אימא ואבא וילדה חמודה וקופסה עם ענבים ומנגו חתוך. רגע אידילי שכמותו יש בכל גינת משחקים בכל אחר צוהריים. תמונת פוסטר של אושר משפחתי. ורק תחבושות הלחץ שעוטפות את שלושתם מכף רגל ועד צוואר רומזות לסיפור שלא ייאמן על גבורה והישרדות, ביום שבו גילו שהופקרו לנפשם ויצאו לבדם להילחם למען יעל הקטנה - ועל הקרב שמתנהל מאז בכל יום ויום.
"זה כל הזמן זה בא והולך", אומרת ד"ר אליי חוגג-גולן. "המחשבה שהחלטה קטנה - ההחלטה להישרף - זה מה שהשאיר אותנו פה. המחשבה שהפציעה הקשה היא הסיבה שאנחנו פה, שטופלנו פה ושאנחנו פה בארץ - ולא חטופים שם".
היום שבו הגיהינום התפרץ
אנחנו מגיעים לבית שלהם בקיבוץ כפר עזה, או ליתר דיוק למה שנשאר ממנו. "זה החדר היחיד שנשאר שלם", היא אומרת.
"לכאורה, שלם", אומר בעלה אריאל.
"לכאורה", מתקנת את עצמה אליי.
"זה חדר השינה שלנו", היא מראה את החדר שנשארו ממנו רק קירות שרופים, בלי גג. "והחדר הצמוד זה הממ"ד, שזה החדר של הבת שלנו".
הבית של אליי ואריאל היה בשכונת התאילנדים, ככה קראו לזה בכפר עזה. הם הכירו כסטודנטים בבאר שבע, התאהבו והתחתנו. הוא, בן הקיבוץ, למד עבודה סוציאלית. היא הייתה סטודנטית לרפואה מאופקים. את המשפחה הקימו בקיבוץ, שם יעל שלהם נולדה. אומרים שהחיים על גדר הרצועה זה 95% גן עדן ו-5% גיהינום. ולהם היה הרבה גן עדן - עד היום שבו הגיהינום התפרץ.
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
אריאל חוזר למה שעבר עליהם ב-7 באוקטובר: "הזדחלתי פה ממש, חצי על הברכיים כדי להביא סכינים".
סכינים?
אליי: "סכיני מטבח".
אריאל: "אנחנו לא יודעים איך להגן על עצמנו, אנחנו לא חמושים. אז הבאנו מה שהיה – סכיני מטבח. הם אפילו פה, מפוזרים איפשהו על הרצפה. הנה, יש אחד מהם פה".
הרבה צמתי החלטה הם יעברו באותו יום. הראשון הגיע אחרי שעה וחצי. הם שומעים על חבר מהקיבוץ, שנמצא פצוע ליד הנשקייה, ממש מעבר לכביש. ואליי היא רופאה - באותו זמן כפסע מסיום הסטאז'. יש לה ערכה קטנה של עזרה ראשונה ומחויבות ערכית.
אריאל: "ומתחיל פה ממש דין ודברים".
אליי: "אמרתי שאני יוצאת לעזור לו. המוח שלי תפקד, אני חייבת לעשות את זה, אני רופאה. והיה פה דין ודברים. איך אני יוצאת, מתי אני יוצאת".
אריאל: "אם את יוצאת".
אליי: "אם אני יוצאת. כל הזמן יש יריות".
אריאל: "אמרתי לה 'אם את יוצאת, את לא חוזרת. אני נשאר פה סוליקו, כי את לא תחזרי כנראה'. אנחנו מדברים גם עם איתי, חבר שלנו, שהוא מפה מהשכונה".
אליי: "הוא אמר לי: 'יש לך ילדה קטנה, את לא יכולה להיות גיבורה. את צריכה לחשוב עליה'. אני יודעת שאם לא היה את יעל, הייתי יוצאת. בוודאות. זאת הייתה משימת התאבדות. אני יודעת. אבל זה מאוד קשה".
בתשע נפסק החשמל. הם נשארו בחושך מוחלט, על קצה הסוללה בטלפון, ובשקט גמור.
