7 באוקטובר, שעת ערב, סגן-אלוף אביחי אדרעי יושב במשרדו ועולה מתל אביב לשידור בערוץ אל-ג'זירה, שמשדר מדוחה למיליוני צופים בעולם הערבי. המראיין מובאשיר מביט עליו בשחצנות ושואל אותו: "האם אתה חש תבוסה והשפלה אחרי מה שקרה?" הדם הרותח מתפרץ, אדרעי לא נשאר חייב – הוא מספק למראיין המנוסה, איש האחים המוסלמים, סדרת חינוך מול המצלמה.
"לא חשוב מה תגיד, לא תצליחו לשבור את כוח הרצון שלנו", מכריז הקצין בביטחון ובערבית המצוחצחת ששגורה בפיו. "עם ישראל חי ואנחנו ננצח, גם צבאית וגם תקשורתית. לא משנה מה תעשו. תגייסו את כל המשאבים שלכם ותשתמשו בכל הביטויים האלה – לא תצליחו לשבור אותנו", ממשיך סא"ל אדרעי. "עם ישראל חי! עם ישראל מנצח ועם ישראל הכי חזק".
מה הרגשת תוך כדי הריאיון הזה?
"ראיתי אותו בזום ואת הזחיחות שלו, ואז יצא ממני הישראלי הגאה הזה שמבין שאנחנו במקום נמוך מאוד באותו רגע. אבל הוא גם מכיר את הצבא, את המדינה ואת האזרחים. כששואלים אותי שאלה בערבית – אני מיד במוד אחר, כי אני מבין לאן רוצים לקחת אותנו. זה היה ריאיון של למעלה מ-20 דקות, ריב, ואתה מרגיש בתוך הדבר הזה כמו שגריר של מדינה שלמה. כל העולם הערבי צופה בך, הם ב-7 באוקטובר באקסטזה של התמונות הנוראות ואתה חייב להחזיר כדי להרים את הכבוד הלאומי".
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
ואז למוחרת מצאת את עצמך עולה שוב לשידור באל-ג'זירה, לריאיון נוסף.
"הוזמנתי עוד פעם לאל-ג'זירה, ריאיון עם אלסי אבי עאסי, אחת המראיינות הכי מוכרות שם, לבנונית. היא שאלה שאלות על המצב וניסתה לעטוף אותן בכל מיני דברים. ואז הלכתי על הקו המאוד משמעותי של חמאס=דאעש. היא שאלה אותי: 'אולי זה בגלל העושק, המצב הרע שבו נמצאים הפלסטינים ומביא אותם לתגובה'. ואז אמרתי לה – 'אענה לך בפתגם ערבי: הרביץ לי והלך לבכות, הקדים אותי והתלונן'".
לאחר שאדרעי שלף את הפתגם הזה מול העיתונאית הלבנונית, הוא הבהיר את כוונתו: "בכל פעם שחמאס מוצא את עצמו במשבר, הוא מביא על עזה מלחמות ואסונות". "הגבה שלה התרוממה רגע למעלה והיא הייתה בהלם שישראלי מדבר אליה ככה", הוא מספר. "זה פתגם ערבי שהפך למזוהה איתי כי אני משתמש בו הרבה, אבל באופן כללי שימוש במטבעות לשון ופתגמים הוא משהו שאני מקפיד עליו". ולא בכדי, במרכז שולחנו מונח הספר "לחשוב אסלאמית", שהוא מחשיב ל"אורים והתומים" להבנת שכנינו המוסלמים.
הופתעת מרמת הקיצוניות של אל-ג'זירה במלחמה הזו?
"הופתעתי. תמיד בכל מבצע תמצאי ציוץ שלי שאני כותב: 'איך אתה יודע שחמאס במצוקה? אתה רואה שאל-ג'זירה לוקח את התפקיד של להעצים את ההישגים שלו, הופך לכלי שרת'. אבל הפעם זה היה מהיר מאוד. מהרגע הראשון הם תפסו תפקיד במלחמה. להעצים הישגים של חמאס וליצור ממש הזדהות מוחלטת עם מטרות הארגון ולצייר אותו תקשורתית".
כשאתה רואה את זה, מה אתה אומר לעצמך?
