"אתה מתגבר על הפחד וממשיך הלאה כי אתה מבין שמה שאתה עושה יציל משפחה מלחפש את יקירה כל החיים", מספר בגאווה רס"ן (במיל') אורן אריאלי. "אתה מחלץ את אחיך שנרצחו כשבאו לרקוד או כשחגגו בקיבוץ את שמחת תורה. הכול ביראת כבוד, בזהירות, בקדושה".
אריאלי הוא קצין אג"ם ביחידת הסריקה המטכ"לית (יס"ר), שאמונה על אחד התפקידים החשובים והרגישים במלחמה: איתור כל שריד של חללי צה"ל וחילוצו מתוככי אזורי הקרבות, פעמים רבות תחת אש. לוחמיה רגילים במראות קשים מנשוא ובסיפורים מורכבים. אך המציאות שנכפתה עליהם לאחר 7 באוקטובר חרגה מכל תרחיש אימים ששיכלו להעלות על דעתם: הפעם, בין ההריסות והתופת של רצועת עזה, הם נשלחו לחפש גם גופות של אזרחים ישראלים שנחטפו לרצועה ונרצחו בידי מחבלי חמאס.
"הכוחות מסביבנו ממטירים אש כבדה כדי למנוע מהמחבלים להתקרב לאזור", מתאר קצין המילואים אריאלי בריאיון למגזין N12. "זה מעלה את האדרנלין, יורים מסביבך, אתה שומע פיצוצים וצריך להמשיך בשלך". גם ברגעים האלה עושים הלוחמים את מה שמוטל עליהם ולא מוותרים על הכבוד האחרון. "רגע לפני שמזיזים את הגופה אומרים קדיש, גם תחת אש".
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
המשימה הזו, ששונה מכל מה שהכירו ביחידת הסריקה, תובעת מהלוחמים תעצומות נפש. "זה אח שלי ואני אנהג בו כמו שאנהג באחי", מדגיש אריאלי. הם פועלים שעות ארוכות, בחושך, צמוד ליחידות מובחרות, על הקרקע וגם במנהרות בעומק הרצועה.
היס"ר המטכ"לית היא חלק ממערך של חמשת גדודי היס"ר בצה"ל, שהוקמו בעקבות אסון הנגמ"שים במאי 2004. התמונה המצמררת של חיילי צה"ל המחפשים אחר שרידי חבריהם בחולות פילדלפי הובילה להקמת יחידות סריקה מיומנות של מילואימניקים יוצאי יחידות קרביות.
היחידות, הפועלות תחת הרבנות הצבאית, נקראות למשימה במקרים הקשים ביותר, כשיש חשש שגופת החלל אינה שלמה. משימתן כפולה: להביא את החללים לקבורה יהודית מלאה ושלמה ולמנוע מהאויב את היכולת להשתמש בגופות כקלף מיקוח. "אנחנו היום אולי הכוח הכי מקצועי שיש בכל הצבא בכל מה שקשור לסריקת חללים", מציין אריאלי, "ונעזרים בנו בכל פעם שיש אירועים מורכבים במיוחד".
"אתם בטוחים שאין שם חללים שלנו?"
ואז הגיע 7 באוקטובר. לוחמי היחידה הוקפצו מיד בצו 8, אך בתוך הבלבול והכאוס לא הופנו לשטח מאות חיילי יחידות הסריקה שהוכשרו במיוחד לאיסוף חללים באירועים מורכבים וגדולים, למעט יחידת הסריקה הדרומית. "בשלב הראשון, מכיוון שאנחנו עתודה מטכ"לית, לא נקראנו דרומה", מתאר אריאלי. "המערכת הצבאית עוד לא הבינה איך להעביר כוחות ממקום למקום".
במקום זאת, מצאו עצמם הלוחמים מסייעים בקליטת שיירות אין-סופיות של משאיות עמוסות גופות במחנה שורה. "לקח לנו שלושה-ארבעה ימים עד שהצלחנו להתארגן", משחזר רס"ן (במיל') דוד בן דוב, מפקד פלוגת האסונות ביחידה. "הגיע מספר של גופות שהמקום הזה לא נועד לקבל". תמונה אחת נחרתה בזיכרונם של המפקדים: "משאית של מוצרי חלב, נזכר אריאלי, "ומאחורה פורקים גופות, ופורקים, ופורקים".