אריאל: "זה משהו ששמענו מהרבה אנשים, כאילו תינוק בן חמישה ימים שלא בכה 16 שעות. לך תסביר את זה. ב-12:55 אני פותחת בשקט-בשקט את החלון. ובאותה נשימה, אנחנו שומעים דיבורים בערבית. ולא עוברות שתי דקות, נראה לי, והדלת פשוט נפתחת לרווחה. פתאום יש לנו אור".
המחבלים אמרו: "בוא איתנו, אח שלי"
אז התחיל הקרב הראשון של אליי ואריאל מול המחבלים. "אני זורק עליהם ספרים, סכינים, צעצועים של יעל", משחזר אריאל. "תוך כדי צרחות, קללות. והם אומרים לי: 'בוא איתנו. בוא איתנו, אח שלי".
אליי: "תביא לנו כסף".
איך הם נראים?
אליי: "ג'ינס. טישרט".
אריאל: "באו לחטוף - 'בוא איתנו החוצה'. בהתחלה הם חשבו שאני לבד, כי הן היו בדממה בזמן הזה".
אליי: "התכווצתי לאפס בערך, מחזיקה את יעל, מכסה אותה".
מה עבר לך בראש?
אליי: "שזהו. וזה מה שאני כותבת להורים שלנו בקבוצת המשפחה: שהם כאן, הם אצלנו, ושאנחנו אוהבים אותם".
אריאל: "הם הוציאו בגדים מהארון והבעירו אש".
אליי: "כדי להוציא אותנו החוצה עם העשן. קשרנו קצת בגדים על הפנים, על האף והפה שלנו, כדי למנוע שאיפת עשן. אבל באיזשהו שלב כבר לא הצלחנו לנשום. ופה – זאת הייתה החלטה משמעותית. אם לצאת, מהחלון שזאת ההחלטה ההגיונית, או לעבור דרך האש. ובחרנו לעבור דרך האש. ידענו שאם נצא החוצה – זה לידיים שלהם".
אריאל: "זה היה בוודאות".
אליי: "כל מה שהיה לי בראש זה רק הבת שלנו".
"המחבלים השליכו על האש בלון גז"
אליי מתחילה לגלגל תרחישים: "חשבתי איך אני יוצאת, רצה. מניחה אותה בכניסה לבית של השכנים. מתמודדת פה עם מה שיש. רק שהיא תצא מהתופת הזאת. חשבתי שאם חוטפים אותנו, אני מעבירה אותה לאריאל, ואריאל רץ, אז שיחטפו אותי והוא ירוץ עם יעל".
אריאל: "אני יוצא ראשון ואליי מחזיקה את יעל".
אליי: "היא עם הפנים אחורה, ואני מנסה לחבק אותה כמה שיותר ולהגן עליה מפני האש, כמה שאני יכולה".
"עקרו את בלון הגז", מספר אריאל. "פתחו אותו למקסימום והשליכו אותו על האש. ואז שמענו רעש של בערה ומשהו מתכתי נפל על הרצפה".
אליי: "ואש שמציפה אותך, זה להביור, שיורק עליך גז".
אריאל: "האש כיסתה אותנו".
אליי: "לי יש 60% כוויות, לאריאל 50%, וליעל 30%".
אריאל: "זה פשוט עטף אותנו. אותי זה הכניס לאיזה סוג של שוק כזה. נפלתי על הרצפה, על הגב, ואמרתי לאליי: 'אני לא ממשיך'. עברה בי המחשבה לוותר".
אליי: "אני ממש זוכרת את עצמי נותנת לו מכה בטוסיק, הוא היה מכופף, ואני אומרת לו: 'אנחנו ממשיכים למקלחת. בוא'. במקלחת אני פותחת את המים, שוטפת את יעל. אריאל נשען על הדלת כדי למנוע מהם להיכנס. ואז הם שוברים את החלון של המקלחת וזורקים עוד בלון גז. אני מנסה לשפוך עליו כמה שיותר מים, לקחת מגבות ולחנוק את הלהבות כמה שאפשר, שלא יבער. כי החדר פה מאוד קטן, ואם הבלון יתפוצץ – אנחנו גמורים. למזלנו, הצלחנו".