"גישתי תמיד הייתה If you can't join them, beat them – אבל באירוע הזה לך תילחם בהם מיד. אומנם זה מלחיץ ועומדים מולך עיתונאים לא פראיירים שאכפת להם מאוד איך הם יוצאים מול המרואיין. זה לא קל ויש גם דיליי מכוון של שבע שניות רק בין דוחה לישראל, שנועד ליצור את הדבר הזה שהישראלי מדבר והמראיין קוטע אותו. ובכל זאת אתה עומד ועושה את מה שכנראה נועדת לעשות בשלב הזה של החיים".
"יש צעדי אבטחה שונים סביבי, גם בהיבט האקדח שאיתי, ואני לא תמיד יכול ללכת לאן שבא לי ללכת. לפני כל מקום שאני הולך, אני חושב"
"יש מחיר ללהיות איש צבא"
הקריירה הלא שגרתית שבחר אדרעי כרוכה בסיכונים ובמחיר אישי שהוא משלם, אך הוא לא נותן לזה להפריע לו. רק בחודש פברואר הותר לפרסום כי אחד מהמחבלים שביצעו את הפיגוע הקטלני ברעננה תכנן להתנקש בו. "באופן כללי יש מחיר ללהיות איש צבא. לדעתי יש תפקידים מסוכנים יותר, בטח במלחמת חרבות ברזל. אני מקבל גם הרבה מאוד דברים טובים שלא חלמתי בשום שלב בחיים שלי שאני אקבל", הוא אומר.
"אמרתי לקריינית הלבנונית שבכל פעם שחמאס מוצא את עצמו במשבר הוא מביא על עזה מלחמות ואסונות. היא הייתה בהלם שישראלי מדבר אליה ככה"
אילו ויתורים אתה מרגיש שאתה עושה בחיים האישיים שלך?
"יש צעדי אבטחה שונים סביבי, גם בהיבט האקדח שאיתי, ואני לא תמיד יכול ללכת לאן שבא לי ללכת. לפני כל מקום שאני הולך, אני חושב מה ואיך ולמה, ואני חושב שזה נכון לכל בן אדם. בכל מקרה, אין לי די זמן בתקופה הזו ללכת למקומות. יש שיתוף פעולה גדול של המשטרה עם הצבא לתת לי תחושת ביטחון גדולה מאוד. אני גם לא יכול לטוס לחו"ל לכל מקום שרציתי".
חשבת פעם אם זה שווה את כל הסיכונים? אם אולי צריך לחשוב על היום שזהו?
"לא חשבתי אף פעם אם זה שווה, זו זכות עצומה. מחשבות על 'הגיע הזמן' תמיד עוברות בעולמות האלה, אבל אני מנסה להיות הכי יצירתי וצעיר שאני יכול להיות – אני עושה הצגות עם הלוח כדי להעביר מסר ומדבר עם בית החולים שיפא בטלפון כדי להעביר מסר שאולי לא הצלחנו להעביר בצורה אחרת".
"יזמנו ראיונות בתקשורת הערבית כדי ליצור תיאום ציפיות על מה שהולך לקרות והתגובה העוצמתית, ולהוריד את האקסטזה של כל החולמים שישראל תיעלם מהמפה"
"הבנו שזה אירוע אחר לגמרי"
כבר 19 שנה ששיח' אביחי (41), כפי שמכנים אותו בעולם הערבי, כובש שערים במגרש המזרח-תיכוני כדובר צה"ל בערבית. הוא מתחזק חשבון טיקטוק וכבר צבר בו 610 אלף עוקבים ו-7 מיליון לייקים. הוא שחקן נשמה שלא פוחד להתלכלך שוב ושוב בדשא, להתחכך באויב, לחטוף ממנו מרפקים, ליפול ולקום – חזק, איתן, נחוש. אולם נראה כי גם אותו שום דבר לא הכין ל-7 באוקטובר, יום הדמים שחייב אותו מהרגע הראשון לשנס מותניו, למרות כל הכאב, ולהזיע במלחמה שבה התחמושת אחרת – ציוצים בטוויטר, סרטונים יצירתיים בטיקטוק וריבים עם משפיענים.
איפה תפס אותך 7 באוקטובר?
