"בבית ששהינו בו בעזה הפתיעה אותנו חוליה", נזכר טל בן ארי ברגע משירות המילואים שלו. "החייל שלי, שהיה באותו זמן בש"ג, עשה את משימתו נאמנה ומנע חדירה למוצב. המחלקה שלנו תפעלה את האירוע והחיילים שלי תפסו עמדות. החוליה כולה חוסלה בתוך ארבע דקות. מכיוון שהייתי הקצין הכי בכיר שם, הייתי הראשון שהגיע אליו מיד אחרי שהסתיים הקרב, כי ראיתי אותו שוכב על הרצפה".
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
בן ארי, תושב נוף הגליל בן 25, הוא מפקד מחלקה במילואים. הוא היה הראשון שהגיע לאותו החייל, אבל זה כבר היה מאוחר מדי: רס"ם (במיל') יניב יצחק אורן ז"ל נפל באותה תקרית. "להיות מפקד של בחור בן 36 שנהרג, כשאתה בן 25, זה דבר די דפוק", הוא אומר. "כאילו, מה המקום שלי לבוא לשבעה ולנחם כשאני כזה צוציק? יש לו את החברים מהמילואים שאיתו 16 שנה. ואני, מי אני בכלל?"
"אני לא יכול להגיד שיש לי אשמה, כי תפקדנו טוב. המחבלים פשוט מצאו את נקודת התורפה, ויש תחקיר מלא על זה", מוסיף בן ארי. "הייתי צריך להישאר אחרי האירוע הזה ולתפקד – המחלקה הייתה צריכה להמשיך להילחם עוד שבועיים וחצי, ולעשות יותר ממה שעשינו עד אז. המתח שהיינו בו, לוקח לו המון זמן להתפרק, והוא לא הלך עד עכשיו".
גם עם טראומות פחות גדולות וקשות מזו של בן ארי, המעבר בין החיים במלחמה פעילה ובין העורף והאזרחות – מעבר שנעשה תכוף יותר ויותר לאחרונה אצל רבים מאיתנו – כרוך במעמסות כבדות מדי, מטלטלות מדי. למי שלא חווה את זה קשה להבין: "חלק מהבעיה הוא שאין לנו עוד מילה באמצע בין 'בסדר' ובין 'פוסט-טראומה', זה לא על רצף אחד", מאבחן בן ארי. "מבחינתי אני 'פוסט', במובן של 'אחרי חוויה טראומטית', וגם יש לי כל מיני תסמיני פוסט-טראומה. אבל אני לא 'פוסט-טראומטי' כמו שאנשים מדמיינים את זה".
"האבל עבר על ידי"
"הקשיים הם בעיקר בשלבים הראשונים של החזרה מכל סבב, ובייחוד מהסבב הראשון. היה לו אימפקט משמעותי, של להיחשף ולראות מוות והרס בכמויות גדולות", מסביר בן ארי. "אצלי אישית זה הוביל לאבד הרבה תקווה מהעולם, או הקשה עליי בהתחלה להצליח להסתכל על העולם שוב כעל מקום חיובי, ובעיקר זה הוביל להרבה אפאתיות בחזרה הביתה או מין קהות חושים רצינית. פתאום אתה מרגיש שבחיים הכול נחווה על אש קטנה".
לדברי בן ארי, "חלק מזה משתחרר, אבל יש דברים שלא משתחררים עד הסוף. וכך יוצא שאתה מתרגש פחות, שמח פחות, וגם עצוב וכועס פחות. ואתה נשאר עם הדברים היותר הישרדותיים: 'אני עייף', 'אני רעב', 'אני עצבני'. ומנגד, לפעמים זה מתבטא במין שמחה מטורפת כזו. יש כמה דברים קלסיים – למשל, פשוט לצפות מאנשים סביבך לאיזושהי יכולת על-אנושיות שאתה מצפה לה בצבא, מה שבא לידי ביטוי בחוסר רגישות לזולת. אתה תופס את המצב כאילו כולם מסביבך חיילים וכולם צריכים להיות בטופ של היכולת התפעולית שלהם, ואתה לא מבין למה אנשים לא משימתיים מספיק כמוך".
