"שמעתי פיצוץ ונתי לא ענה לי בקשר. ידעתי שקרה משהו חריג. רצתי לשם וראיתי - הוא נהרג". ברגע אחד בפברואר השנה השתנו פניו של גדוד 630 במילואים. המג"ד סא"ל (במיל') נתנאל (נתי) אלקובי ושניים מחייליו נהרגו מפיצוץ מטען בח'אן יונס. ברגע הזה השתנו גם חייו של הסמג"ד, סא"ל (במיל') דור זהבי. שני דברים הוא הבין מיד: שהפיקוד עובר אליו ושהרוח של נתי תמשיך להוביל את הגדוד.
כשהחלה המלחמה ב-7 באוקטובר הוטל על הגדוד להשתתף בהגנה על יישובי עוטף עזה. תחת איום הפצמ"רים והרקטות הוא עסק בפינוי הגופות הרבות של קורבנות הטבח. שלושה חודשים לאחר מכן קיבל הגדוד את הפקודה להיכנס לעזה ולהשתלב בתמרון הקרקעי בגזרת ח'אן יונס. המשימה: להשמיד את תוואי המנהרות התת-קרקעיות במרחב.
12 בפברואר, תאריך התקרית הקשה, היה אמור להיות תאריך השחרור של הגדוד ממילואים, אלא שתוך כדי התמרון בעזה הם קיבלו משימה נוספת. "הרגשנו שאנחנו כבר נמתחים לקצה, הייתה הרגשה של לחץ", מתאר רב-סרן (במיל') יבגני ירוצקי, מפקד פלוגה בגדוד, את התחושות בערב שלפני הפעולה הקטלנית. "בישיבת המפקדים הסביר לנו נתי את המשמעויות, ואני חושב שבאותו רגע זה רתם את כולנו למשימה. הבנו את החשיבות והלכנו על זה בכל הכוח".
סיקור מורחב ב-N12:
- "כולם - עכשיו!": הרגע שבו הקפיצה הקצינה גדוד שלם לעוטף
- הותר לפרסום: סא"ל (במיל') נתנאל אלקובי נפל בקרב ברצועה
- בקיבוץ ניר יצחק נפרדים מהלוחמים שהגנו עליהם
המג"ד לא עונה
הבוקר עלה. הכוח הגדודי החל לנוע לכיוון היעד - מבנה מגורים ליד נקודת מודיעין רגישה בשכונה. הלוחמים נכנסו למבנה, ורגע לפני המשך המשימה ראה אלקובי את מפקדי הפלוגות מתכננים את ההתקפה הבאה והצטרף אליהם. "נתי, זיו, יאיר ואני ישבנו עם חיוך", מתאר ירוצקי, "ואז הגיע הפיצוץ". מטעני חבלה שהונחו במבנה התפוצצו על הכוח הקדמי של אלקובי וירוצקי, ובתקרית נהרגו, מלבד נתי גם רס"ן (במיל') יאיר כהן ורס"ל (במיל') זיו חן שרק דקות ספורות קודם ישבו עם נתי ויבגני.
באותו הזמן הוביל הסמג"ד זהבי את המאמץ המשני של הכוח מכיוון אחר. זהבי עלה מול המג"ד שלו בקשר כדי לעדכן אותו, אך לא היה מענה. "באותו רגע שמעתי פיצוץ גדול", משחזר זהבי. "זה לא מאוד חריג, זאת לחימה והיא מלווה בהרבה רעשי נפץ". אחרי זמן קצר הודיעו לו שהכוח הקדמי נפגע. הוא עוד לא ידע שאלקובי נמצא איתם.
זהבי התחיל לרוץ לעבר הכוח הקדמי, תוך שהוא המשיך לנסות לעלות מול אלקובי בקשר, ללא הצלחה. "משהו לא התחבר לי", הוא מתאר את תחושותיו אז. "הייתה לי הרגשה שמשהו לא טוב ושאולי נתי נפגע". כשהגיע אל הכוח וראה את המראות הבין מיד - נתי נהרג. "בשניות אחר כך חשבתי: איך נודיע למשפחה, מה יהיה איתה, מה יהיה עם הגדוד, מה הלאה?" אמר. "התחושות היו מאוד קשות. מאוד".