"בשינה, קמנו ב-6:25 לאזעקות ללא הפסקה. הרבה פעמים רקטה מפעילה הרבה מאוד מקומות כי יש שברי יירוט או שהיא נורית למרכז. היו כמה וכמה אירועים בעבר שבהם חמאס ניסה להגיד שזה 'קצר חשמלי ותקלה טכנית'. חשבתי בהתחלה שגם הפעם מדובר באירוע כזה, שמכניס אותנו בהכרח לתגובה ולסבב. ואז הגיעו האזעקה השנייה, השלישית והרביעית וקיבלנו כמובן את הדיווחים. מיד לבשתי מדים ויצאתי לבסיס".
בתוך כמה זמן הבנת מה קורה באמת?
"הבנו מהר יחסית שזה אירוע אחר לגמרי וגם צורת הפעולה היא אחרת לגמרי. אני אבא לילדים, וזה תופס אותך במצבי רוח. מצד אחד, אתה פועל בסוג של אוטומט ועם המון אדרנלין. אבל יש לך גם את המקום של האבא, שרואה את התמונות של החטופים על הטנדרים וחווה את זה בכאב גדול, זה שוק. זה תמיד שם, אתה תמיד חושב וגם עובד".
ברגע שהתיישב סא"ל אדרעי במשרדו בשבת השחורה, הוא הבין שאין רגע מיותר לבזבז והחל להתניע את הפעילות של מדור הערבית ביחידת דובר צה"ל. "פתחתי את הטלוויזיה, ראיתי איך זה מסוקר בעולם הערבי, בניתי לעצמי תמונת מצב של מה קורה ואז יצרנו מהלכים תקשורתיים", הוא אומר וחוזר ליריית הפתיחה שאירעה לפני שבעה חודשים. "יזמנו ראיונות כדי ליצור תיאום ציפיות על מה שהולך לקרות והתגובה העוצמתית, ולהוריד את האקסטזה של כל החולמים שישראל תיעלם מהמפה".
איך זה להיות הפנים הכי מזוהות עם ישראל בעולם הערבי?
"זה כבוד עצום וזכות אדירה. לא דמיינתי לעצמי את זה, זה מטורף. יש לי היום הזכות למלא את התפקיד שאני חושב שהוא חלומו הרטוב של כל מי שהערבית היא חלק מאוד מהותי מהחיים שלו. בסופו של דבר אני לובש מדים ואני חושב שאין עוד דבר כזה. התפקיד שלי חוצה את הדובר ה'קלסי', שמעביר הודעות מצד אחד לצד האחר – זה תפקיד סופר-חשוב, אבל יש בו משמעות אחרת".
"חלם להיות מורה לערבית"
כשהוא נשאל אם אביחי הנער היה מאמין שהוא ילך לעולמות האלה הוא עונה: "אתמול היה מפגש מחזור של התיכון אחרי 24 שנה שסיימנו. פתחנו את ספר המחזור וכולם אמרו לי: מדהים שרק אצלך חזו את זה. 'תוצאות מפתיעות בסקר שנערך לאחרונה: התקרבות מדהימה של הילדים בארץ אל ההווי והתרבות הערביים. אחד מנשאלי הסקר אביחי אדרעי חזר עם חוויות מרתקות מביקורו במצרים וחולם להיות מורה לערבית. העיתון הפגיש אותו עם השיח' יאסין ומביא את סיפורו'. זה מה שהיה כתוב שם".
כשהוא שולף את הקטע הזה, אדרעי נזכר שבהיותו ילד היה החלום שלו קצת שונה. "רציתי להיות מורה ושופט כדורגל, בשניהם אתה סוג של מנהל או שיש משהו שאתה אחראי לו", הוא מציין. "הייתה לי שכנה שהייתה מורה לערבית ובדקה מבחנים, ואני הייתי צריך לחשב כמה נקודות ירדו ולתת ציון. זה היה חלום שהתגשם".
"חשבתי על זה שאם הייתי אזרח ערבי במצרים או בעזה, למה שאני אעקוב אחרי צבא ההגנה לישראל. אז פתחנו את זה על שמי. בחור עם דגל ישראל מאחוריו"
בגלל זה הסרטונים שלך עם הלוח ממציא מילים חדשות בראי המלחמה ומספר "סיפור לפני השינה" ליחיא סינוואר?
"ברור, זה סוג של הגשמת חלום".
מתי הבנת שנועדת לעשות את זה?