רק כעבור שבוע, משהתבהרה תמונת המצב, הופנו הלוחמים למשימתם העיקרית – איתור חללים בשטח ואיסופם. תחילה נדרשו להפריד בין גופות מחבלים ובין אזרחים ישראלים שנרצחו. הערבוב המחריד הזה נבע מהכאוס הראשוני: לאחר שפינו כוחות צה"ל את קורבנות הטבח מהקיבוצים, הם המשיכו באיסוף שאר הגופות שנותרו בשטח, בהנחה שאלה גופות מחבלים. אלא שבתוך המהומה, בין גופות המחבלים היו גם כאלה של אזרחים ישראלים, חברי כיתות כוננות ועובדים זרים.
המלאכה הייתה קשה ומתישה. "הגענו לאחד הקיבוצים וראינו בור ענק ובתוכו רוכזו גופות המחבלים", מתאר אריאלי. "שאלנו: אתם בטוחים שאין שם חללים שלנו?" החשש התברר כמוצדק: בין גופות המחבלים נמצאו תושב שנפל בקרב על היישוב ועובד זר שנרצח בטבח. הלוחמים נאלצו להוציא את הגופות מהבור ולהתחיל בעבודת המיון. בסופו של התהליך המכאיב זוהו 18 חללים שנקברו בטעות בין גופות המחבלים.
לעיתים, בתוך העבודה של איתור ממצאים ושרידים, נחשף גם מידע מודיעיני רב ערך. כך קרה באזור עיקול מפלסים. "קיבלנו פקודה לאסוף משם גופות מחבלים", מספר אריאלי, "והיה חשש גדול שהיו איתם גם חטופים". מלבד הגופות מצאו הלוחמים אמל"ח וחומר מודיעיני רב ברכבי המחבלים: מפות ומסמכים שהעידו על תוכניותיהם האכזריות. "זה נותן לך סיפוק אדיר", אומר קצין המילואים, "כשאתה יודע שהבאת חומר מודיעיני שכנראה הציל חיילים מלהיפגע בתוך הרצועה".
בסך הכול אספה יחידת הסריקה המטכ"לית לבדה 1,100 גופות מ-1,600 שנותרו בשטח. "זו עבודה שקשה לתאר במילים", מעיד אריאלי, "אבל הפרדנו הרבה ערמות כאלה אחר כך". כל הגופות, גם אלה שנראו באופן כמעט ודאי כשל מחבלים, הועברו לבדיקת DNA במחנה שדה תימן. "ככה עשינו יום אחר יום, במשך שבועות ארוכים. בכל פעם שהתגלה עוד חלל ישראלי, כשידענו שמנענו ממשפחה נוספת את הסבל של חיפוש אין-סופי אחר יקירה, זה נתן לנו כוח להמשיך".
התסריטים שלא עוזבים
המשימות בעוטף היו מהמורכבות שידעה היחידה מעודה. במשך שבועות ארוכים סרקו לוחמי היס"ר המטכ"לית מאות קילומטרים רבועים ועשו הכול כדי לאתר רמזים על גורל הנעדרים. תחילה עסקו בחיפושים ממוקדים, ובידיהם מידע על נעדרים ספציפיים. "היינו מקבלים תצלומי אוויר של אזורים מתוחמים או מידע מודיעיני על ממצאים של אדם מסוים", מתאר אריאלי. כדי לייעל את החיפושים, שילבו בעבודתם ארכיאולוגים מרשות העתיקות ואנתרופולוגים, שסייעו בזיהוי הממצאים.
בהמשך התרחבו הסריקות לכל השטח שבין כביש 232, העובר לאורך יישובי העוטף, לגדר המערכת. "כיסינו שטחים משוגעים", מספר בן דוב. "אלה היו סריקות של 15 קילומטר ביום". רבות מהסריקות בוצעו תחת אש, כשהלוחמים נעים בשכפ"צים וקסדות. "אנחנו סורקים ופצמ"רים ורקטות מסביבנו, חגיגה גדולה. מה שהוביל אותנו זו כמובן תחושת השליחות". חלק מהאזורים, במיוחד אלה הצמודים לגדר ובתווך שבין הגדר הישנה לחדשה, נשארו בלתי נגישים בשל הסכנה. רק בימים של הפסקת האש במסגרת עסקת החטופים הצליחו הלוחמים להגיע אליהם.
כשעברו הסריקות לתוך בתי הקיבוצים נחשפו הלוחמים לממדי הזוועה. "אתה נכנס לבית בכפר עזה והכול שרוף", מתאר אריאלי. "אתה רואה עקבות של ידיים קטנות, ואחר כך של נעליים קטנות. אתה נכנס לבית בבארי ורואה רסיסים, מבין מהיכן נזרק הרימון ומבחין בכתמי דם. אתה לא יכול שלא להריץ בראש את התסריט של מה שקרה שם. התסריטים האלה לא עוזבים אותך".
