הדבר האחרון שרייצ'ל, שרית ושירה חשבו זה שהן יחזרו אי פעם לתיכון שבו למדו הילדים שלהן ויפגשו אותם בפינת הזיכרון. ענר שפירא, שנרצח במיגונית ליד קיבוץ רעים, בן זוסמן, שנהרג בקרב בצפון הרצועה, והירש גולדברג-פולין, שנחטף ונרצח בשבי החמאס.
"מבאס", "הם צריכים לעמוד לידנו", הן אומרות בפינת הזיכרון. "אני לא מכירה אף הורה שהיה מסתכל על זה וחושב, אני אוהב את זה", אומרת רייצ'ל גולדברג-פולין, אימו של הירש. "זה נורא, ומחליא עבורנו לראות את זה. זה פשוט לנעוץ את הסכין עמוק יותר לפצע שעדיין מדמם, אנשים יפים".
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
"בפנים אנחנו הכי גרוע שיכול להיות"
בחודשים הארוכים שעברו מאז 7 באוקטובר הבנים שלהן הפכו לסמלים להפקרה ולגבורה, ודווקא בימים האלה שאחרי סיום הפעימה הראשונה של עסקת החטופים, וכש-59 ישראלים חיים ומתים עדיין מוחזקים במנהרות של עזה, צריך להקשיב לנשים שהמלחמה הזאת גבתה מהן את המחיר הכואב ביותר.
מה שלומכן בימים האלה?
שרית זוסמן, אימו של בן: "התשובה המיידית היא בסדר, אבל יש כל כך הרבה זרמים תת-קרקעיים שהם הרבה יותר מורכבים מזה".
שירה שפירא, אימו של ענר: "ברובד התפקודי אנחנו מתפקדות. אני מתפקדת ואני על סטרואידים. אבל בפנים הכי גרוע שיש יכול להיות. אז זה כאילו דיסוננס כזה - והוא ילווה אותנו, אני מניחה. עכשיו הוא קיים, אני מניחה שהוא גם ילווה אותנו הלאה".
רייצ'ל: "אני מרגישה שזו השאלה הקשה ביותר. אני חושבת שכולנו סובלים בדרגות שונות, וכולנו מנסים להבין לאזן את המציאות החדשה הזו, ואיך אתה מנסה לנשום כשחלק ממך חסר".
"המון שואלים אותנו, מה לקחת מענר?"
הרבה לפני שהבנים שלהן הפכו למוכרים כמעט בכל בית, הם היו הילדים שלהן - הבכורים. שלושה צעירים ירושלמים, שלמדו יחד באותה שכבה בבית הספר הימלפרב בירושלים.
"אבל מה שהיה כל כך מתוק זה שהוא היה ילד קטן, נמוך, עם שיער בלונדיני-בלונדיני ועיניים מהממות, וכשהירש הציג אותי בפניו הוא דיבר אליי באנגלית, כי, הוא אמר: 'אני יודע שקשה לך בעברית'. והוא היה בסביבות גיל 11-10, ידעתי שזה ילד מיוחד".
שרית: "ענר היה אצלנו כשהוא היה צעיר ואז בן וענר היו קצת פחות בקשר, ואז ראיתי אותו פתאום בתחנת אוטובוס, וחזרתי הביתה ואמרתי לבן: 'בן, ראיתי את ענר, מה זה? איזה חתיך?'"
ענר והירש גדלו להיות החברים הכי טובים. הם הגיעו יחד למסיבת הנובה, ויחד נמלטו ממנה כשהתחילה מתקפת הטילים. הם ניסו לתפוס מחסה במיגונית הקטנה ליד קיבוץ רעים, אלא שאז מצאו את עצמם תחת מתקפה של חוליית חמאס. בסרטון מצלמת הרכב שתיעד את אותם רגעים, רואים את הרימונים שענר משליך החוצה. אבל את הרימון השמיני, הוא כבר לא הצליח לתפוס.
שירה: "המון שואלים אותנו, מה לקחת מענר? אני חושבת שזה שיהיה לך אכפת ממה שקורה פה. היה לו מאוד-מאוד אכפת. רואים את זה גם באיך שהוא חי, וגם באיך שהוא כתב וגם באיך שהוא בחר למסור את נפשו. שיהיה לך אכפת".
"שלושתם היו הבנים הבכורים שלנו"
כמה דקות אחרי שענר נהרג, המחבלים נכנסים למיגונית וחוטפים ממנה חמישה. רז בוקובזה, אור לוי ואלי-ה כהן. את אלון אהל ואת הירש שנפצע קשה וידו נגדעה. עשרה חודשים אחר כך, הוא נרצח יחד עם חמשת החטופים שהוחזקו יחד איתו במנהרה צרה בח'אן יונס.
