דקות אחרי חיסולו של חסן נסראללה הבהב הנייד של אייל זמיר, באותם ימים מנכ"ל משרד הביטחון. על הצג התקבלה הודעה ממנהיג ערבי – אמוג'י של מחיאות כפיים. הסיפור הקצר הזה מקפל בתוכו חלק מהשינוי הדרמטי שעובר האזור ומעיד גם על קשריו של הרמטכ"ל הנכנס: הקשרים האישיים הענפים שטווה כאן כמנכ"ל משרד הביטחון והיכולת למנף אותם לבניית בריתות אזוריות ולתרגם זאת לשיתוף פעולה בתחומי הביטחון בין ישראל לשורה ארוכה של מדינות ערביות מתונות במרחב.
הסיפור השני ששומעים עליו – הפעם במו פיו, לאחר שנשאל על התובנות שהוא נושא עימו מהקריירה בצה"ל – לקוח מימיו כמפקד חטיבה שהוביל את הקרב בג'נין במבצע "חומת מגן" ב-2002. שנתיים לקח לי, סיפר למאזין, לשקם את הימ"ח שלי ולהחזירו לכשירות מלאה. נשאלת השאלה מה הלקח הזה אומר, במכפלות, על היקף הצבא כיום והבנת החשיבות במוכנות תמידית – בתוכניות מבצעיות, בציוד ובכוח אדם מתאים ומיומן.
אלה רק שתי תובנות מני רבות, ורק חלק מהאתגרים העצומים שעומדים בפני הרמטכ"ל הנכנס. זה יקרה ב-6 במרץ: זמיר – שהפסיד בתחרות על הרמטכ"לות להרצי הלוי, יצא לאזרחות ומונה למנכ"ל משרד הביטחון – ייכנס בחזרה לקריה, יעלה על מדים ויהיה הרמטכ"ל ה-24 של מדינת ישראל.
והוא נכנס לתפקיד בתקופה הקשה והמאתגרת ביותר שידעו ישראל וצה"ל. מי ששוחח עימו באחרונה מתרשם שהוא הולך ומגבש את ה"אני מאמין" שלו – תוכנית העבודה, בניין הכוח והאסטרטגיה שלו לביצור צה"ל לשנים הבאות. והכול קורה בשעה שבה כל הזירות פתוחות ובכל גזרה יכולה להתחדש הלחימה מיד. זמיר יצטרך לשקם את אמון הצבא בעיני הציבור ומול הדרג המדיני, להשלים את התחקירים ובעיקר ליישם את לקחיהם ולהטמיעם בצבא, להשאיר בצה"ל את האנשים הטובים ולעצב את המטכ"ל מחדש אחרי הטלטלות הגדולות.
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
לגביו לא צריך להשתמש בביטויים מנופחים כמו "יוביל מדיניות התקפית": את המדיניות קובעת הממשלה. את ההתקפיות מביא זמיר מהבית. כמי שגדל בשריון וצמח בו עד לתפקיד מפקד אוגדה, הוא מבין היטב מה נדרש, ויודע להוביל בקרב.
אחד הדברים הראשונים שלמד במשרד הביטחון הוא הקשר והחיבור לאמריקנים והחשיבות שבשימור היחסים עם הפנטגון ובטיפוחם: הוא היה שם כמעט כבן בית, ביקר במסדרונות במהלך המלחמה יותר מפעם אחת, נפגש עם הצמרת האמריקנית והצליח לרקום יחסי אמון קריטיים בימים של מתח בין ממשל ביידן לראש הממשלה בנימין נתניהו. הוא הצליח גם להביא חימושים ותקציבים על אף המשברים בין המדינות, וכעת לישראל יש עסקאות נשק בשווי של יותר מ-8 מיליארד דולר עם ארה"ב בעשור הקרוב – מטוסים, מסוקים, פצצות, מיירטים ועוד.
זמיר מבין היטב שישראל חייבת לקבל את תמיכת ארה"ב בכל מהלך שתעשה בהווה ובכל יום בעתיד. יש לאמריקנים כוח עצום במזרח התיכון, שמשפיע על כל אויבינו וצריך להשאיר אותם איתנו ולא לאכזב אותם. הוא נשמע מסביר למי ששאל אותו על כך באחרונה – לא לזלזל בהם, יש להקשיב להם ולמצוא את הדרך לעבוד איתם יחד בכל נושא.
שנת 2025 היא עדיין שנת לחימה, ויש לכך משמעויות עצומות: משאבים, כוח אדם (קבע ומילואים), תקציבים, בניית כשירות ומלאים. זמיר מבין שהאתגר הגדול ביותר הוא האנשים: השארת הטובים, תגמול, מוטיבציה – לקצונה הצעירה ולאנשי הקבע, לאנשי המילואים שגם בשנה הבאה יעשו עשרות ימי מילואים לפחות ולבני משפחותיהם.
