כדי להחליט בשאלת המענה לאתגר של חיזבאללה ובדרך להשבת הביטחון לגבול הצפון, אנחנו נדרשים ראשית להבין את ההקשר החיצוני והפנימי של קבלת ההחלטה ואת האתגרים העומדים לפנינו – ולבחון מה אנחנו למדים מהמלחמה עד כה שיאפשר לנו להשיג את המטרה בצפון ולהגיע להישג מקסימלי במינימום מחיר וזמן.
בהקשר החיצוני, מעמדה של ישראל כמעצמה אזורית מעורער. הדימוי שלנו כמדינה חזקה צבאית, בעלת כושר המצאה וחשיבה המיוחס לגניוס היהודי, מתפוגג. הנרטיב האנטישמי שלפיו ישראל נתמכת בידי "היהדות העולמית" מסלים לאנטישמיות במלוא עוזה, של שנאת יהודים על בסיס היותם יהודים. ישראל ניצבת בפני איום של בידוד עולמי. איראן והציר מצליחים, לתפיסתם, להציל את חמאס מפני השמדה דרך הלחץ המבצעי שהם מפעילים בצפון הארץ. הגיבוי האמריקני, שהגיע במהלך המלחמה לשיאו בהיבט הטקטי, אינו מורגש בהיבט המדיני, והמתבוננים מהצד (איראן ומדינות המזרח התיכון) מפרשים זאת כסדקים שנפערים ביחסי וושינגטון וירושלים.
בהקשר הפנימי, בתוך ישראל צפים על פני השטח סימנים מטרידים המעידים על משבר מנהיגות: ביקורת במערך הסדיר על המטה הכללי, עייפות של מערך המילואים – חובה לזכור שהעייפות בהקשר הזה היא לא רק של המילואימניקים, אלא גם של המשפחות והמעסיקים – וממשלת ישראל (הצרה), שאינה זוכה לאמון במהלכיה מכל חלקי החברה הישראלית, ולעיתים אף לא מרובה. סוגיה זו קריטית במקרה של מלחמה כוללת בצפון, שלא תהיה דומה לשום אירוע אחר שחווה העורף האזרחי בישראל.
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
על רקע מורכב זה עומד הצורך בחזרת תושבי הצפון מהר ככל האפשר לבתיהם, תוך השבת הביטחון ותחושת הביטחון. לאחר 7 באוקטובר יש להניח כי החזרת האמון והביטחון של תושבי הצפון במערכת הביטחון היא משימה קשה יותר. האמון במודיעין ובהתרעה המוקדמת נשחק, האמון בכושר ההגנה של צה"ל מוגבל, והתחושה הכוללת, המושפעת מההקשר הפנימי ומההקשר החיצוני שהוזכרו, היא שגם הקרנת ההרתעה הישראלית כלפי חוץ נשחקת. לפיכך, בטרם יוצאים למלחמה בלבנון, עלינו להבין את האתגרים, המשמעויות והלקחים שיש ליישם כדי להחליט מה הדבר הנכון לעשותו כרגע.
בידוד וחשש להיעדר גיבוי אמריקני
- האתגר: בזירה הבין-לאומית ניצבת ישראל כיום בקו אחד עם רוסיה. שתי המדינות נתפסות כצד האגרסיבי והאלים, בעוד אוקראינה והפלסטינים נתפסים כצד החלש. העובדה שישראל הותקפה כמו אוקראינה לא עזרה להפריך את הנרטיב של "אחוות המוחלשים". גם מקרב תומכינו נמתחת ביקורת על כך שישראל הגזימה בתגובתה על התקפת חמאס, וכי עבר זמן רב מדי והגיע הזמן לעצור. בתומכינו יש המבקרים את היעדר ההישג הצבאי לאחר כל כך הרבה זמן.
