהן נמלטות ממטח הרקטות שתפס אותן בפסטיבל נובה. "אנחנו חושבים שהן נרצחו בהפתעה גמורה, רגעים לפני שירו בהן עדן הספיקה להעלות את הסרטון הזה שלהן מהרכב", משחזרת בדמעות אימה של סתיו, אתי גטה, את הבוקר הקשה ששינה את חייה לעד. באותו בוקר נורא היא לא רק איבדה את בתה האהובה בת ה-30, אלא גם הפכה ברגע אחד לאימא לשני ילדיה הפעוטים – נווה בן ה-5 וחצי ותינוקת בת שנה וחצי. "ידעתי ישר, מהשנייה הראשונה, שהם יישארו איתי. לא היה לי שום ספק. הם הילדים של הבת שלי", היא אומרת.
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
גם בצלאל סלבין מטפל עם אשתו חיה בשלושת ילדיה של בתו, שירן גנון ז"ל, שנרצחה גם היא בטבח בפסטיבל. אבי הילדים, בעלה של שירן – נתי – הוא אחד מהפצועים באורח הקשה ביותר מאותה שבת שחורה. ובזמן שנתי עובר תהליך שיקום ארוך, ועדיין לא חזר לביתו, שלושת ילדיהם נמצאים באחריות בני המשפחה. "לאמצעית יש עוד מעט בת מצווה", אומר בצלאל הסב בקול חנוק, "שירן תכננה לה אירוע, ואני לא יודע מה יהיה עכשיו. כל כך כואב, שירן השאירה בור כל כך גדול".
הטבח של 7 באוקטובר השאיר כ-240 ילדים יתומים מתחת לגיל 18. 15 מהם נשארו יתומים מאם ומאב. בארגון נפגעי פעולות האיבה זיהו את הצרכים והקשיים הייחודיים המאפיינים את משפחות היתומים. "בני המשפחה נאלצים לטפל ולתמוך בילדים הקטנים שהתייתמו ושעברו טראומה גדולה, במקביל לתהליכי האבל ועיבוד הטראומה של הסבים או הדודים שמטפלים בהם", אומרים בארגון. לצורך הטיפול בהם הקים הארגון עבור המשפחות את מיזם "מעטפת", שמטרתו לסייע למשפחות היתומים הצעירים ולהעניק להן ליווי.
"אני גם סבתא, אבל עכשיו אני גם אימא", אומרת אתי ומצליחה אולי לתאר במילותיה את מורכבות חייהם של הסבים שהפכו להורים בעקבות המלחמה. "מבייביסיטר של פעם בשבוע הפכתי לאימא במשרה מלאה, וזה לקום בלילה, זו ילדה קטנה, אני צריכה להרים אותה לכל מקום ולעשות לה מקלחת ואוכל – וזה לא קל, זה קשה".
"ניסיתי להאמין בכל ליבי שהיא בחיים"
סתיו גטה ז"ל, בתה של אתי, הייתה אם חד-הורית. "הילדים היו פה גם באותה שבת", מספרת אתי בכאב. "עזרתי לסתיו המון והקשר בינינו היה קרוב. גם בחג כשהיא הודיעה שהיא יוצאת למסיבה הם נשארו לישון אצלי".
"הילד בטראומה מתמשכת. אחרי המוות של אימא שלו המלחמה נמשכה. הוא פונה למלון ויצא מהבית שלו באשקלון. הוא לא חזר לגן והיו אזעקות. הוא נמצא בסערה פנימית"
אתי גטה, מטפלת בשני נכדיה שאיבדו את אימם ב-7 באוקטובר
אתי, שמתגוררת באשקלון, לא דמיינה שיגיע יום ובו תהפוך מסבתא ל"אימא", אולם המוות של בתה הגדולה לא השאיר לה ברירה. "בבוקר, כשהתחילו האזעקות, נווה עוד הספיק להקליט הודעה לסתיו – והיא שמעה אותה", היא ממשיכה לשחזר בדמעות. "הוא שאל למה ביום הקדוש יש רקטות וביקש לדבר עם אימא, נתתי לו להקליט בוואטסאפ והוא שאל איפה היא. להודעה הזו יש וי כפול כחול".