רייצ'ל: "שלושת הבנים שלנו היו הבנים הבכורים שלנו, אז הם היו אלה שהפכו אותנו מאנשים לאימהות, להורים. וזה שינה את ה-DNA שלנו, של מי שאנחנו, והאופן בו אנחנו מנווטים את מסלול חיינו".
שירה: הם שינו אותנו פעמיים... מלהיות אימא ללהיות אימא שכולה. למרות שאני הרבה פעמים מתייחסת לזה שאני יתומה מבן".
ב-7 באוקטובר, בן זוסמן היה חייל משוחרר, לוחם בהנדסה קרבית שגייס את עצמו למילואים והשתלב בלחימה, עד שנפל בקרב בדצמבר 23'.
"יצא להגן על ארץ ישראל היפה שלנו"
"המנהיגים שלנו חייבים להיות ראויים לנו", אמרה שרית בהלווייתו. "אם החיילים שלנו הצליחו לשים את עצמם בצד ואת העם במרכז, ראוי שיעשו כך גם מנהיגינו. מנהיגים שלא מבינים זאת, מנהיגים שמסתובבים עם יוהרה, עדיף שיפנו את המקום לאלו שכן יודעים מה לעשות".
שלושת הבנים מתו כגיבורים ואני בטוח שכולם, וגם אתן, רוצות להאמין שהם לא מתו לשווא. כשאתן מסתכלות על זה היום, בנקודת הזמן שאנחנו נמצאים, איך אתן רואות את זה?
שרית: "וואו, איזה שאלה. אני מתרעמת על השאלה הזאת. איך לשווא? אנחנו עדיין באמצע המערכה הזאת. נכון, לא הגענו אל היעדים שלנו, יש לנו עדיין אחים ואחיות שנתונים בשבי, והחמאס עדיין לא הוכרע באופן טוטאלי. אבל עדיין, חזרו לנו חטופים וחטופות הביתה, החמאס מתחיל להתמוטט. זה שבן נפל זה לא משנה את העובדה הזאת, הוא לא יצא לשווא, הוא יצא להגן על עם ישראל ועל ארץ ישראל היפה שלנו".
שירה: "אני רוצה להגיד לך שמבחינתי, אני רואה שדברים שענר עשה הם כנראה ממשיכים להיות מאוד-מאוד רלוונטיים כי אני רואה שהמון אנשים מאוד מגיבים אליהם. רוב רובם, אני בטוחה, של האנשים שלא פה, אנשים רוצים להמשיך אותם".
שרית: "יש כל כך הרבה יוזמות אזרחיות שרוצות לקחת וללמוד מהם ולהמשיך אותם".
שירה: "והוא ממשיך הלאה".
רייצ'ל: "אני אפילו לא בטוחה שאף אדם שנולד וחי מת לשווא. גם אם הם חיו רק יום אחד. אני זוכרת שבבר מצווה של הירש אמרתי לו: 'הדבר הכי חשוב שאני מאחלת לך זה חיים מלאי משמעות'. ומה שאני הבנתי זה שלהירש יש חיים מלאי משמעות, ולענר ולבן יש חיים מלאי משמעות בזכות הדברים שאנחנו עושים עכשיו. זה מכניס הרבה יותר משמעות, כי הם חיו. אז לעולם לא יהיו חיים לשווא, או שאבדו לשווא".
"הרגשתי שאני רואה נס"
בחודשיים האחרונים גם הן צפו בשחרור החטופים בנשימה עצורה. אבל מעבר להקלה הכללית על האנשים שיצאו מהגיהינום וחזרו הביתה, עבור רייצ'ל ושירה, זאת הייתה גם הזדמנות לפגוש ולשמוע את אלה שהיו עם הבנים שלהן ברגעים האחרונים. אור לוי ואלי-ה כהן שנחטפו מהמיגונית שבה התחבאו עם הירש וענר, וגם הוחזקו מספר ימים בשבי עם הירש - וגם עם אלי שרעבי.
רייצ'ל: זה היה לא ייאמן במובן הטוב. למען האמת הייתה לנו את הזכות להיפגש ולדבר עם אור, והוא אדם כל כך יפהפה, ואדם חזק. והוא חלק איתנו הרבה דברים שנתנו לנו פרספקטיבה ומידע חדשים לגמרי, וגם נחמה שלא הייתה לנו, וזה עזר לנו. ומצד שני, זה גם כמובן מבלבל לעכל שזה לעולם לא יהיה הירש שחוזר כך הביתה".