- המשמעות: ישראל נסמכת על שרשראות אספקה עולמיות כדי לקיים את הכלכלה ואת המאמץ המלחמתי. כל שיבוש שלהן עלול להשפיע לרעה על כושר הלחימה. מצב שברירי זה מחייב הבטחה וערבות שלאורך כל המלחמה בלבנון יישמרו קווי אספקה יציבים של אמצעי לחימה ומוצרים החיוניים לשרידות המשק הישראלי ולחוסנו. המדינה החשובה ביותר להבטחת ערבות כזו היא ארה"ב. יש להדגיש: ישראל מסוגלת לפתוח במערכה מוגבלת בלבנון ללא תנאי זה. אך אם תתרחב המלחמה ותתארך, ייעשה תנאי זה הכרחי, ולכן יש להבטיחו מבעוד מועד.
"תשישות קרב אסטרטגית"
- האתגר: ישראל נדרשת לריצת ספרינט של 100 מטר בקו הסיום של ריצת מרתון. מלחמת חרבות ברזל תוכננה מראש כמלחמה ארוכה, בניגוד לתפיסת הביטחון הישראלית, המדגישה באופן היסטורי את קיצור משך המלחמה כעיקרון מרכזי. עיקרון זה לא עמד לנגד עיני המתכננים של המלחמה הנוכחית. זאת משום שמלחמה ארוכה הייתה הדרך היחידה לגשר על הפער שבין מטרות המלחמה השאפתניות מחד, ובין מגבלות הכוח של כושר הביצוע הצבאי מאידך.
ישראל, בניגוד לארה"ב שהכריעה במלחמה ארוכה מאוד את דאעש, אינה מעצמה עולמית עם צבא מקצועי סדיר אדיר ממדים: אנו מדינה קטנה שכוחות הצבא שלה מבוססים על אנשי מילואים – אותם אנשים שהם מרכיב קריטי באספקת החמצן למשק הישראלי. מלחמה בלבנון מחייבת סד"כ מילואים גדול, ואם תתארך המלחמה, צפויים המשק הישראלי ואנשי ונשות המילואים בפרט להיפגע מאוד. הגיבוי מבית לאנשי המילואים עלול להישבר, וצה"ל עלול למצוא עצמו בפני משבר חמור. - המשמעות: יש לקצר את משך המלחמה. תכנון המלחמה בצפון חייב לכלול מרכיב זה כעקרון מפתח. לקיצור משך המלחמה אפשר לפעול בשתי דרכים: הפעלת כוח מקסימלי במינימום זמן ובהפתעה בתחילת המערכה, או הגדרת מטרות מלחמה צנועות מאוד. מבחינה צבאית, האפשרות הראשונה עדיפה. מבחינה מדינית, בהקשר הנוכחי, האפשרות השנייה כנראה עדיפה יותר.
לשתי האפשרויות חסרונות ברורים: לא ניתן לשלוט על התרחבות מערכה מוגבלת, ובסיומה, תחושת החמיצות מאכלת כל חלקה טובה בצבא ובדרג המדיני, כפי שניתן ללמוד ממלחמת לבנון השנייה. לעומת זאת, הפעלת כוח מקסימלי בתחילת המערכה והצבת מטרות שאפתניות צפויה להוביל למספר נפגעים בלתי מעורבים גבוה בצד הלבנוני ולנזק אדיר למדינת לבנון, וספק אם לישראל אשראי, לגיטימציה וגיבוי בין-לאומיים המאפשרים זאת.
הכרעה בשתי חזיתות בו-זמנית
- האתגר: על פי תפיסת ההפעלה של צה"ל ("אסטרטגיית צה"ל – אפריל 2018"), צה"ל יגן על מדינת ישראל בו-זמנית מול כל הזירות, אך יכריע את האויבים בדירוג. כלומר, לא רצוי לצה"ל לנהל מלחמות הכרעה בשתי חזיתות באותו הזמן. אף שהדבר אפשרי, אין הוא רצוי, כיוון שלשם כך יידרשו פיצול הכוח ופיזור המאמץ. בצל התמשכות המערכה מול חמאס נראה שצה"ל יידרש לפעול בצפון בטרם הוכרעה הזרוע הצבאית של ארגון הטרור העזתי. מצב זה עלול להוביל להיעדר הכרעה בשתי החזיתות, ולמלחמת התשה דו-חזיתית ארוכה.