"אני חושב שבשירות הסדיר שלי ביחידת חצב ז"ל במודיעין. תמיד הייתה לי משיכה גדולה מאוד לערבית בבית הספר, וזה הלך לי יחסית בקלות. הייתה לי הזכות להיות במשלחת האחרונה של משרד החינוך למצרים, יצאנו אני ועוד תלמידה מבית הספר, תלמידים מצטיינים בערבית, לשבוע בקהיר ובאלכסנדריה. זו הייתה הפעם הראשונה והאחרונה שהייתי במדינה ערבית".
אף שבקלות אפשר להתבלבל ולחשוב שאדרעי ספג ערבית מהבית, בפועל הוא העדיף ללמוד כלכלה ולהזניח את השפה – עד שאביו לא השאיר לו ברירה. "לא רציתי להמשיך ללמוד ערבית. אבא שלי ז"ל אמר לי: 'מה פתאום, תלמד ערבית'. אמרתי לו: 'למה שאלמד את השפה של המחבלים?' אלו היו ימי האינתיפאדה, לא כזה פופולרי ללמוד ערבית. הוא לא ויתר וכפה עליי ללמוד ערבית", משחזר אדרעי. "כמה ימים לא דיברנו, היה ריב בבית, ובסופו של דבר את ההחלטה הכי טובה בחיים שלי – אבא שלי קיבל בשבילי".
רואים בך אייקון בשני צידי המתרס – מצד אחד כוכב רוק שהוא סמל חיובי, ומצד שני יש מי שרואה בך דמות שלילית מאוד.
"כשנכנסנו לעולמות הרשתות החברתיות בימי 'האביב הערבי' חשבתי על זה שאם אני עכשיו אזרח ערבי במצרים או בעזה, למה שאני אעקוב אחרי צבא ההגנה לישראל. יכולנו לקרוא לזה 'הצבא הישראלי', אבל תהינו – עם מי אני ארצה לדבר? אם יש דוברת של חברה x ויש לי תלונה, הייתי מעדיף לפנות אליה מאשר למותג עצמו. אז פתחנו את זה על שמי, אביחי אדרעי. בחור עם דגל ישראל מאחוריו, שהפך לדמות שמתווכת את הדבר הזה".
"עזתים פונים אליי הרבה"
עם הזמן למד אדרעי להתרגל לזה, להתחבר להיבט הפרסונלי. "אתה יכול להתחבר לטוב ולרע. זה יכול לעצבן אותם מאוד ולגרום להם לכתוב את האיומים הכי גדולים שיש ואת הקללות הכי גדולות שיש. מצד שני, נפתח עכשיו את הפייסבוק ואת התגובות שאני מקבל, יש מלא בקשות".
איזה סוג של בקשות?
"'אני רוצה להתגייס לצה"ל', 'אני רוצה לעבוד איתכם'. 'אני רוצה שתעזרו לי עם אישורי כניסה לישראל'. לא סתם כשפונים אליי לבנונים – ובהם מי שהזדהו שפעילי חיזבאללה ומביעים חשש שגורלם יהיה דומה לזה של העזתים – אני אומר שאני לא הכתובת ומפנה למוסד. מנסים להפחיד את הערבים מלעקוב אחר החשבונות שלי, אבל אני לא מגייס אף אחד מהם. אני לא הכתובת ולא הדמות לזה".
"הפרופיל שלי יכול לעצבן אותם מאוד ולגרום להם לכתוב את האיומים הכי גדולים שיש ואת הקללות הכי גדולות. מצד שני יש מלא בקשות"
גם עזתים שיוצאים נגד חמאס פונים אליך?
"עזתים פונים אליי הרבה מאוד גם כן נגד חמאס. אני לא יודע כמה זה נובע מרצון אמיתי".
בתוך רגע שולף אדרעי את הסמארטפון שלו ומראה לי הודעה אחת מני רבות שקיבל מעזתי שמזוהה עם פתח. "הוא רואה עצמו כאחד האנשים שיצרו את המכניזם ליום שאחרי חמאס ברצועת עזה וכותב לי: 'בבקשה, אני רוצה להיות חלק מהמנגנון שפותר את המצב בצפון הרצועה. אני רוצה לחזור לצפון הרצועה, אני אעבוד איתכם ועם הארגונים הבין-לאומיים, יש לי קשרים פה. יש לי תוכנית עבודה. אני מקבל עשרות פניות מתושבי צפון הרצועה וזוכה לתמיכה גדולה. אני אנהל את הסיוע ההומניטרי ואת החלוקה שלו – מנגנון ביטחוני בתוך הרחובות'".