"בפברואר שעבר, ממש שנייה לפני הסבב השני, אבא שלי נפטר לאחר מאבק בסרטן. הייתי שם וטיפלתי בו, גם הייתי שם כשהוא נפטר, בלוויה ובשבעה, אפילו קיבלתי שחרור מחצי מהסבב. אבל האפאתיות נשארה גם שם. נראה לי שרק היום, אחרי שנה, זה משהו שאני בכלל מתחיל להתייחס אליו. המילואים והסבבים לא נתנו מקום לזה, לאבל על אבא, זה עבר לידי".
המחסום שצריך לשבור: "ראינו שזה עובד"
"הבעיה היא שאצל אנשים בכלל לא עובר בראש שהם צריכים עזרה", אומר אלקנה שטיינמץ. "אם הצבא נותן סדנה של עיבוד חוויות לחימה באיזה מלון איפשהו, אז מגניב, אפשר לדפוק את הראש ולשתות ולהיות עם כל החבר'ה. 'אבל ללכת מיוזמתי? מה יגידו? יגידו שאני נזקק' – זה מחסום שיש ל-90% מהאנשים, ואם נצליח לשבור את המחסום הזה, נשנה את חוקי המשחק במדינת ישראל".
הבושה שמדבר עליה שטיינמץ היא כנראה האתגר הגדול ביותר שאיתו מתמודדים הוא ושותפיו למיזם "היום שאחרי", שהוקם לפני כשנה – במטרה לסייע ללוחמים שהשתחררו משירות מילואים ומתקשים לנחות חזרה באזרחות. בהמשך התרחבה הפעילות גם לבנות ובני הזוג של הלוחמים, ומאז מפעיל המיזם קבוצות תמיכה בחמישה מוקדים שונים בארץ: ירושלים, תל אביב, חיפה, באר שבע והרצליה.
"בנינו פורמט ופתחנו קבוצה ראשונה בירושלים", נזכר רוני מייזלס, עובד סוציאלי ואחד משותפיו של שטיינמץ בהקמת המיזם. "בעירייה נתנו לנו מפתחות למקום ו'קחו, קחו קצת כיבוד'. לקבוצה הזו, הראשונה, נרשמו 80 חבר'ה. ככה יצאנו לדרך במרץ. ראינו שעוד ועוד חבר'ה באים ושהדבר הזה עובד, עשינו פרסום כזה 'חתרני', מפה לאוזן. עוד אנשים נרשמו ואמרנו 'או-קיי, יש צורך בדבר הזה, אנחנו לא חיים בסרט'. פתאום יש ארבע קבוצות שפועלות במקביל ופתאום יש פורמט, ויש פרוטוקול ומנחים לקבוצות". בהמשך כאמור הגיעו גם עיריות נוספות וגם תורמים – ובהם פרטיים וקרנות פילנתרופיות – וכעת כבר פרוס הפרויקט בחמש נקודות.
"חוזר – ולא מזהה את הילד"
"הם חווים זרות, בדידות, חוסר מוטיבציה, קשיי ריכוז, עוררות גופנית, קשיי שינה ועצבנות ודריכות", מפרט צחי כהן, עובד סוציאלי קליני וקב"ן במילואים, שגם הוא נמנה עם היזמים. "יש אנשים שמסתובבים עם לופים של מחשבות על אירועים שהם עברו. יש אנשים שחווים קשיים באינטימיות ובזוגיות. כל הסיפור של לשחזר מחדש את מערכת היחסים עם בת הזוג, או עם אנשים שקרובים אליי – זה מאוד-מאוד קשה. יש משהו בשירות צבאי אינטנסיבי שמנתק אותך מהרגשות, ואז אתה בא וצריך להתחבר מחדש. גם נורא קשה להיות בקשר אינטימי.