המחבל מחוץ לחלון מנסה עוד דרך לחסל אותם. "הוא לוקח מקל מטאטא שהוא מוצא", מתארת אליי, "שובר אותו ויוצר חוד. ומתחיל לנעוץ את זה, ואז הוא פתח לי את הגבה".
אריאל: "אני נשען על הדלת, ואני רואה אותה מחזירה בחזרה".
אליי: "באיזשהו שלב אני תופסת את המקל הזה ונועצת בו חזרה".
"הילדה לא הוציאה הגה"
אליי: "אני עם יעל בידיים, אני מחביאה אותה מתחת לאי במטבח. יש פה רווח קטן. שוב, המחשבה היא איך היא שורדת. אני מחביאה אותה. ואז לוקחים עוד סכינים, מחכים".
אריאל: "הילדה לא הוציאה הגה מהרגע שהאירוע התחיל. ואז שמעתי אותם אומרים: 'יאללה, בוא נלך".
אליי: "הבית בער בטירוף".
הם הניחו שאתם גמורים.
אליי: "כן, כן".
אריאל: "קפצתי מהחלון, ראיתי שהם לא נמצאים. היא הביאה לי את יעל ופשוט ברחנו מהבית".
אליי: "ברחנו, למרות שידענו שהקיבוץ מלא מחבלים".
הם רצו יחפים, שפופים מאחורי השיחים, עד שליד מכון החליבה הישן הם ראו שני טרקטורים עם מזרעה גבוהה ומחליטים להתחבא שם.
אריאל: "פתחנו ונכנסנו, כל אחד מאיתנו היה בטרקטור אחר. אליי הייתה עם יעל ואני בנפרד. סגרנו וביי".
אליי: "היינו פה שעה וחצי. חיכינו לעזרה כלשהי, קיווינו לראות חיילים, משהו. ולא ראינו. הנקתי את יעל – גם כדי לתת לה נוזלים, כי הכוויות גורמות לאיבוד נוזלים, וגם לעשות שלא תסגיר אותנו, להשתיק אותה".
יעל מתחילה לאבד הכרה
שם, כשהסתתרו במזרעה שעה וחצי ודיברו ביניהם, הם הבינו שהם כבר לא יחזרו לכפר עזה.
אליי: "אתה יושב שעות בממ"ד, עובר מה שעברת, וכל הזמן יש לך תקווה שהצבא הגדול והמדהים שלך יבוא ויגן עליך וזה לא קורה. ולאט-לאט האמונה נשברת. ואתה מבין שאתה לא יכול לבטוח במדינה שלך יותר - אתה עצמאי. אם לא היינו מצילים את עצמנו, אם לא היינו בורחים, אם לא היינו נאבקים - אף אחד לא היה בא להציל אותנו. אז קשה לחיות על הגדר כשאין לך אמונה במדינה".
אריאל: "יהיה קשה לי גם לבוא לבקר פה. קשה להיזכר בסיטואציה הזאת".
ואז אליי אומרת שיעל מתחילה לאבד הכרה: "אני מדברת איתה, מנסה להעיר אותה: 'יעל, תהי איתנו', והיא פוקחת עיניים ועוצמת, פוקחת ועוצמת. אז אמרתי לאריאל 'אנחנו לא מאבדים אותה, אנחנו חייבים לרדת מפה ולהשיג עזרה רפואית'".
"יש פה זוג שרוף עם תינוקת"
הם יורדים מהמחבוא הבטוח יחסית ומתחילים לרוץ לכיוון שער הקיבוץ. זה עוד חצי ק"מ לפחות והם רצים יחפים על אספלט לוהט, עם כוויות פתוחות. והאדרנלין כבר ירד וכאבי התופת מתחילים ואליי כבר לא מסוגלת לרוץ. ואז מעל גגות המכוניות אריאל רואה חיילים. פלוגה שלמה מחוץ לשער.
אריאל "אני רץ אליהם ראשון עם יעל בידיים ושומע אותם אומרים: 'יש פה מישהו עם תינוקת! ויש עוד עוד מישהי מאחורה".
אליי: "זוג שרוף עם תינוקת, הם אמרו. זה הדבר הראשון שהם ראו. זו הייתה הפעם הראשונה שהרגשתי הקלה. בפעם הראשונה שאמרתי: 'אנחנו נהיה בסדר'".