הוא יידרש לחזק את "הזרוע האסטרטגית", צירוף המילים העמום ליכולת תקיפה באיראן. תקיפה שם היא לא רק של חיל האוויר, ולא מדובר רק בתקיפה אלא גם ביכולות הגנה מפני טילים כפי שכבר חווינו. אתגר נוסף הוא המשך בניית בריתות הגנה אזורית עם שכנותינו במפרץ.
עליו לטפל גם בהרחבת צבא היבשה, במיוחד אחרי שוועדת נגל לבחינת תקציב הביטחון ובניין הכוח המליצה על כך – אבל רק בחצי השני של התר"ש (תוכנית רב-שנתית) ולא כעת. בתור שריונר שמבין משהו בצבא היבשה ובתמרון קרקעי, נראה שפה תהיה מלחמה בנושא. החזרת צה"ל לכשירות תעלה המון: זמיר מעריך שהתוספת של 20 מיליארד שקל לעשור הקרוב לא תספיק ויהיו לכך משמעויות לתקציב הביטחון לשנים הבאות, אם רוצים פה הגנה חזקה בגבולות ויכולות הגנה אווירית משופרות.
כשהיה ראש זרוע היבשה לפני 14 שנה השמיע אמירות לגבי נחיצות התמרון – דברים שייתכן כי חזו במידת-מה את העתיד לבוא: "אנחנו בונים את החטיבות, את האוגדות, את האגדים הארטילריים וכוחות נוספים, כך שיידעו לחדור ולהכריע במערכה", אמר אז תת-אלוף זמיר בריאיון. "אנחנו רוצים לראות אוגדות עוצמתיות שיכולות לבצע את התמרון המשמעותי – גם תמרון ממוכן ומשוריין וגם תמרון רגלי, הכול עם אש מאוד חזקה”.
צעד נוסף, שהוא הכרחי אבל יכביד על תקציב הביטחון, הוא מעבר לייצור מוגבר "כחול לבן" של אמל"ח: תחמושת מתוצרת ישראל תמיד תגיע בתקציב שקלי שיש ממנו מעט, והדבר יצריך היערכות אחרת אם רוצים לשמר מלאים שיקטינו את התלות בעולם.
הרמטכ"ל יצטרך לדאוג לסוגיה כואבת נוספת שהוא מכיר היטב מתפקידו הנוכחי במשרד הביטחון – השיקום והמשפחות השכולות. אלפי נכים וחיילים שסובלים מפוסט-טראומה לא יחזרו למאגר הלחימה במילואים, אז מהיכן יגיעו האנשים שנחוצים לצה"ל? לשם כך הוא יצטרך לעמוד איתן, לדרוש חוק גיוס מתוקן ולמנוע ניסיון של פוליטיקאים להכשיר את ההשתמטות. בנושא הזה כבר ייתכן שנראה עימות ראשון עם שר הביטחון ישראל כ"ץ. במערכת הביטחון חוששים מאוד מכך שהשר ימסמס את דרישות הגיוס של הצבא ושהחוק שיאושר יפגע קשות בצבא.
הרמטכ"ל הנכנס יידרש להחזיר את הסדר והמשמעת, ואת זה כשריונר הוא יידע לעשות, ולבנות אסטרטגיה ביטחונית חדשה שמתייחסת לשינוי המציאות הביטחונית בגבולות בשינויים הדרמטיים סביבנו וביכולות במעגל שלישי. נוסף על כך, הוא יצטרך לגבש הגדרת יעדים ברורה ולהמליץ עליהם לדרג המדיני. היעדים אלה צריכים להיות ניתנים למימוש בכל אחת מהגזרות והזירות. עליו להביא להשלמת התחקירים בצבא ולמימוש הלקחים.
זמיר מאמין שבצה"ל חייבים להזיז אנשים ולהביא אחרים, ועד כה הדבר לא נעשה מספיק. "לא ייתכן שאנשים יעזבו באופן טבעי", אמר לאחרונה. לתפיסתו, יש צורך להדיח, מכיוון שמדובר בעניין של נראות ובנושא ערכי – ובשל כך התחקירים צריכים להתבצע מהר, כדי לבלום את הנתק בין הדרג הצבאי לדרג המדיני ולשם שיקום האמון מול הציבור.
בשיחות שהוא מקיים עכשיו, הוא כבר מתחיל להרכיב את המטכ"ל החדש שלו. אחרי שהוחלט כי תמיר ידעי יהיה סגנו של זמיר, נותר להכריע מי יהיה מפקד פיקוד הדרום (רפי מילוא, נמרוד אלוני או איציק כהן), ומכאן מי יהיו מפקד פיקוד הצפון וראש אמ"ן ועוד. אסור לו ללכת אחרי גחמות הציבור – זה לא "הכוכב הבא", אלא רק טובת הצבא.
חשוב מכול, זמיר יצטרך עמוד שדרה מברזל כדי לעמוד מול הדרג המדיני והפוליטיקאים, גב כמו שהיה לקודמו. כמי שמבין את גודל השעה, הוא חייב לראות רק את טובת הצבא והמדינה. מי שמכיר אותו אומר שבכך יעמוד ללא רבב.