מאותו רגע ניתק הקשר של אתי עם בתה. היא מספרת על השעות הקשות שבהן לא ידעה מה עלה בגורלה של סתיו. "חיפשנו אותה בכל מקום, בבתי חולים, הכול, לא חשבתי בכלל שיש גופה. אבל בכל פעם שעצמתי את העיניים ראיתי את סתיו רדומה".
"ביום שני בשעה 23:00 הגיעו מהמשטרה והודיעו לנו שסתיו זוהתה. הייתה לי תקווה עד הרגע האחרון, למרות שההיגיון אמר משהו אחד – ניסיתי להאמין בכל ליבי שהיא בחיים", ממשיכה אימה לתאר. "מצאו את הגופות של סתיו ועדן באזור מפלסים, הרכב היה הפוך ומחורר. עוד לפני ההודעה איתר את הרכב אחיה של עדן, שהייתה איתה. אין לנו יותר מדי מידע חוץ מזה".
"אי אפשר להסתיר את זה מהילד"
כחודש לפני שנרצחה בזמן שנמלטה ממתחם הפסטיבל הספיקה סתיו גטה לחגוג לבתה יום הולדת שנה. מכריה מספרים על אישה בעלת שמחת חיים מידבקת וחיוך ענק. "זאת הייתה ילדה שאהבה את החיים, המוטו שלה היה 'שמחה בלב', כל הזמן מסיבות, חברים", אומרת אתי. "גם בשיחה האחרונה בקבוצה עם החברות היא עוד צחקה בהקלטה, אין ספק שהיא לא ידעה מה מתרחש בחוץ. החברות היו היסטריות בהתכתבות, שלחו מלא הודעות, עד שסתיו ועדן לא ענו עוד, לדעתי זה קרה שניות אחרי ההקלטה שהיא שלחה להן".
ברגע אחד, מבלי שהיה לך זמן לעכל את האובדן הבלתי נתפס שלך עצמך, הפכת לאימא לשני הקטנטנים. איך סיפרת לנווה שאימא שלו איננה בחיים?
"אחרי שזה קרה היו פה כל מיני אנשים. הייתה עובדת סוציאלית שאמרה לי, 'אל תגידי לו שהיא נרצחה, תגידי לו שלאימא הייתה תאונת דרכים'. אבל הוא יודע, לא היה אפשר להסתיר את זה, למשל בשבעה מישהו הראה תמונה של הרכב הפוך ומישהו דיבר על המכונית ההפוכה. ואז הוא שאל אותי: 'סבתא, את יודעת איך התהפך האוטו של אימא?' הוא יודע שיש מלחמה ואומר: 'הרעים נסעו חזק חזק חזק עד שהאוטו התהפך'".
"הוא משחק ברובים ורוצה להרוג את המחבלים הרעים", ממשיכה אתי לתאר. "גם בגן לא מזמן ילד אמר לו: 'אימא שלך נרצחה'. זה היה קשה, הוא לא ממש מדבר איתי על זה, אבל אני יודעת שזה נאמר לו, ניסיתי לדבר איתו על זה, אבל הוא מעביר את זה הלאה".
ואיך הוא מתמודד?
"קשה לו. הוא מבין שהוא איבד את עמוד התווך שלו. כל יום, על כל דבר, הוא יכול להתחיל לבכות ואז לבקש את אימא. זה 'אני רוצה את אימא' על כל ויכוח, גם הכי קטן, אפילו על בגדים. קשה לו ממש".
"זה לקום בלילה, כי התינוקת ישנה איתי והיא מתעוררת הרבה בבכי", ממשיכה אתי לתאר את ההתמודדות שלה. "זה לא קל בגילי, 'אבל זה מה יש. קיבלתי תינוקת בת שנה וחצי וזה קשה טכנית. כל הבית לפתע כביסות, משחקים בכל מקום. אין לי מושג איך אני מתפקדת".
"אני גם סבתא, אבל עכשיו אני אימא, אז אני שמה גבולות – הדבר שהכי לא רציתי – ואז עם נווה יש ויכוחים של 'אני רוצה את אימא'. הוא לא מבין איך סבתא פתאום היא זו שמחנכת אותו. אני מסבירה לו שאני סבתא, אבל עכשיו יש לי עוד תפקיד".