"פתאום גם יש להם זמן להבין אילו דברים הלכו להם לאיבוד. אלה יכולים להיות אובדנים ממשיים של אנשים שקרובים אליהם ונפלו, וגם אובדנים של זמן: לא הייתי במקום העבודה, או עם הילדים שלי. פתאום אני חוזר, ואני לא מזהה את הילד. אני לא הייתי פה מעורב, אז אולי לא צריך אותי בכלל?"
"הדבר הנוסף הוא מין חוויית תקיעות, שבאה לידי ביטוי בקשיי תפקוד – אין לי מה להניע עכשיו מחדש את הדברים בחיים שלי, כי אני עוד רגע יכול לקבל את הטלפון הבא שישנה לי את החיים", אומר כהן. "זה בעיקר מה שעולה בקבוצות. מעבר לזה, יש גם עיסוק בחוויות שעברו אנשים, שהן חוויות מכוננות, חוויות קשות, ואין להם את מי לשתף. הם לא מרגישים שיש מישהו שיכול להבין אותם בכלל".
"זה בסוף יוצא על הילדים"
"גם אצל בנות הזוג אתה מזהה חוויה של בדידות וזרות. הקשיים שם מתחילים לא רק כשבן הזוג יוצא. כשהוא חוזר, דווקא אז מתחילים הקשיים, כי צריך להשלים את כל הפערים", מסביר כהן. "כששני אנשים עברו איזה משהו מאוד קשה בנפרד זה מזה ולא היו שם עבור האחר ואז פתאום נמצאים יחד, מה עושים עם זה ואיך מתקשרים עם זה? אצל בנות זוג גם ראינו ירידה בתפקוד וקשיים של מתח וחרדה – מחשש מהטלפון שיגיע או מהדפיקה בדלת".
"היה לנו משתתף שבכל פעם שהגיע הערב והוא בא להיכנס למיטה עם בת הזוג שלו, אין לו מילים להסביר למה הוא לא מסוגל, כי כל הגוף שלו דרוך והוא לא יכול לישון. זה מעורר בו חרדה, והוא לא יכול לדבר איתה על זה בכלל. עכשיו לך תסביר לה שהוא לא רוצה לישון כי הוא רוצה לשמור רגע על הבית", הוא משתף.
"נשמע כאילו אנחנו מדברים על אנשים פוסט-טראומטיים. אבל אלה אנשים שחוזרים מתוך הדבר הזה ככה, המוח והגוף שלהם מחווטים עכשיו לאתר סכנות. הם לא פנויים בכלל להיות בתקשורת אינטימית. או בן אדם שיושב לשחק עם הילדים שלו והוא רואה שיש בלגן בבית – אין לו קנה המידה או הפניות הנפשית לשבת איתם ולהיות איתם ברוגע מבלי שהדברים יתקתקו. זה עושה אותו עצבני, וזה יוצא על הילדים".
"זה מתחיל לערער משהו בזהות"
זו שעת ערב בתיכון חיפאי. הם מגיעים לכאן מכל רחבי צפון הארץ, חלקם עוד עם הנשק, חוויית הקרב ניכרת ברבות משיחות החולין שמתנהלות מסביב למחם, בתור להכין קפה. חלקם נבוכים למדי, אחרים דווקא חברותיים עד מאוד, נהנים מההזדמנות להתערבב קצת ומהמפגש עם אנשים שעברו חוויות דומות, כאלו שרק הם יבינו את הסיפורים שמצטברים לאורך חודשי המילואים הארוכים.
אחרי שנהנו מהכיבוד מגיעה העת להתפצל לחדרים. בחלק מהחדרים קבוצות לבנות הזוג, ברוב החדרים יושבים הלוחמים המשוחררים עצמם – עד 12 איש בקבוצה – לשמונה מפגשים שבועיים. לקבוצה שנכנסתי אליה התייצבו הערב רק חמישה מה-12, אחד מהם מבקש להישאר בעילום שם. הבושה שדובר עליה קודם אכן נוכחת ביותר.