באותו שנייה היא גם חזרה להיות ד"ר אליי חוגג גולן. היא מבקשת מסכת חמצן ומשהו לשיכוך כאבים.
אריאל: "היו שם סיירת מטכ"ל ודובדבן".
אליי: "היה שם בלגן".
אריאל: "ואני זוכר שאני במחשבה חושב..."
אליי: "למה אתם לא בפנים?".
אריאל: למה אתם לא בפנים? היו שם 40 חיילים".
אליי: "מה קורה פה? אנשים נטבחים בפנים".
"היא הייתה נכנסת לאמוק, מהסיוטים"
"אני מתקשרת לאבא שלי ואני אומרת לו 'אבא הצלחנו לברוח", משחזרת אליי. "במקביל אימא שלי בטלפון עם אימא שלה", אומר אריאל. "אתה מרגיש את כל האוויר יוצא, תחשוב כמה זמן הם היו בטוחים שאנחנו מתים", היא אומרת.
הם פונו במסוק לשיבא, שם שלושתם הורדמו והונשמו והמלחמה הבאה שלהם התחילה.
פרופ' יוסי חאייק, מנהל המערך לכירורגיה פלסטית וכוויות בשיבא, משחזר: "השעה הייתה 16:00 אחרי הצוהריים והיא שרדה בלי צינור בפה ונשמה קצת יותר מהתינוקת".
ואליי אומרת וצוחקת: "אני ממש זוכרת אותך, הייתי ערה לחלוטין".
"היא דאגה לבת ולבעל ופחות לעצמה", מסביר פרופ' חאייק. "היה נראה שהיא נושמת בסדר, אבל זה השתנה מהר מאוד אחרי זה".
כשהגיעו תוצאות בדיקת הגזים התברר שבניגוד להתרשמות הראשונית, הפגיעה של אליי היא הקשה ביותר. מערכות הגוף שלה קרסו, חיברו אותה לאקמו כדי לאפשר לריאות שלה להשתקם. בנוסף לשאיפת העשן, היא גם נדבקה בקורונה. "היה קושי לגמול אותה ממכונת ההנשמה", אומר פרופ' חאייק, "היא הייתה נכנסת לאמוק, כל פעם שהתחלנו להעיר אותה, כנראה בגלל סיוטים, וזה דרדר אותה כל פעם מחדש".
במשך שבועות ארוכים, מצבה היה לא יציב. אחרי שהתייצב, היה חשד לדימום מוחי. לא פעם אמרו למשפחתה להתכונן להיפרד ממנה. 52 ימים היא הייתה מורדמת. וכל המשפחה מסביבה - בין תקווה לייאוש.
"חודשיים לא הייתה לה אימא"
"הייתי ניגשת אליה אומרת לה 'את תקומי'", מספרת רבקה גבריאלוב, אחות טיפול נמרץ בשיבא. "הראיתי לה תמונה של הבת שלה ואמרתי לה 'את חייבת לקום'. לא בטוח שהיא זוכרת את זה".
כשהיא התעוררה, נאסר על כניסה לחדרה בגלל הסכנה לזיהומים. היא לא יכלה לדבר בגלל הצינור בגרון. בפעם הראשונה שראתה את יעל, הדבר הראשון שביקשה היה משקפיים – כדי שתוכל לזהות אותה.
אליי מספרת ובוכה: "אריאל החזיק את יעל וזאת הייתה הפעם הראשונה שראיתי אותה מרחוק. היא גם לא יכולה הייתה להיכנס. דבר ראשון שהיא ביקשה זה משקפיים כי הייתי הרבה עם משקפי ראייה כשאני לומדת, אז היא ביקשה ישר שאני אשים משקפיים, משהו קטן שיגרום לה לזהות אותי. היא התעוררה וחודשיים לא הייתה לה אימא, זה גם איזשהו תהליך שאני עוברת עם עצמי עכשיו".