"אנחנו חושבים שהן נרצחו בהפתעה גמורה. רגעים לפני שירו בהן חברה שלה עדן שהייתה איתה הספיקה להעלות את הסרטון שלהן מהרכב. סתיו עוד צחקה בהקלטה"
אתי גטה
"הילדים היו החיים שלה"
בימים הראשונים למלחמה, לצד האבל, פונו אתי והנכדים לבית מלון. ילדיה של סתיו היו איתה כל הזמן ונאלצו לחיות הרחק מהבית, בלי השגרה המוכרת ובלי אימא. "במלון הקטנה לא עזבה אותי ולא נתנה לאף אחד להתקרב. היא לא הבינה למה כולם באים אליה. תמיד ניסו לבוא, לגעת, לחבק אותה. אבל היא ממש הייתה שורטת לפעמים ולא רצתה שיתקרבו אליה", היא מתארת.
גם את ימי השבעה נאלצו בני המשפחה לעשות במלון. "היו ממש הרבה אנשים", נזכרת אתי. "כל הזמן באו וסיפרו לי עליה וכמה אהובה היא הייתה. היא אהבה את הילדים כל כך. הם היו החיים שלה, היא אהבה לצלם אותם, כל הזמן עשתה להם תמונות, ואני מנסה להמשיך את זה. הייתה בה הרבה נתינה, ואני מנסה להנחיל אותה לילדים. למשל, הם קיבלו המון מתנות – ליום ההולדת נווה קיבל כמויות, ואמרתי לו שהוא יכול לבחור מה ניתן לילדים שמאושפזים בבית החולים, והוא בחר".
"בשבעה מישהו הראה תמונה של הרכב הפוך, ואז הילד שאל אותי: 'סבתא, את יודעת איך התהפך האוטו של אימא?' הוא יודע שיש מלחמה ואומר: 'הרעים נסעו חזק חזק חזק עד שהאוטו התהפך'"
אתי גטה
"זאת טראומה מתמשכת", ממשיכה אתי לתאר את מצבו של נווה. "אחרי המוות של אימא שלו נמשכה המלחמה. הוא פונה למלון ויצא מהבית שלו באשקלון. הוא לא חזר לגן והיו אזעקות. הוא בסערה פנימית.
"הבטחתי לו לחג שנלך לחנות לגו ענקית. הוא ממש אוהב לגו ויש חנות בתל אביב שהוא ממש אוהב. לקחתי אותו אחרי השבעה והוא לא רצה לקנות כלום. ילד בן 5. כל דבר אני עוד שולחת לסתיו בוואטסאפ, אני מספרת לה, מעדכנת אותה. בפורים הוא עשה מסכה מפחידה ואמר: 'אני מצייר ליצן רוצח, הינה, זה הדם שלו'. אין לי מושג איך אני מתפקדת"
והאתגר הגדול עדיין לפניה, אומרת אתי. "בשנה הבאה הוא יעלה לכיתה א'. יש חשש גדול. זה אירוע משמעותי לכל ילד, ואימא שלו לא תהיה איתו. אבל אנחנו עוטפים את הילדים כל הזמן ואנחנו עטופים בהמון חברים של סתיו ואנשים טובים. לפעמים הוא אפילו מנסה להצחיק אותי כשהוא רואה שאני עצובה. אמרתי לו: נווה, אתה לא חייב להצחיק את סבתא".
אתי מנסה להראות כמה המוות הפתאומי של בתה האהובה הוא משהו שהיא ונווה בן ה-5 מתקשים לעכל, ששניהם עדיין מחכים לסתיו. "הוא חושב שבעוד רגע אימא תיכנס. זה ההרגל שלו, והוא ממשיך אותו. גם לי זה קרה – הרי אני הבייביסיטר שלו וסבתא שלו. לא פעם כשהטלפון מצלצל, אני בשנייה הראשונה 'יודעת' שזאת סתיו, ובאותה נשימה אני יודעת שזאת לא היא, כי היא כבר לא קיימת. זה חוזר בהמון סיטואציות. בכל רגע נופלת ההבנה הזאת שהיא לא נמצאת. לא ברור לי שהיא לא פה, אני יושבת בבית העלמין וזה לא ברור לי".