- המשמעות: כדי להתמקד בהכרעה בחזית אחת, יש לעצור את הלחימה בחזית האחרת. ניתן לעשות זאת בשתי דרכים:
- על ידי האצת ההכרעה בעזה, למשל באמצעות גיוס מילואים נוסף והשתלטות מחודשת על כל הרצועה, עד להשלטת ממשל צבאי – שיבטיח את הכרעת חמאס.
- על ידי עצירת המלחמה בעזה והגדרת ההישג עד כה, הסרת איום הפשיטה הרחבה על יישובי הדרום, כהישג מספק. זאת, כמובן, במקביל לקידום עסקת חטופים בתמורה לאותה עצירה מוחלטת.
מה הלקחים שיש ליישם במלחמה בצפון?
- חובה להתחיל מלחמה בהגדרת מצב הסיום ומנגנון הסיום על ידי הדרג המדיני:
עם תחילת המלחמה התנהל ויכוח בדבר הצורך להחליט לפני תחילת התמרון על מצב הסיום ומנגנון הסיום של המלחמה. באותם ימים קשים הייתה התחושה בציבור הישראלי שדיון זה מיותר ומוקדם מדי. על פי מבחן המעשה (עד כה לא הוחלט על מנגנון סיום), נראה שכך החליט גם הדרג המדיני. ההנחה הרווחת וההוראה היו שראשית יש לפרק את חמאס ורק לאחר מכן לחשוב מה יבוא אחריו ואיך נסיים את המלחמה.
ישראל החמיצה את נקודת שיא ההצלחה של המעשה הצבאי ולא המירה אותה להישג מדיני|צילום: AP, רויטרס, פלאש90
כיום, רבים מבינים שזו הייתה הטעות הגדולה ביותר של המלחמה: ישראל החמיצה את נקודת שיא ההצלחה של המעשה הצבאי (כיבוש העיר עזה) ולא המירה אותה להישג מדיני. כעת, לאחר שנקודה זו חלפה, הקלפים הצבאיים שבידינו חלשים מכדי להמירם להישג מדיני. אציין את המובן מאליו: מלחמה מנהלים בו-זמנית בשני ערוצים, הערוץ המדיני והערוץ הצבאי. אם מנהלים רק ערוץ אחד, אז אנו מסתובבים סביב זנבנו.
לפיכך, לפני שנחליט על פתיחת מלחמה כוללת נגד חיזבאללה, יש לקבוע כיצד היא תסתיים: מה יביא את ארגון הטרור הלבנוני לקבל הפסקת אש? ובאילו תנאים? מהו המצב הצבאי שיחייב את הארגון בראשות חסן נסראללה לעשות זאת? מי הם בעלי הברית הבין-לאומיים שיעזרו לנו להשיג את מצב הסיום? כחלק מכך, כלל לא ברור אם מערכה רחבה בלבנון תצליח להניב תנאי הפסקת אש עדיפים או שונים מהותית מאלו שהוצעו על ידי צרפת וארה"ב. יש להכריע בשאלות קשות אלו עוד לפני שיחצה הטנק הראשון את קו הגבול צפונה. - יש להחליט מבעוד מועד על תוכנית המלחמה המלאה וליישמה באופן חכם:
צה"ל נדרש להפעיל תוכנית פשוטה שמגלמת רעיון מורכב. להבדיל ממה שעשינו בעזה, אסור לתכנן רק את השלב הראשון ולהתפתח ממנו לפי האירועים, ללא מגבלות לוח זמנים ובאופן גמיש ביותר. תכנון שכזה יוביל למערכה ארוכה מאוד ללא רעיון מארגן כולל וללא הכרעה. יש להסכים על "תצורת המערכה הכוללת" (תוכנית מלחמה מלאה) וליישמה באופן שמאפשר גמישות לשינויים.