אין זמן לבכות
ירוצקי היה לצידו של נתי בזמן שהמטענים הופעלו. "הפיצוץ היה חזק מאוד", הוא משחזר. "נפצעתי בכל צד ימין של הגוף. הסתובבתי לראות מה קורה מאחוריי וראיתי שזיו, יאיר ונתי נהרגו מהפיצוץ. בהתחלה לא הבנו אם הותקלנו או שהיה פיצוץ של מטען. אחר כך הבנתי שכל הבית היה ממולכד".
במקביל לפינוי הפצועים וברגעי חוסר הוודאות והצער הכבד על חבריו שנפלו, הבין זהבי שהוא צריך לתפוס את המושכות ולהחליף את נתי בשרשרת הפיקוד. "היה שם אירוע מורכב שקרה לגדוד והיה עליי לקחת את הדבר הזה קדימה", הוא מסביר, "לטפל בפצועים, לפנות את ההרוגים וגם להמשיך את המשימה ולהשלים אותה. הרבה תחושות עברו בחצי שנייה, ובהן גם ההבנה שעכשיו אין זמן לבכות או לעבד את מה שקרה – עכשיו אנחנו בקרב. יהיה לזה זמן בהמשך".
ירוצקי משתף ברגעים האחרונים שלו עם אלקובי, הרגעים שלפני הפיצוץ. "זיו, יאיר ואני היינו בהיי כי הכול עבד טוב", הוא אומר. "נתי לא הפסיק לשבח אותנו. היינו שם שלושתנו והיינו מחויכים. היינו מלאי גאווה אך מאוד דרוכים ומוכנים. רצינו לסיים את המשימה. אלה היו ממש הרגעים האחרונים שלנו ביחד".
קרב ראוי להילחם בו
אף אחד בגדוד לא התפלא שאלקובי היה עם הכוח הפורץ. "נתי היה פרפקציוניסט ברמה הכי גבוהה, וזה חלחל לכל הגדוד", אומר ירוצקי, שהיה לצידו של אלקובי ברגעיו האחרונים. "לא עניין אותו כלום - הוא תמיד הסתער קדימה ורצה להוביל. אין מצב שהוא לא עם הפלוגה שתוקפת".
אחת ממעלותיו של אלקובי, מוסיף ירוצקי, הייתה הביטחון שהשרה על פקודיו. "הוא תמיד נתן את התחושה שהוא סומך עליך", הוא מסביר.
"נתי דחף את הגדוד להיכנס לעזה", מדגיש זהבי ומספר על ההכנה שעבר הגדוד לפני הכניסה לרצועה. "יצאנו למשימה בתחושת מסוגלות גבוהה מאוד. הפקודה נעשתה עד לפרטים הכי קטנים, עם אפשרויות תגובה לכל התרחישים שרק אפשר לדמיין. הוא תמיד אמר שאין מלחמה ראויה מהמלחמה הזאת, ואין קרב ראוי יותר להילחם בו מזה".
בראש של נתי
בצל האובדן והאירוע הקשה המשיכו חיילי גדוד 630 במשימה, וכפי שהם מתארים זאת - "ברוחו של נתי". "עשינו את זה כמו שנתי היה רוצה: משלימים את המשימה, דוחפים קדימה ומנצחים בכל מפגש עם האויב", פורט זהבי את המילים למעשים. "הוא השאיר אחריו גדוד כשיר מאוד עם מסוגלות מאוד גבוהה, שיכול להכריע בקרב ויכול למלא את המשימה שלו. זה מה שעושים, לא היה בכלל ספק".
הסמג"ד, שהפך למג"ד, יודע היום שברגעי ההכרעה הוא נכנס מיד לראש של אלקובי. "כשאני צריך לקבל החלטה אם להמשיך לתקוף או איזה כוח לקחת אני מרגיש שאני עולה מול נתי בקשר, וברור לי מה הוא יגיד", הוא מסביר.