איך אתה מסביר את זה שאחרי שבעה חודשים, ולמרות כל ההסברה של היחידה, לא קמה בעזה מחאה נגד חמאס מעבר להתארגנויות ספונטניות?
"יש פחד גדול מאוד, פחד אמיתי. הטבע והאופי של המקומות שונה מאוד מהאווירה ומהסביבה הדמוקרטיות שאנחנו מכירים פה בישראל. זה שונה במהות. סיפרו לי שהייתה שמועה בסוריה, בתחילת עולמות האינטרנט, שמישהו כתב טוקבק בפייסבוק על קריקטורה שמתחה ביקורת על המשטר ואז אחרי כמה דקות, המוח'אבראת (המודיעין הכללי) דפקו לו בדלת ומאז נעלמו עקבותיו. אני לא יודע אם הסיפור הזה אמיתי או שקר מוחלט, אבל מספיק שהשמועה הזו תרוץ כדי שהפחד יהיה מושרש מאוד".
לא נכשלתם מהבחינה הזו וקיווינו להיות במקום טוב יותר?
"יכול להיות שקצת קיווינו. הרבה מאוד פעמים מנסים לצבוע את הפעולות שאנחנו עושים כהצלחה או ככישלון. אני חושב שאת העולמות האלה של דוברות לא תמיד אפשר לשפוט באותו סרגל, באותו מדד. אם את מסתכלת על הדבר שהכי הפריע לחמאס ועדיין מפריע להם – זו ההשוואה שלהם לדאעש בערבית, באנגלית ובצרפתית. זה מזיז אותם מהמקום שבו הם נמצאים".
"אנחנו רואים את האלימות ואת הסרטים, רואים כמה מפריע להם שחושפים לעיני העולם את הסרטים של החמושים על המשאיות שמרביצים לעזתי המסכן שמבקש פת לחם או סיוע הומניטרי והם גונבים", ממשיך אדרעי. "זה חלק מהטרמינולוגיה הישראלית שמוטמעת בתוך השיח הערבי".
הזכרת את הסיוע ההומניטרי. מחבלי חמאס משתלטים עליו, ובכל זאת ישראל מאפשרת את הכנסתו לרצועה בכמויות גדולות בשביל לזכות בלגיטימציה מממשל ביידן.
"זו אחת הדילמות המרכזיות שיש פה במערך, ולפעמים חלק מהדברים מתנגשים. גם אם אנחנו יודעים ויש השתלטויות פה ושם, זה יוצר את 'תסתכלו, אתם אזרחי עזה'. אתה מראה לאנשים – הינה, ישראל מכניסה סיוע, דלק, אוכל. זה אולי לא מספיק ובשוליים, אבל את רואה ניצנים של אנשים שמדברים על זה שגונבים מהם את הסיוע".
"בעולם הערבי יש מעקב ואובססיה"
"אי אפשר להעביר את עזה משנאה מוחלטת לישראל. רואים את הספרים שהם לומדים. אתה לא קם שם לפתוח סניף של קרן קימת לישראל בבית חאנון אחרי שאתה לומד במערכת החינוך העזתית", מבקש אדרעי להבהיר. "בכל תהליך העיוורות שחמאס מעביר את הדור הצעיר בעזה מוצאים סדקים, והם מפיחים איזושהי רוח של אופטימיות".
"בעולם שאנחנו חיים בו המלחמה ברשת הכרחית. עיתון שמקורב לחיזבאללה טען שנכנסתי לכל סלון בלבנון – יודעים מי אני, כועסים עליי, מאמינים לי, צוחקים עליי ושונאים אותי"
מה ההישג הכי גדול שלך במלחמה?
"אני חושב שבעולמות האלה מסתכלים על דובר צה"ל כעל מערכת, לא על אביחי. רואים איך המערכת המוסדרת הזו פועלת במלחמה בכל הקהלים – ישראל, העולם בכלל והעולם הערבי בפרט – כמקום שמשדר אמינות. מה מנסים לקעקע בעולם הערבי או חמאס מנסה לקעקע? את האמינות של דובר צה"ל. הוא מנסה לקעקע באופן שמבוסס על רגש. אנחנו מאשימים במשהו, הם מיד מכחישים וממציאים".