שירה: "אני חושבת שזה היה אחד הרגעים הכי מרגשים מאז ה-7 באוקטובר. מיד כשהוא יצא, הוא אמר שהוא רוצה לפגוש אותנו. ובאנו, וכשראיתי אותו, אני פשוט בירכתי ברכת 'שהחיינו'. אני פשוט לא יכולה לתאר כמה התרגשות הייתה לי באותו רגע, וחיבקנו אותו. ואתה מרגיש כאילו אתה מחבק... שלד.
"אבל אז אתה יושב איתו, ואתה רואה את העוצמה של הבן אדם הזה. אני הרגשתי שאני רואה נס. אף פעם לא הייתי בקריעת ים סוף ולא ראיתי נס גלוי מול העיניים כמו כשראיתי אותו. אני כל כך התרגשתי. הוא כל כך מדהים. והוא סיפר לנו דברים שהם ממש רוממו אותנו".
משהו חדש שלא ידעת לפני?
שירה: "הוא סיפר לנו מה קרה אחרי שענר נפל, מסר את נפשו, לא יודעת... הם אמרו: 'הלך לנו המגן, הלך לנו המגן'. והם הבינו שעכשיו אין מי שיזרוק את הרימונים, והם צריכים להמשיך.
"ענר אמר להם: 'אם אני נפצע או אני מפספס, אז תמשיכו אחריי'. ואור סיפר שבגלל שענר אמר: 'עיניים על הקרקע ולא לפספס' ואמר להם מה לעשות, והוא ראה מה ענר עושה, אז פשוט היה לו את הכוח והוא גם העיף את הרימון.
"הוא אמר לנו 'אני ג'ובניק, אני בחיים שלי לא ראיתי רימון, ואני פשוט זרקתי את הרימון, כי ענר לא רק שהציל אותי כשהוא עשה את זה, הוא גם נתן לי את הכוח לעשות את זה'".
הוחזקו יחד בשבי חמאס
כשאלי שרעבי התראיין לעובדה, למדנו שהירש, למרות גילו הצעיר, היה זה שמצא דרך לחזק את החטופים האחרים, בין היתר באמצעות המשפט 'כשיש למה, תמיד מוצאים את האיך', שהיה מרכזי בספרו של הפסיכיאטר שורד השואה ויקטור פרנקל. ומתברר שרייצ'ל שמעה את הסיפור הזה קודם לכן, בפגישה עם אור.
רייצ'ל: "בשלב מסוים הם היו שבעה שהוחזקו יחד, והירש חזר על המשפט הזה בפני כל אחד מהם. וכל אחד מהם ניסה להבין מהו ה'למה' שלי? או מהו ה'מה' שלי. ועבור אור זה היה בנו. עבור כל אחד זה היה משהו אחר. כאשר הירש נלקח מהמנהרה ההיא, כל שאר הזמן שבו הם היו יחד, אלי-ה, אור, אלון ואלי, הם חזרו על זה מדי יום במהלך 440 הימים הבאים. הם היו אומרים את זה כל יום עד היום שבו הוא (אור) יצא. אז זה היה דבר מדהים לשמוע".
ידעת שזה משהו שהירש הלך איתו, המשפט הזה, הפילוסופיה הזאת?
"הירש תמיד קרא, הוא היה קורא נלהב. בעיקר פילוסופיה. והשואה, במיוחד, ממש ריתקה אותו. אני לא זוכרת שאי פעם דיברנו על זה. הוא קרא את זה בשלב מסוים, וזה השאיר עליו רושם עמוק, כך שכאשר הוא היה בתוך סיטואציה שבה מה שהם עברו היה סוג של שואה, ומה שהם עדיין עוברים ברגע זה, בזמן שאנחנו יושבים בספרייה הזאת, ממש ברגע זה. עדיין סוג של שואה. והוא אמר שהירש היה זה שסיפר להם מי היה ענר. הם לא ידעו מי זה היה.
"הוא אמר שהם הבינו שהם היו יחד במיגונית, ושהם היו יחד בטנדר, ואור אמר להירש: 'מי היה הגיבור הזה? מי היה החייל המדהים הזה?' והירש אמר זה היה ענר שפירא, זה מי שהייתי איתו במסיבה. כך שזה היה באמת רגע מדהים, שהם כולם דיברו על הגבר הזה. הגבר הצעיר הזה. במשך שבועות על שבועות על שבועות - וסוף סוף היה לו שם.
"במובנים רבים כל כך, אור נתן לנו מתנה שלא ניתן לתאר. הוא האדם החי האחרון שחיבק את הירש. כי כשהוא אמר שכשהם הבינו מי הם, שהם היו יחד בטנדר, הוא אמר הם קפצו זה על זה והתחבקו. וכשאני חיבקתי את אור, זו הייתה הלחישה האחרונה של הירש. וזו הייתה מתנה".