זהבי וירוצקי מתארים את אלקובי לא רק כלוחם אמיץ, אלא גם כאדם שדואג דאגה עמוקה למשפחות החיילים בבית. "הוא נתן לעורף חשיבות שאני לא חשבתי עליה לפני המלחמה", מתאר ירוצקי. אלקובי הזכיר לפקודיו מדי יום את החשיבות של התמיכה בחיילים מצד המשפחות והתמיכה של הגדוד במשפחות שמחכות בבית. "נתי דיבר על כמה שזה חשוב, ואני לקחתי ממנו את הדבר הזה והעברתי את זה לפלוגה שלי", משתף ירוצקי. "הוא היה אומר שגדוד חזק כשהעורף שלו חזק".
"אל תענה לי עכשיו, תראה שיש לך תמיכה מהבית" - את המשפט הזה אמר אלקובי לזהבי כשהציע לו להתקדם לתפקיד סמג"ד. האמירה הזו ליוותה את זהבי וחיזקה בו את ההבנה על ההשפעה שיש לעורף על הלוחמים. "הוא ידע שזה לא משהו שאפשר לעשות לבד ועל דעת עצמך", אומר זהבי.
"הוציא את המיץ ואת המיטב"
זהבי הכיר את אלקובי במהלך השירות הצבאי של השניים, כשהוא היה טירון ואלקובי מפקד בולט בנוף של פלוגת הטירונים של מרץ 2007. "אין חייל שהוא לא נגע בו באופן אישי", משחזר זהבי את הזיכרונות הראשונים מהמפקד הנערץ. "עד היום אנשים מספרים על נתי בהערצה". בחלוף השנים טיפסו השניים בסולם הדרגות. זהבי מספר שהוא שומע כל הזמן על המפקד ש"מוציא את המיץ לחיילים, אבל גם את המיטב".
כשזהבי השתחרר הוא שובץ למילואים בגדוד 630. אחרי שמילאו יחד שורת תפקידים, ביקש ממנו אלקובי שיתקדם ושיהיה סגנו. "כמובן לא סירבתי, לא יכולתי להגיד לו 'לא' על כלום", הוא מספר. "נתי הוא לא בן אדם שאומרים לו לא. לא כי מפחדים ממנו - כי הוא פשוט משכנע".
גם ירוצקי לא היה יכול לסרב למג"ד הכריזמטי. "זה היה בלתי אפשרי", הוא אומר. "דרך הפיקוד שלו הייתה כל כך אישית ובגובה העיניים, וזה לא רק פיקוד - זאת הייתה חברות. הוא שידר לך שהוא איתך ושהוא צריך אותך איתו יחד".
הכי צמודים שיש
במשך חמשת חודשי הלחימה בחרבות ברזל היו אלקובי וזהבי הכי צמודים שיש: ישנו באותו החדר, חלקו את אותה שמיכה ודיברו בלי הפסקה – על הגדוד, על הלחימה וגם על החששות ועל המחירים הכבדים שהם יכולים לשלם.
"ישנתי על אותו המזרן עם נתי חמישה חודשים - היה לי קורס המג"דים הכי טוב שיש לצה"ל להציע", קובע זהבי ומתחייב להמשיך בדרכו את אלקובי. "אני אדחוף קדימה את החיילים, נבצע כל משימה בחרדת קודש ובלי פשרות. אמלא את התפקיד באמונה חזקה בצדקת הדרך, אבל בעיקר אתן אהבה לאנשים אצלי. אם תאהב את הפקודים שלך באמת, תשקיע בהם ותשים בהם את הלב שלך – אתה תקבל חזרה עולם ומלואו. זה מה שאני לוקח מנתי".
המורשת של נתי חקוקה היטב גם במ"פ ירוצקי. "לא להתפשר, ותמיד לחתור להיות טובים יותר", הוא מסביר. "להתאמן חזק יותר וגם לדאוג שהחיילים יתגאו בגדוד. כפי שנתי תמיד היה אומר: 'תעשו את הכי טוב שלכם, ועוד קצת מעבר'".
גדוד 630 ספג מכה מכאיבה, אבל המפקדים והלוחמים יודעים שאף מכה לא תשבור אותם. "עם כל הכאב, הגדוד הוא פלדה", אומר זהבי המג"ד החדש. "ככל שהמכה תהיה חזקה יותר, כך אנחנו נצא מזה יותר מחושלים וחזקים".