איך האמירות של הדרג המדיני מתפרשות בעולם הערבי? לפעמים ציוץ אחד מחולל סערה שלמה.
"יש מעקב, וממש אובססיה, אלה דברים שקיימים. לפעמים יש מקומות שהתבטאויות של פוליטיקאים שמתבטאים בצורה כזו או אחרת מתנגשות ולוקחים את זה למקום אחר. בעולם הערבי יש צמא גדול מאוד לישראל. הם מכירים הרבה מאוד ישראלים – מי בכיר ומי פחות – ויודעים לצייר תמונת מצב של הדברים האלה. מה לעשות, יש דברים שאומרים בדרג הפוליטי ואנחנו בסוף הצבא".
"זה היה הדבר הכי גדול. שקר מוחלט"
כעשרה ימים בלבד מאז פרוץ מלחמת חרבות ברזל התמודדו אדרעי ומערך דובר צה"ל עם אירוע תקשורתי מורכב ביותר – הפיצוץ בבית החולים אל-מעמדאני (אל-אהלי) בעזה. חמאס ניצל אותו כדי להאשים את צה"ל בתקיפה, ואילו בפועל הוא נגרם משיגור כושל של הג'יהאד האיסלאמי.
"אי אפשר להעביר את עזה משנאה מוחלטת לישראל. אתה לא קם שם לפתוח סניף של קרן קיימת לישראל בבית חאנון אחרי שאתה לומד במערכת החינוך העזתית"
"בית החולים אל-מעמדאני זה הדבר הכי גדול. שקר מוחלט שעשינו בו מהלך תקשורתי בכל הענפים והקהלים", מדגיש אדרעי. "לא הצלחנו לשכנע את כל העולם ואחותו, ואז לפני כמה שבועות פרסמנו את המסמכים הפנימיים של חמאס והג'יהאד האיסלאמי על השיגורים הכושלים. עמד דובר הג'יהאד האיסלאמי שנעצר בשיפא ואמר: 'כן, זה שקר – אבל אנחנו נקבל אחריות'. מובן שאנחנו לא זוכים לאותו הד שקיבל השקר הזה שהמציאו".
מתחילת המלחמה הספיקו באל-ג'זירה לפרסם לפחות חמישה מאמרים שלמים רק על אביחי אדרעי. המסגור הוא של תעמולה ושקרים. באתר של הערוץ הקטארי בחרו בכותרות שנועדו להסית נגדו ולעורר פרובוקציה. "דובר הצבא הישראלי שמנסה לחדור למוח הערבי", "רוכב על הערבית כגשר לנורמליזציה" ו"הטקטיקה של אדרעי: זיוף, הכחשה והתחמקות", נכתב בחלקן.
מה עולה בראשך כשאתה קורא את המאמרים שאתה מככב בהם?
"אם אני רק משקר, אמור להיות ברור לכולם שאני שקרן. שאני יותר גרוע מגבלס. למה אתם צריכים להקדיש כל כך הרבה מאמרים על התופעה הזו? ברור שהם מנסים לסדוק את היכולת של דובר צה"ל בערבית או בכל שפה אחרת ליצור מעל הראש של כלי התעמולה שיח ישיר עם הציבור".
הילד השקט מחיפה שהתאהב בערבית נוכח היום בכל סלון ערבי, וכבר כמעט שני עשורים משמש הפרזנטור של צה"ל. "מלחמות הרשת יכולות להתפרש לפעמים אצל חלק מהאנשים כרדודות, אולי היתוליות מדי, אבל בסופו של דבר, בעולם שבו אנחנו נמצאים זה הכרחי. העיתון אל-אח'באר הלבנוני, שמקורב לחיזבאללה, טען שנכנסתי לכל סלון בלבנון – יודעים מי אני, כועסים עליי, מאמינים לי, צוחקים עליי ושונאים אותי", מסכם הקצין בתחושת סיפוק. "אני היום כבר לא הילד השקט הזה, אבל פועל עם האהבה לערבית למען המדינה ומפתח דברים שאני מופתע מהם בכל פעם מחדש".