לפני שנחליט על פתיחת מלחמה כוללת נגד חיזבאללה, יש לקבוע כיצד היא תסתיים|צילום: פלאש 90, ap 
יירוטים מעל בית ג׳אן|צילום: לפי סעיף 27א' לחוק זכויות יוצרים - מנהיגות ולכידות הן המפתחות להצלחה:
לאחר הכישלון של 7 באוקטובר, ההתאוששות שהפגינו מפקדי צה"ל בחודש הראשון של המלחמה הייתה מעוררת השראה: היא יצרה לכידות ציבורית רחבה והובילה לגיבוי מלא של הציבור לרמטכ"ל ולמטהו. אך מצב זה נגמר. כינון ממשלת החירום והקמת קבינט המלחמה יצרו אמון בקרב הציבור הישראלי במנהיגות המדינית, וההתלכדות של ימי ראשית המלחמה הייתה חשובה גם מול אויבינו, שראו בשסעים בחברה הישראלית את נקודת החולשה המרכזית, אך מצב זה נגמר גם כן.
היום כל אלו נראים כחזיון תעתועים מהעבר הרחוק: המנהיגות הצבאית במשבר, סיעת המחנה הממלכתי יצאה מהממשלה, קבינט המלחמה חדל להתקיים, האמון בדרג המדיני נמוך, המחאה נגד הממשלה גוברת, ואמון הציבור בצבא גם הוא במגמת דעיכה. האם מלחמה בלבנון תרפא את כל הפצעים האלו במסגרת האפקט המוכר של מלחמות, הידוע בכינוי "התכנסות סביב הדגל"? בצל הנתונים, ספק גדול. לפיכך, לפני שפותחים במלחמה כוללת בלבנון, נדרשת רפורמה במנהיגות הצבאית והמדינית לצורך חיזוק הלגיטימציה של ממשלת ישראל ושל צה"ל להוביל מהלך מאתגר כל כך. ספק אם ניתן לקיים זאת בעת הנוכחית, אך הכרה בחשיבות רענון שורות ההנהגה היא תנאי חיוני לניצחון על ארגון הטרור השיעי בלבנון.
לסיכום, על אף היתרונות האדירים של הסרת איום חיזבאללה במלחמת הכרעה רחבה, יש לכך השלכות רבות ואילוצים רבים. אומנם רק הסרת האיום הזה תחזיר את הביטחון ליישובי הצפון באופן מלא ותשפר את מעמדנו האסטרטגי בעיני אויבינו, אבל עלינו לשקול היטב אפשרות זו. הרי כישלון במלחמה כזו יציב את ישראל במצב חמור מהמצב הנוכחי. לפיכך, העיתוי של המלחמה חשוב פחות מההישג בה – ויש לצאת אליה רק בתנאים המבטיחים את הניצחון.
ללא יישום הלקחים וללא התגברות על האתגרים, ישראל עלולה למצוא עצמה במצב בעייתי ומורכב פי כמה מהמצב הנוכחי: ההרתעה הישראלית תישחק עוד יותר, המשק ייפגע באופן משמעותי, ישראל תהפוך למדינה מצורעת בעיני העולם המערבי והיחסים העדינים עם מדינות השלום והנורמליזציה הערביות עלולים להמשיך להידרדר. לכן אנו נדרשים לסבלנות אסטרטגית. כמו במזרח התיכון, גם יומו של חיזבאללה יגיע, אבל זה לא היום. למלחמה הזאת נצא לאחר שנעצור את סחרור הכישלונות, נייצב את המערכות במדינת ישראל, נחליף את המנהיגות הביטחונית והמדינית ונשפר את מעמדה האזורי של ישראל. אנו נדרשים כיום לשלב את הסבלנות המזרח-תיכונית עם התכנון היסודי המערבי, לפני שנצא למלחמת ההכרעה נגד ארגון הטרור חיזבאללה ולבנון.
>> האלוף (במיל') תמיר הימן הוא ראש המכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS) ולשעבר ראש אמ"ן