"אני אוהבת אותך, אימא, את הכי יפה"
גם בצלאל סלבין, ששכל את בתו שירן גנון ז"ל בטבח בפסטיבל, מספר על הרגעים הקשים שעברו עליו ועל משפחתו, ועל האתגר העצום שבגידול הנכדים שחוו טראומה כל כך גדולה. "מנסים להחזיר את הילדים לשגרה ככל האפשר", הוא מציין בצער. בתו שירן (38) נרצחה בזמן שניסתה לברוח מהמחבלים, בעוד בעלה נתי, שנפצע קשה מאוד, העמיד פני מת וניצל. כיום נתי, מהפצועים באורח הקשה ביותר מהשבת השחורה, עדיין בשיקום. כדי לטפל בשלושת הנכדים היתומים, בני 6, 12 ו-16, עזבו בצלאל ואשתו את ביתם שבבאר שבע ושכרו דירה, ובה הם גרים עם הנכדים בבת ים.
"נתי עדיין בשיקום, והוא צפוי לעבור עוד ניתוחים, הוא סבל וסובל מכאבי תופת. לאחרונה התחיל לצאת קצת הביתה לילדים בסוף השבוע, אבל רוב הזמן הוא בשיקום. העיקר שהוא חי", משתף בצלאל בכאב, ומספר איך התגייסו שתי המשפחות לגדל את הילדים: "אנחנו שתי משפחות מאוחדות, משפחת גנון היא משפחה גדולה ומלוכדת, תודה לאל, וגם אנחנו. עברנו לבת ים, הוצאנו את הילדים מהבית הקודם ושכרנו דירה קרוב לים, כי זה מה שנתי ביקש, שם אנחנו גרים – הסבים והילדים".
איך הילדים היום?
"לאט-לאט הם חזרו לבתי הספר, ללימודים לחוגים. אנחנו עוטפים אותם 24/7. הם איבדו את אימא ואבא עוד לא חזר הביתה, הם עברו דירה. כל החיים שלהם השתנו בן רגע. הקטנה מראה את הקושי יותר, מבקשת סיפורים לפני השינה וצוחקת קצת כשאני מספר לה".
"אנחנו שתי משפחות מאוחדות ומלוכדות, תודה לאל. עברנו לבת ים, הוצאנו את הילדים מהבית הקודם ושכרנו דירה קרוב לים, כי זה מה שנתי ביקש, שם אנחנו גרים – הסבים והילדים"
בצלאל סלבין, אביה של שירן גנון ז"ל
"נתי התחיל לפעמים לצאת בשישי ושבת", ממשיך בצלאל, "אז נותנים להם את המקום שלהם. יש לו הרבה חברים, הם באים כל הזמן. שירן תמיד הייתה צוחקת ואומרת, 'אבא, הכול טוב, הכול יהיה טוב, אבוש", הוא אומר והצער ממלא את עיניו.
הילדים שואלים, הם מדברים על זה?
"הקטנה הכי מכולם, לפעמים לפני השינה היא מבקשת סיפורים, צוחקת קצת. כשקיבלנו את הבשורה, אחי הקטן וגיסתי הלכו להודיע לילדים בליווי עובדות סוציאליות. הקטנה שאלה הרבה שאלות, 'איך אימא נראתה?' למשל. בהלוויה הם הניחו מכתבים ומתנות, והקטנה שאלה אם אימא שומעת אותה. אמרתי לה, 'כן, תגידי לה שאת רוצה' – והיא אמרה: 'אני אוהבת אותך, אימא, את הכי יפה'".
"בהלוויה הם הניחו מכתבים ומתנות. הקטנה שאלה אם אימא שומעת אותה, אמרתי לה, 'כן, תגידי לה שאת רוצה' – והיא אמרה: 'אני אוהבת אותך אימא, את הכי יפה'"
בצלאל סלבין
"צעק לשירן שתרוץ והעמיד פני מת"
בצלאל חוזר לטראומה הנוראה ששינתה את חייו ב-7 באוקטובר ומשחזר מה עבר על נתי ושירן. "לא ידעתי שהיא נוסעת למסיבה או משהו, בשעה שש וחצי בבוחר פתאום קיבלנו טלפון ממנה, היא אמרה שהיא ונתי בדרך אלינו לבאר שבע. לא הבנתי, אבל לא שאלתי שאלות. היא רק אמרה, 'אבא, אני בדרך, אנחנו ליד נתיבות' – אז התחלתי להכין חדר, הכנתי למטה חניה", משחזר בצלאל בקול חנוק.
אבל שירן ונתי מעולם לא הגיעו לבית ההורים. "בשעה שבע התקשרתי אליה וכבר נתי ענה לי, הוא אמר שהוא איבד את הטלפון שלו, שהוא רץ ושהוא לא יכול לדבר". בשלב הזה – כך למדו בני המשפחה בדיעבד – כבר ברחו נתי ושירן מרכבם לאחר שמחבלי חמאס החלו לירות עליהם.