"זו טקטיקה שנועדה לפלג אותנו"
מאז ה-7 באוקטובר שלושתן מנסות, כל אחת בדרכה, להיאבק למען תיקון ואיחוי. אצל שרית ושירה זאת בעיקר עבודה מאחורי הקלעים. ובמקרה של רייצ'ל גם השתתפות אקטיבית במאבק למען שחרור החטופים.
את יכולה להבין איך סוגיית החטופים הפכה לסוגיה פוליטית?
רייצ'ל: "אני חושבת שזה כל-כך מובן מאליו שזו לא סוגיה פוליטית. כשמישהו הופך אותה לסוגיה פוליטית, אז אתה יודע בוודאות שזו טקטיקה שנועדה לפלג אותנו".
שרית: "להשיב את אחינו ואחיותינו - זה שלא נושא שפוליטיקה יכולה להיקשר אליו. זה בערכי היהדות שלנו, זה בערכי ההומניזם שלנו. זה הדבר הכי בסיסי שיש כאן. כל אחד ואחד שהיה נחטף לו בן משפחה, חבר קרוב, הדבר הבסיסי הוא לנסות לתקן את הדבר הזה".
שירה: "אני לא יכולה להתייחס לשום דבר שקשור לשאלות שקשורות להנהגה או לפוליטיקה. אני בחרתי להקדיש את עצמי... אני עובדת מדינה, אני עובדת ציבור, אני יכולה לקרוא טקסט של ענר בדיוק על זה", היא אומרת ומקריאה:
"אל תתנו למלבי השנאה לטשטש את מה שברור. יש שוני ויש אי-הסכמות קשות, אבל לא משהו שמצדיק לשרוף ציבורים שלמים. הקטלוג הזה הוא רק אמצעי שליטה בנו. אל תתנו לשונאים שליטה על עיצוב התודעה שלנו, אין באמת הם".
"תחשבו על זה", אומרת שירה.
"המשימה היא לתקן"
כשאת רואה את היחס שמשפחות של חטופים מקבלות בכנסת, איך את מסבירה את זה?
רייצ'ל: "הרגשתי שמבקשים ממני בזמן שדוקרים אותי - לא לצעוק, מפני שהצעקות שלי גורמות לאנשים לחוש אי-נוחות. ושאלתי מישהו שבעמדת כוח, בשלב מסוים, מתי ירשו לי לצעוק בזמן שאונסים אותי? ואני חושבת שזה גורם לאנשים אי-נוחות. אז אני לא מתרצת את זה. אבל אני מנסה למצוא את המשמעות בזה. מכיוון שאני חושבת שכתגובה אנושית לפעמים כולנו... כשאתה רואה משהו נורא אתה מכסה את העיניים או אוטם אוזניים. אנחנו לא רוצים לשמוע את זה. זה כואב מדי. ואני תוהה אם חלק מההתנהגות הזאת היא תגובתם למראה סבל כה מוחשי, כאב מצמרר, וחרדה קיומית".
שרית: "השאלה היא האם למנהיגים יש את הפריווילגיה לכסות את העיניים ואת האוזניים".
רייצ'ל: "לא צריכה להיות להם הפריווילגיה הזאת. אבל אנחנו שוכחים שהמנהיגים הללו הם בדיוק כמונו והם רק בני אדם. אין להם גלימה והם לא גיבורי-על".
שרית: "אני מצפה מההנהגה שלנו להיות ראויה לרוח הישראלית, לעם הנפלא הזה, ולמה שקרה פה מאז 7 באוקטובר. אני לא תמיד רואה את זה. אנחנו עוד לא שם".
רייצ'ל: "אני חושבת שאנחנו בתקופה שהיא תקופה מבלבלת וכואבת. אבל הרגע קיבלנו בחזרה 33 מאנשינו - אנחנו מוכרחים להמשיך. המקום שאנחנו נמצאים בו כרגע הוא מקום מורכב מאוד, ומי שמנסה להעמיד פנים שזה אחרת, מעמיד פנים".
שרית: "אני חושבת שהמצב הרע זה 7 באוקטובר. זה היה רע, נקודה. ועכשיו, המשימה היא לתקן. זה משהו שאנחנו מדברים עליו, אבל האם זאת עסקה רעה? מה שהיה אז היה רע מאוד, ועכשיו להחזיר את האחים ואת האחיות שלנו לכאן, זה טוב".
רייצ'ל: "נכון".
שרית: "יש אויב אחד ויש דבר אחד רע שקרה ואנחנו כאן מתקנים. ענר ניסה לתקן בידיים שלו, הירש תיקן במילים שלו ובעמידה האיתנה שלו, ובן יצא מהבית בשביל לנסות לתקן את הדבר הזה. וכולנו זה מה שאנחנו צריכים לעשות, לתקן את מה שהיה, והשאיפה היא באמת לטוב".