"ב-7 באוקטובר קיבלנו פנייה דחופה מהעובדים הסוציאליים לבוא ולפעול במרכזי המפונים", חוזר רן יהושע – מנכ"ל עמותת "לתת פה", שמפעילה תוכנית למוגנות מינית לילדים ולבני נוער – לרגע שהחל להיחשף למשבר המוגנות החריף שנקלעו אליו הילדים עם פרוץ המלחמה. "בהתחלה חשבתי שזה לא הזמן הנכון, שיש דברים דחופים יותר כמו חוסן וטראומה, אבל כשנכנסתי למעלית באחד ממלונות המפונים נכנס איתי ילד בן 4 – ללא ליווי – הבנתי: זה בדיוק הזמן".
התובנה המצמררת הזו הובילה את יהושע ואת שניאור וולקר, המנהל החינוכי של העמותה ומומחה לטיפול בפגיעות מיניות, להירתם למשימה דחופה ולאומית: להגן על הילדים ובני הנוער המפונים מפני הסכנות האורבות להם בתוך הכאוס וחוסר הוודאות בבתי המלון.
כשהגיעו חברי העמותה למרכזי המפונים הם גילו שהשקט המדומה של חדרי המלונות, שאליהם נקלעו מאות אלפי מפונים בעקבות מאורעות 7 באוקטובר, מסתיר מציאות מטרידה ומכאיבה במיוחד. בזמן שהמדינה והחברה עסקו, בצדק, בהישרדות ובמתן מענה ראשוני לצרכים הבסיסיים, מתחת לפני השטח השתוללה מגפה שקטה של פגיעות מיניות בקרב ילדים ובני נוער שפונו מביתם לאחר שהעורף נעשה לא מוגן.
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
"הילדים גילו מה קרה להם במלון"
מחקר חדש ונוקב שערכה העמותה חושף תמונה קשה ומטלטלת, של טשטוש גבולות, היעדר קשב מצד מבוגרים והשפעה הרסנית של חשיפה לתכנים קשים. כל אלה יצרו כר פורה לפגיעות מיניות ולהטרדות מיניות בתוך המרחב הארעי והצפוף של בתי המלון.
המחקר שערכה העמותה, עם החוקרת מור קיש, בקרב 150 מפונים בהווה ובעבר ואנשי צוות במרכזי הפינוי ובמלונות, מצייר תמונה מדאיגה. 83% מהמשיבים דיווחו על טשטוש גבולות בנושאי פרטיות הגוף ומוגנות מינית. המציאות של חיים בצפיפות, של חדרי מלון שהפכו למרחב משפחתי רב-דורי ולעיתים גם משותף עם אנשים זרים, זרעה בלבול וחוסר בהירות בכל הקשור לגבולות בין המותר לאסור, בין הפרטי לציבורי. שליש מהמשיבים (32%) היו עדים להטרדה או פגיעה מינית בין ילדים במלונות המפונים. נתון זה מעיד על אווירה של חוסר ביטחון ועל היעדר מענה מספק למצוקות הילדים. "ילדים מצאו עצמם במרחבים משותפים ללא השגחה מספקת, חשופים למבטים, הערות ואף מגע לא הולם", מציין וולקר את הבעיות שעלו מן הסקר.
בעקבות קריאתם לעזרה של העובדים הסוציאליים במלונות המפונים הגיע צוות העמותה במהירות לשטח והתאים את פעילותו למציאות המורכבת. "הבנו שאי אפשר לתת הרצאות ארוכות להורים עסוקים, ששרויים בחרדה, ולכן פיתחנו מודל חדש: הצגות קצרות ואינטראקטיביות שהמחישו סיטואציות מחיי היום-יום במלון", מספר וולקר. "יזמנו פעילויות משותפות להורים ולילדים, דפי הנחיה עם קודי QR לסרטונים ומפגשים קצרים וממוקדים".
כדי להוציא את הסיפורים הקשים הללו לאור ולסייע לילדים פיתחה העמותה שפה ייחודית וכלים מותאמים למצבי חירום. פעיליה נמנעים מביטויים של הפחדה, מתוך הבנה שפגיעות מתרחשות בתוך קשר, ושאיתור של פגיעה וריפויה יגיעו גם הם מתוך קשר.
עד מהרה התברר שההצגות הקצרות הן כלי מרכזי וחשוב. הן סיפקו מסגרת קלילה וכיפית ופעילות משותפת לילדים ולהורים ובאמצעותן הצליחו אנשי העמותה להעביר מסרים קריטיים בצורה נגישה. אחרי ההצגה נקראו הילדים לעלות לבמה ולשחזר סיטואציות מחיי המלון, מה שיצר תחושת הזדהות ופתיחות, ואפשר לילדים אחרים לראות שהם לא לבד.