"בנקודה שבה הם יצאו מהרכב הם התפצלו, ונתי כבר היה פצוע", ממשיך בצלאל לתאר. כמה דקות לאחר השיחה האחרונה עם נתי קיבל בצלאל הודעה: "היה כתוב, 'אל תתקשר, שלא יהיה רעש', הם הסתתרו".
מה סיפר נתי על רגעי הבריחה?
"ברגע שהתחילו לירות על הרכב שלהם הוא נפצע והם יצאו והתחילו לברוח. הרגל שלו הייתה מרוסקת, הוא צעק לשירן שתמשיך לרוץ ועשה את עצמו מת. זו הפעם האחרונה שהוא ראה אותה. במזל גדול לא עשו לו וידוא הריגה, הוא שכב שם ושמע את התופת ומחבלים ממש לידו, עד שהגיעו אליו כוחותינו ועשו לו חוסם עורקים והעבירו אותו לנקודת איסוף ומשם לסורוקה. בסביבות השעה שתיים אחר הצוהריים הוא היה בבית חולים, כמובן לא היה לו מושג מה עלה בגורלה של שירן".
"התעקשנו לראות אותה"
לאחותו של נתי, רחלי גנון, דודתם של הילדים שנותרו ללא אם, חלק פעיל בגידול האחיינים. במהלך הריאיון ניכר הקושי שלה לדבר על גיסתה האהובה שירן. היא משחזרת בדמעות את הרגע המזעזע שבו נודע לה מה עוברים אחיה ואשתו. "אחי הקטן התקשר ואמר לי שיש בלגן במסיבה שנתי ושירן נסעו אליה. אני באופן אוטומטי רגילה להתקשר ישר לשירן. בסביבות רבע לשמונה הגעתי מראשון לציון להורים בבת ים וכבר היו שם גם הילדים, אז חייגתי אליה. לטלפון ענה מישהו בערבית, וחבר שלנו שמבין קצת את השפה שוחח איתו. הוא אמר 'יריתי לה בראש', מה שגם התברר כנכון אחרי שנמצאה הגופה", מספרת רחלי בקושי רב.
מה עבר לך בראש כששמעת משהו מזעזע כל כך?
"אי אפשר לתאר. שירן חסרה לי בכל דקה, היא הייתה כמו אחותי, לא כמו, היא הייתה אחותי. לא רציתי להאמין. העדפתי להאמין שהיא חטופה, רק בשביל המחשבה שהיא בחיים ויש סיכוי שנראה אותה שוב".
"בראשון בלילה נתַנו DNA", משחזר בצלאל בכאב. "למוחרת רחלי הביאה ללהב 433 גופייה ומברשת שיניים של שירן. אבל לא ידענו שום דבר בימים הראשונים. ביום חמישי באותו שבוע, בזמן שאספנו תרומות לחיילים, פתחתי את הדלת וראיתי בסלון שני אנשים עם ראש העיר רוביק (דנילוביץ', ראש עיריית באר שבע – ה"א). הם אמרו לי 'שב, בצלאל' ונתנו לי כוס מים, ואני כבר ידעתי. באותו רגע ארזנו מזוודה ובאנו לבת ים".
"אחי הקטן אמר שיש בלגן במסיבה. חייגתי לשירן לטלפון. ענה מישהו בערבית, וחבר שלנו, שמבין קצת, שוחח איתו. הוא אמר, 'יריתי לה בראש', מה שגם התברר כנכון אחרי שנמצאה הגופה"
רחלי גנון, אחותו של נתי, שאיבד את אשתו שירן
"ביום שישי הלכנו לזיהוי, התעקשנו לראות אותה. וזהו – ביום ראשון הייתה הלוויה. הילדים היו כל הימים האלו אצל הסבתא בבת ים".
והם ידעו שאימא נעדרת?
"אמרו להם בהתחלה ששירן אצל סבא בבאר שבע, זה היה ממש בהתחלה, כשנתי הצליח לדבר טיפה. הוא לא ידע מה להגיד. הילדים כל הזמן היו מתקשרים אליי, 'תביא את אימא'. אבל הבן הגדול אמר אחר כך שהוא כבר הבין".