"לאט-לאט אתה קולט מה עברת, מה הגוף שלך עבר", ממשיכה אליי לתאר. "לא ידעתי על הנובה, על קיבוצים אחרים. לא ידעתי מה קורה במדינה. לא ידעתי על החטופים. כשאני התעוררתי - המטפלת של יעל מהגן חזרה. היא הייתה חטופה עם המשפחה שלה. זה הזוי. היא הייתה בסבב השני, ורק אז אני התעוררתי. והיו צריכים לספר לי על 65 חברי קהילה שלי שנרצחו ועוד על 20 חטופים. זה לקח המון המון זמן ולאט-לאט. כי זה שברון לב כל פעם מחדש".
ביולי חזרה ד"ר אליי חוגג גולן להשלים את הסטאז' שנקטע ב-7 אוקטובר. את רובו היא עשתה בסורוקה, אך את סופו בשיבא – שם היא ואריאל קיבלו טיפולי שיקום במקביל.
"זה קשה, אין איך לייפות את זה", היא אומרת. "שעות על הרגליים. יש את הקשיים האלה, ויש את הקושי הנפשי. בשבוע שעבר אחת המטופלות סיפרה לי שהיא ניצולת שואה מפולין. והיא סיפרה שהיא ראתה איך ירו באימא שלה. וכשאני שומעת את זה אני אומרת 'וואלה, כאילו, אני יודעת על חברים שלי שירו בהם בראש, ואני יודעת על זה ששרפו אותנו בבית'. זה לא תלוש לי מה שהיא מספרת. זה קרה לי לפני פחות מחצי שנה. קרה לנו, כקהילה. קרה לי על גופי. למשפחה שלי".
זה מצב של טריגר?
"כן זה גם השאלה, לשתף, לא לשתף? אבל אני בוחרת לא לערבב את האישי פה. מנסה כמה שפחות".
"לא חשבנו שנצליח להיכנס להריון"
כמעט שנה עברה מאז שהתחלנו ללוות אותם. עכשיו הם בקיבוץ רוחמה עם קהילת כפר עזה ובתחילת ינואר נולד להם יפתח. גם היום שניהם עדיין עם תחבושות לחץ. יש עוד שנה יש לפניהם עד שיוכלו להסירן. אבל כוחות-העל שמצאו בעצמם, ביום שבו נלחמו שוב ושוב על חייהם, כוחות שהפתיעו גם אותם – ישחקו לטובתם.
אליי, שהתלבטה בין התמחות בטיפול נמרץ לבין גינקולוגיה, קיבלה החלטה - למרות הפחד מטריגרים היא בחרה בסוף בהתמחות בטיפול נמרץ, וכמובן בסורוקה.
הזיכרון לא יימחק לעולם, אבל הבית שממנו נמלטו כבר איננו. השכונה שלהם הייתה הראשונה בכפר עזה שנהרסה והושטחה, והאדמה מחכה עכשיו להתחלה חדשה. בביתם החדש בקיבוץ רוחמה אריאל מערסל את בנם התינוק. "יפתח גולן", הוא אומר את שמו. "הילד שיפתח עלינו תקופה חדשה". "יפתח את הטוב", אומרת אליי.
"לא חשבנו שנצליח להיכנס להריון גם בגלל הפציעה וגם התרופות", אומרת אליי. "אבל הגוף שלנו כל כך עוצמתי וחזק, וכן ההיריון היה יותר מסובך מהרגיל. אבל אני חושבת שכל היריון הוא נס. כל לידה היא נס. וזה מילא את המשפחה שלנו בהמון אושר".
אריאל: "דיברנו על זה הרבה איך יהיה לילד להיכנס למשפחה, אחרי שהייתה לנו חוויה כזאת משולשת, עוצמתית וקיצונית. מה, צריך לעשות לו טבילת אש? איך אנחנו עובדים עם הדבר הזה? זה אירוע. אבל אנחנו מבינים שזה לחלוטין אפשרי ויש לו פה אחות שתלווה אותו בזה"
"אני מקווה שהניצחון הקטן שלנו", אומרת אליי, "זה קצת כבד להפיל מילה כזאת על ילד שרק נולד ועלינו כמשפחה, אבל מבחינתנו זה בשביל כל המדינה וכל האנשים שאיבדו כל כך הרבה. אז אנחנו עוטפים אותם ומחבקים אותם ואני מקווה שזה נותן להם קצת קצת רגע של נחת ורגע של שמחה".
תחקיר: מעין נוה רקט