להחזיר אותם הביתה
בחודשי הקיץ נכנסו אנשי היחידה לעזה, להחליף את חבריהם מיס"ר דרום שיצאו להתאווררות. הם נקראו לעומק השטח באירועי סריקה מורכבים, כמו פיצוצים בשטח פתוח הדורשים מיומנות מיוחדת וכוח אדם רב, ובמקרים שבהם הוכרז אירוע רב-נפגעים (אר"ן). אף שאנשי היחידה מיומנים בלחימה, הם נדרשו להתמקד במשימת הסריקה והחילוץ כשכוחות אחרים מאבטחים אותם.
באחד המבצעים נכנסה היחידה לשטח שלא היה בשליטת צה"ל, כדי לחלץ גופות של חטופים. הם פעלו לצד יחידות מיוחדות, בכניסה זריזה ומתוזמנת. "הכניסה הייתה מאוד מהירה, עם חיפויים של כוחות אחרים שלא ידעו מה מטרת המבצע", מספר אריאלי. "זו לא הייתה היתקלות פנים אל פנים, אבל הכול היה רועש בשביל שנוכל לעשות את העבודה שלנו בשקט, להיכנס ולצאת, ובאמת הצלחנו".
"קשה יותר להגיע לחייל שנפל זה עתה, כשמשפחתו טרם יודעת על האסון", מסביר בן דוב. "בחילוץ גופות חטופים, למרות הקושי, יש גם תחושה של שליחות – אנחנו מצליחים להביא למשפחות מעט נחמה, לאפשר להן להתאבל ולהביא את יקיריהן לקבר ישראל. הן חיות בייסורים, יודעות שיקירן קבור אי-שם במעמקי הרצועה, ואנחנו יכולים סוף-סוף להשיב אותו הביתה".
כאבי גדילה
יחידת הסריקה המטכ"לית, שהוקמה במקור כעתודה לגדודי היס"ר הפיקודיים, מצאה עצמה מאז השבת ההיא בחזית הלחימה. הלוחמים נעים בין שני צידי הגבול – מהיישובים שנפגעו בעוטף עזה ועד למנהרות בעומק הרצועה – בחיפוש אחר רסיסי ממצאים שיסייעו בזיהוי הנרצחים והנופלים ובהבאתם לקבורה. ככל שנמשכת הלחימה, כך גובר הצורך בהם, והשחרור נראה רחוק מתמיד.
למרות אופי המשימה הקשה, או אולי דווקא בגללה, הביקוש לשרת ביחידות אלה נשאר גבוה. "היחידה שלנו לא מורכבת מאנשים שנולדו עם שקית של זק"א ביד", מבהיר בן דוב. "אצלנו כולם לוחמים, חי"רניקים, שהגיעו ליחידה בלי שום רקע בתחום הזה". דווקא העובדה הזו, הוא מוסיף, מעצימה את גדלות הנפש שנדרשה מהם. הם היו מהראשונים שנחשפו לזוועות, הרבה לפני שידע עליהן הציבור, ובכל זאת "כולם עמדו במשימה".
אף שלוחמי היחידה נכנסים שוב ושוב לשטחי לחימה, צה"ל עדיין לא מגדיר את יחידות הסריקה כיחידות לוחמות. "זה השפיע על הציוד שקיבלנו", מודה בן דוב. אפילו ציוד בסיסי כמו אפודים קרמיים הגיע מתרומות. "ברמה הצה"לית יצטרכו להבין שכוחות היס"ר הם כוחות לוחמים. יכול להיות שלרוב הם לא ייכנסו לשטח לחימה, אבל כשצריך אותם – זו העבודה".
למרבה הצער והטרגדיה, השנה החולפת הפכה את היחידה למקצועית מאי-פעם. מעבר לכשלי המערכת בפיקוד ובשליטה (פו"ש) בימים הראשונים, והתערבות יחידות רבות במלאכת איסוף החללים, עמֵלה היחידה בימים אלה על כתיבת תורת לחימה (תו"ל) חדשה ועל תוכניות להרחבתה. "אף פעם אי אפשר להיות מוכן מספיק לאירוע הכי גרוע", מצהיר בן דוב. "התכוננו לאירועי אסון, אך לא בסדר גודל כזה. אומנם גדודי היס"ר גדולים, אבל הם יצטרכו לגדול עוד כדי לתת מענה".
אבל הלקח העיקרי, מדגיש בן דוב, חורג הרבה מעבר לגבולות היחידה. "יש לנו אויבים שנהגנו לזלזל בהם. מתברר שהאויבים שלנו חכמים ואנחנו צריכים להיות חכמים יותר מהם, לא יהירים, עם רגליים על הקרקע".
כל הפרטים בכתבה אושרו לפרסום בידי הצנזורה הצבאית.