שניים מהתרחישים שהוצגו לפני הצעירים הם פנייה לא הולמת של אחד השכנים או מתנדב לילד, או הצעה של מתנה תמורת שתיקה. התרחישים שיקפו באופן בלתי מתווך מציאות מכאיבה והובילו ילדים רבים לשתף במה שעבר עליהם. "אחרי ההצגות באו ילדים וסיפרו לנו על מקרים שקרו באמת בבית המלון", אומר יהושע על האפקטיביות של התכנים. "מכל הצגה למדנו על עוד סיטואציות, ואת המסקנות יישמנו מיד בפעילות שערכנו במלונות אחרים".
"הפגיעה כרוכה בכאב ובהסתרה"
בחלק מהסדנאות ביקשו חברי הצוותים של עמותת "לתת פה" מהמשתתפים שישתפו בעילום שם מה הם מרגישים ואם חשו מוטרדים. הילדים קיבלו פתקים והתבקשו לכתוב עליהם. אחת העדויות המצמררות שעלו בפעילות העמותה בשטח מתארת "ילדים שהיו מתאספים בפינה חשוכה במלון וצופים יחד בסרטונים אלימים מאוד מזירות הלחימה של 7 באוקטובר בטלפונים ניידים", מספר וולקר. "החשיפה המרובה לתכנים קשים אלו השפיעה באופן ישיר על התנהגותם המינית של הילדים: 78% מהמשיבים דיווחו על השפעה שלילית של חשיפה לסרטוני זוועה על ההתנהגות המינית שלהם. ילדים החלו להראות התנהגויות מיניות שאינן מותאמות לגילם, דבר שהעידו עליו כ-74% מהמשיבים במחקר", הוא מציין.
"השיתוף של הילדים, בין היתר באמצעות פתקים אנונימיים שהשאירו במהלך הפעילות, פתח צוהר לעולם של מצוקה שהמבוגרים סביבם לא תמיד היו מודעים לו", מוסיף וולקר. "באחד מן המקרים החמורים שהגיעו לפתחנו התברר, במהלך סדנה שנערכה עם בני הנוער, שאחד הנערים תוך כדי צחוקים היה נוגע בילדים אחרים בנסיעה באוטובוס. הוא נגע באחד הנערים באיברים הפרטיים שלו", הוא נזכר בסיפור הקשה שעלה מתוך הסדנה.
"כשזה קרה הנער שנפגע קפא והיה מבולבל. בזמן הסדנה הוא שיתף בפתק בפגיעה שחווה", ממשיך וולקר לספר. "המטרה היא לגרום לבני הנוער להרגיש שכדאי להם לספר – והילד הזה זעק לעזרה. בסוף הסדנה אנחנו אומרים למשתתפים שכדאי לילד לשתף, והוא באמת שיתף את ההורים שלו, הופנה לעזרה וקיבל טיפול".
"אנחנו חייבים להבין מה היה קורה אם הוא לא היה מציף את מה שעבר – הנער הזה היה משתבלל בקושי שלו ובטראומה שלו", מוסיף וולקר. "הריפוי מתחיל בעצם היכולת שלנו לשים לב, ובאפשרות לתת לטראומה ולסיפור קשב. הנפגע נמצא במקום בודד, כי החוויה של הפגיעה כרוכה בהסתרה, בכאב ובבדידות. בסדנה ניתן לו המקום לספר את הסיפור ולקבל מענה".
במקרה אחר, באחת הסדנאות, השתתפו אב ובתו. הילדה שיתפה את אביה שאחיה הגדול נגע בה בעבר וממשיך לגעת בה גם כעת. "ההורים היו בהלם כשגילו על זה בסדנה ולא ידעו מה לעשות", מספר שניאור. "בעקבות הגילוי החליט האבא להתקשר לקו הייעוץ החינמי שלנו, שאת מספרו מקבלים ההורים בסוף כל פעילות, וביקש עזרה. כתוצאה מכך גם הילדה, גם אחיה הגדול וגם המשפחה קיבלו ליווי, עזרה וטיפול בסיטואציה המורכבת".
"הילדה ניגשה לשחקן וסיפרה"
במסגרת הפעילויות שערכה העמותה נחשפו מקרים קשים שבהם ניצלו מבוגרים את מצבם הפגיע של הילדים. "באחת הפעילויות במלון במרכז סיפרו ילדים על אדם שהסתובב חצי ערום, רק מגבת כיסתה את פלג גופו התחתון, ושהזמין ילדים לחדרו", מציין יהושע. "במקרה אחר סיפר ילד למנחה של העמותה שהגיע למלון ומבוגר הושיב אותו על ברכיו. אומנם הסיפור אינו מתאר פגיעה מינית מפורשת, אך הוא מדגים את חציית הגבולות ואת התחושה של הילד שזר פלש למרחב הפרטי שלו".