כשמתיישבים עם ארבעת האמיצים שמוכנים בכל זאת להיחשף עולה שאלה: למה צריך את זה בכלל? לדעת אוהד בן מנחם, עובד סוציאלי והמנחה של הקבוצה הספציפית הזו, בסיס העניין הוא קודם כול זהותי. וזהות, הוא מסביר, היא לא רק תחושה – אלא גם מרכיב חיוני ביכולת לנהל חיי יום-יום תקינים, ובטח בתקופה משוגעת כמו זו הנוכחית.
"אם אתה בא הביתה ולא יודע לתפקד בעבודה, אתה שואל את עצמך, 'רגע, אולי אני אף פעם לא הייתי מהנדס טוב? אם אני עכשיו בא ולא יודע מה לעשות, אולי תמיד הייתי מהנדס גרוע?'", אומר בן מנחם. "אני חוזר הביתה ואני לא יודע להיות אבא לילדים שלי ופתאום מתפרץ עליהם. בחלק מהקבוצות עלו דברים שקשורים גם לאימפוטנציה ולתפקוד במיטה. החיים האלה – בין הצבא לאזרחות – זה מתחיל לערער משהו בזהות, מעבר לאם אני חייל או אזרח, אלא גם איזה מין אזרח אני".
"הצלחנו לראשונה לשתף חוויות קרב"
"חיי השגרה של המילואים לפני המלחמה היו 'אני מתבאס על האימון', 'אני מתבאס על המג"ד', 'אני אוהב את המג"ד'. פה החוויות קצת אחרות, אנשים פה חוו ברוב המקרים מוות או פציעה של חבר ואירועים מאוד-מאוד טקטיים, כלומר מאוד ספציפיים וממוקדים", מעיד שלי פינה, בן 29 מקריית חיים, מקעקע ומעצב גרפי המשרת כקצין מבצעים (קמב"ץ) בחטיבת השריון 401. כמו כל חברי הקבוצה, גם הוא צבר כבר יותר מ-300 ימי מילואים מתחילת המלחמה. "לדעתי עצם השיתוף נתן פה פתח אחר, זה משהו שלא יכולת לעשות בבית עם האישה או עם המשפחה. ולעיתים קרובות גם לא בתוך היחידה, כי בתוך היחידה, כבר אמרנו את זה – כולם מאצ'ואיסטים ואף אחד לא קשה לו".
מה דומיננטי יותר – פורקן החוויות מהצבא או הרצון לבנות מחדש את דמות האזרח? "משבוע לשבוע אנחנו מתעדכנים איך אנחנו ומדי פעם מתעמקים ביום-יום של מישהו ולמה מה שאני מתאר על היום-יום שלי רלוונטי לכולם", מסביר בן ארי. "אבל אין ממש התעסקות בשגרה של הצבא, כמה ימי מילואים כל אחד עשה או באיזו יחידה בדיוק הוא משרת. כמעט אין דיבור צבאי".
"אחד מהדברים הכי חזקים שהיו פה, ובעיקר התמקדנו בהם במפגשים הראשונים יותר, הוא שבפעם הראשונה הצלחנו לשתף חוויות קרב ספציפיות", מעיר פינה. "הגענו לפרטים הכי קטנים, שכאילו לא מעניינים אף אחד, ושיתפנו אותם פה, כי רק פה הבינו. טל הביא סיפור מיקרו-מיקרו-טקטי של מה הוא עשה בתור מ"מ באירוע, שרק אנחנו הבנו. וכל אחד פה עשה עיבוד חוויית לחימה, מאוד-מאוד ספציפי. המפגש הזה גם נתן לו את ההבנה וההכלה ברמה הצבאית המאוד-מאוד פרטנית ומדויקת, וגם אחרי זה את ההכלה של איך לוקחים את האירוע הזה באזרחות, איך הוא משפיע וכמה, ולאן זה מתגלגל".