המציאות הקשה לא פסחה גם על בני הנוער. העמותה נתקלה בעדויות על מקרים שבהם נערים בכיתות ו' הראו סרטוני פורנוגרפיה לילדים צעירים יותר במרחבים המשותפים של המלונות, מנצלים את העובדה שהוריהם היו עסוקים או במילואים. לאחר שהעלה צוות העמותה סיטואציה דומה בהצגה, ניגשו ילדים וסיפרו על מקרים כאלה שחוו.
בהצגות האינטראקטיביות שערכה העמותה במלונות עלו סיפורים קורעי לב נוספים. באחת ההצגות שיחק ילד בתרחיש שבו שכן מחדר סמוך מזמין אותו לחדרו בתירוץ שישמור לו על משהו. הילד בחר אינסטינקטיבית להגיד שהוא צריך ללכת לשאול את ההורים שלו. תגובה זו, שנולדה מתוך הבנה מוקדמת של סכנה, הדגישה את הצורך הדחוף להקנות כלים לילדים להתמודדות עם מצבים לא בטוחים.
"באחת מההצגות הוצג תרחיש של מתנדב שמציע מתנות לילדים ומבקש מהם שלא יספרו על כך לאיש. לאחר ההצגה ניגשו ילדים לצוות העמותה וסיפרו כי מקרים דומים באמת קרו להם במלון", מציין יהושע. "על אחד הסיפורים המטלטלים שקרו באחד המלונות יוצא לי לחשוב לא מעט", הוא מוסיף. "ילדה ניגשה חיוורת לשחקן לאחר ההצגה, מיד לאחר שהשחקן אמר לילדים בסופה שלא ישמרו בלב אם קרה להם משהו. היא סיפרה לו שמישהו פוגע בה מינית. השחקן ניגש ליועצת בית הספר והיא עירבה את הגורמים המטפלים".
"כואב לי בלב שילדים עוברים דברים כאלה ואין להם את מי לשתף", מציין וולקר. "באחד הפתקים כתב ילד: 'מה אני יכול לעשות אם אין לי את מי לשתף? אבא לא פנוי ואימא בטלפון'. בתוך המרחב הזה אנחנו מנסים למצוא מקום שבו אפשר לשתף בכל זאת".
החזרה הביתה והצורך בהמשך המענה
כעת, כשחלק מהמפונים החלו לחזור לבתיהם, האתגרים בתחום המוגנות לא נעלמו, אלא אף עשויים להתעצם. "בשיא המשבר בן אדם מחזיק את עצמו, ואז כשיש הפוגה – עולים כל הרגשות הקשים בתקופה הזו", מסביר יהושע. "הטראומה והחוויות הקשות שעברו הילדים והוריהם עלולות לצוף ולבוא לידי ביטוי דווקא לאחר החזרה לשגרה לכאורה".
בהתאם לכך משקיעה העמותה מאמצים רבים בהמשך הפעילות גם בקהילות שתושביהן חזרו לבתיהם. הפעילים מקיימים סדנאות משותפות להורים ולילדים כדי לאתר קשיים וחוויות שעברו הילדים במהלך הפינוי. ההורים מקבלים כלים לעבד ולהכיל אותן.
למרות ההצלחה של העמותה בהגברת המודעות ובמתן מענה ראשוני למשבר המוגנות במלונות המפונים, וולקר מסביר שעוד ארוכה הדרך. "הארגון פועל בתקציבים מוגבלים ומתבסס במידה רבה על תרומות מהפדרציות היהודיות של צפון אמריקה (JFNA). כדי להמשיך בפעילותו החיונית ולמנוע פגיעות מיניות בקרב ילדים ובני נוער נדרשים שינוי מערכתי ותמיכה רחבה יותר מצד המדינה והחברה", הוא אומר. "כמו שיש חינוך חובה, צריך שתהיה מוגנות חובה. כל בית ספר צריך תקציב ייעודי לזה. הנתונים מחייבים אותנו לפעול".
"נוסף על התקצוב נדרשת הכשרה מקיפה לצוותי החינוך ולאנשי מקצוע נוספים כיצד לזהות סימני מצוקה ולטפל במקרי פגיעה. המחקר של העמותה כבר הוכיח כי צוותי חינוך שעברו הכשרה זיהו פי 7.5 יותר אירועים של פגיעה מינית", הוא מוסיף.
"בסופו של דבר, המשבר הזה מלמד אותנו שהכוח הגדול ביותר הוא הקשר – בין הורים לילדים, בין מורים לתלמידים, בין כולנו כפרטים בחברה", מסכם יהושע. "חיזוק הקשרים הללו ויצירת חברה בטוחה יותר לילדינו הם משימה משותפת של כולנו. עלינו כחברה להירתם ולתת לילדים את הכלים והתמיכה הנדרשים כדי להמשיך במאבק החשוב הזה, למען עתיד בטוח יותר".