"המחויבות לצבא השתנתה לאורך המלחמה"
עניין אחר שעולה לדיון, אם להתמקד רגע בפרקטי ופחות ברגשי, הוא עניין הריכוז. או יותר נכון היעדרו. "כשחזרתי הביתה עניין התודעה תפס אותי בדברים הקטנים", מציין מתן בן יוסף, אחד ממשתתפי הקבוצה. "למשל, נורא קשה לי לבחור מה ללבוש. או זה שאני צריך עכשיו לשלם על קפה, דברים כאלה. וזה פתאום נורא מוזר שצריך לקרות. אבל איפה הרגשתי את זה הכי הרבה? ונפילת האסימון קרתה לי פה בקבוצה – בעניין הקניות. בחודש הראשון, אחרי הסבב האחרון, לא הצלחתי לבשל, לא הצלחתי להכין לעצמי אוכל. לפני כן הייתי מבשל אחלה, ולא הצלחתי להכין אוכל. הייתי מול המקרר, פותח וסוגר, ומזמין אוכל. ואחרי איזה חודש פה בקבוצה קלטתי שכשאני הולך לסופר אני לא מרוכז, אני לא מצליח להבין מה קורה וסתם קונה שטויות, דברים שלא הולכים ביחד. הבנתי שאני לא מאורגן, הראש שלי באלף דברים ואני לא מצליח לקנות דברים שאפשר לחבר אותם לאוכל".
"כמורה אתה תמיד נתקל בענייני קשב וריכוז. אבל אני עצמי האדם הכי מרוכז בעולם", מציין חבר הקבוצה, שבחר שלא לנדב את שמו. הוא עובד כמורה. "אני נכנס לשיעור מתמטיקה, מביא שאלה, מעתיק אותה ללוח, נותן לתלמידים לפתור – והם אומרים שחסר פה משהו. וואללה, אני מסתכל על השאלה – צודקים, מתקן. ואז אומרים, 'לא, לא, עדיין חסר פה משהו'. והסיטואציה חוזרת על עצמה באותו שיעור עם אותו תרגיל שלוש פעמים. זה לא קרה לי פעם אחת כל החיים, ועכשיו שלוש פעמים זה קורה לי באותו מקום. גם היה יום הולדת לבת שלי ואשתי ביקשה שאביא שני דברים: את הבת ואיזו שקית שהיא השאירה לי. את השקית לא הבאתי".
למוחרת המפגש השבועי בתיכון בחיפה קיבל בן ארי צו התייצבות נוסף, השלישי במספר. אם בפעם הקודמת רמת המוטיבציה עמדה על 70%, כעת הוא נאלץ להודות שהיא כבר ירדה ל-30%. מסבב מהיר עולה שכמותו מרגישים רוב הנוכחים. "אני רוצה להגיד שאולי זה לא עניין של מוטיבציה, כמו שזה עניין של מחויבות, וגם זה השתנה לאורך המלחמה", אומר פינה. "כמו שבהתחלה אתה מרגיש מחויב לערכים, למדינה, לצבא, לדברים הגדולים, לאתוס הזה שכולנו גדלנו עליו, והיום אני לא מרגיש מחויב לשום דבר מהדברים האלה חוץ מלאנשים. רק האנשים. הדבר היחיד שמחזיק אותי היום במילואים זה האנשים שאיתי. אני נלחם כי יש עוד אנשים שנלחמים איתי, כי יש לוחמים שאני נלחם למענם, וחטופים כמובן. אבל זה כבר לא הצבא הגדול והערכים האלה. זה כבר לא מחזיק מים".
"נגיד שבגדול, מה שמחזיק זה סולידריות והתחושה עם הזמן זה שמשחקים לך רק על זה", מסכים איתו בן ארי. "אכפת לי רק מהחיילים שאני צריך להביא ואת מי שאני מחליף, כי אחרת לא יחליפו אותם. כבר לא ממש ברור מה זה חירום ומה זה לא, והחוזה הלא-סגור הזה שלא מה זה מילואים מתחיל להיות מופר. אני חוזר לאותו מקום בפעם השלישית, אז מה השתנה מהשנה שעברה?"
לפניות לכתב: yoghevk@n12.tv
לפרטים נוספים על עמותת "היום שאחרי" לחצו כאן או עקבו אחרי דף הפייסבוק