מפקד המחלקה סגן איתי מאור, הנגביסט רב"ט אורי לוקר והלוחם רב"ט עמית צור יצאו לסיור בשטח כבר ב-6 באוקטובר 2023, שישי בערב, ערב החג, בשעה 22:00. כך יצא שהשלושה היו על ציוד ובפעולה ב-6:29 בבוקר, כשהחלו האזעקות הראשונות במתקפת הטרור. השלושה, כוח סיור קטן מגדוד 51 של גולני, נכנסו בתוך דקות לפעולה וניהלו קרבות בלימה נועזים בכמה מוקדים בגדר: "אם לא הם וכיתת הכוננות בזיקים – חצי אשקלון הייתה נמחקת", מספר כיום אחד מחבריהם לגדוד.
עד כה מעטים ידעו מה בדיוק קרה לשלושה – איתי בן ה-23 ואורי ועמית, רק בני 19 – באותו בוקר נורא, אל מול פני האויב. גם מי שחיפש לקרוא עליהם נתקל לעיתים בגרסאות סותרות: באתרים שונים נכתב כי נלחמו בזיקים, במקום אחר – בנתיב העשרה, וגרסה שלישית טענה כי קרב הגבורה שנלחמו בו התנהל "בבסיס ששירתו בו". האמת, כך מתברר, מורכבת הרבה יותר.
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
עם תחילת האזעקות נכנס הכוח הקטן, שסייר במשך שעות בציר הכי קרוב לגדר בגזרה, למרחב מוגן. במהרה התקבלה הידיעה שמחבלים מנסים לפרוץ את הגדר ולחדור לשטח ישראל. ההחלטה של השלושה הייתה ברורה: לחתור למגע ולמנוע חדירה בכל דרך שרק אפשר, באמצעות הנשק שעליהם.
כך נראה הקרב, דקות אחרי המתקפה
"באותו הבוקר היו המון אזעקות והתרעות על מחבלים בכל הגזרה – איתי, אורי ועמית כבר היו בסיור מהלילה. הם שמעו בקשר את הבלגן", מספר דולב, סמל במחלקה שלהם. דולב היה המפקד של עמית ואורי ופקוד של איתי. באותו בוקר הוא יצא מביתו בחופזה כדי להילחם לצד חבריו, שסגרו שבת וגילו כי נקלעו למלחמה.
בשעה 6:35, כשמעטים במדינה הבינו מה התחולל, הם כבר היו בעיצומו של הקרב הראשון שלהם, במרחב שבין חוף זיקים לנתיב העשרה. בסרטון שמתפרסם לראשונה במגזין N12 נראים השלושה מסתערים לעבר הגדר, בזמן שדמויות חשודות נמצאות בצידו השני.
בתוך שניות הגיע למקום טנק, מהיחידים שהיו בגזרה, ככוח גיבוי כדי לסייע לכוחות. איתי, אורי ועמית נראים רצים לכיוונו כדי להמשיך לנהל לחימה בעזרת החיפוי וכוח האש שלו. במהלך השעות הבאות הגיעו לאזור כוחות נוספים, אך כוח הסיור הקטן המשיך להילחם כמעט לבדו.
לאחר שהצליחו לפגוע בכמה מחבלים בנקודת המגע הראשונה נסעו השלושה לכיוון ציר המטווחים האחורי של הבא"ח (בסיס האימונים החטיבתי) בזיקים. הם ירדו כדי לסייע לכוחות אחרים שהותקלו שם ולהדוף את ניסיונות החדירה, מכיוון הגדר והים, למוצבים וליישובים באזור. הקרב הזה, בין זיקים לנתיב העשרה, נמשך עד לכדור האחרון. הם נתקלו בעשרות מחבלים והצליחו לעכבם, אך שילמו על כך בחייהם.
רק לאחר שעות ארוכות, בסריקות שערכו חבריהם לפלוגה, אותרו איתי, אורי ועמית ז"ל בזירת הקרב: אורי ואיתי נמצאו צמודים, עמית היה במרחק של כמה עשרות מטרים מהם. לצידם של שלושת הלוחמים, שהועלו בדרגה לאחר נפילתם בקרב, היו מוטלות גופות של לא פחות משמונה מחבלים שהם הצליחו לחסל במהלך הלחימה בנקודה הזו. השלושה נמצאו כשהאפודים שלהם ריקים מתחמושת.
"הייתי בטוח לרגע שעובדים עליי"
דולב, האדם הכי קרוב לשלושתם, מנסה מאז ועד היום להשלים את הפאזל. הוא שירת איתם במחלקת אלון, מחלקת הנמ"רים (נגמ"שי מרכבה), שמפעילה את הכלי שמזוהה כל כך עם גולני. תחילת המתקפה תפסה אותו בבית בגוש דן: אותה שבת, חג שמחת תורה, הייתה הסבב של איתי ז"ל, ולכן דולב לא היה בבסיס. באותו בוקר היו שתי מחלקות של הפלוגה בבית ושתיים סגרו שבת. "אני בדיוק חזרתי ממסיבה", הוא נזכר.
"ב-6:34 נשמעה האזעקה ראשונה אצלנו – בהתחלה היינו בטוחים שזה בקטנה, מהר מאוד הבנתי שלא. סימסתי למ"פ ותוך כדי כך דרכתי את הלוחמים, אלה שלא נמצאים בבסיס, כדי שיהיו מוכנים להגיע. קיבלתי שיחות מחברים שלי למחלקה שהיו בחוף זיקים – הם סיפרו לי שחלק מהם כבר מתים. הייתי בטוח לרגע שעובדים עליי, עד אותו רגע שקיבלתי תמונה של מפקד כיתה מהמחלקה שספג כדור ברגל".
יחד עם לוחם אחר יצא דולב דרומה, במהירות, כדי להצטרף ללחימה. השניים הגיעו עד לבסיס. "פרקנו מחוץ לש"ג. לא היה לנו קשר לשאר הכוחות – לא לכוח בחוף, לא לאלו שבמוצב ולא לכוח של איתי, אורי ועמית בציר".
"מנעו נזק שאי אפשר לדמיין"
"הם הותקלו, פרקו והתחילו לנהל לחימה עצימה – עד הכדור האחרון", מספר דולב בכאב על חבריו וקרב הגבורה שלהם, שאת היקפו גילה רק בדיעבד, ומוסיף: "הם מנעו נזק שאי אפשר לדמיין". באותן שעות גילו דולב והלוחם שליווה אותו את ממדי הלחימה במוצב ופעלו לטהר אותו וגם לפנות מהמקום פצועים והרוגים. "את הפינוי של איתי, אורי ועמית לא אני עשיתי, לא רצו שאנחנו נישבר – ידעו שזה ישבור אותנו אם אנחנו נפנה אותם משם".
דולב לא יכול לשכוח את השלושה, שנכנסו לו ללב. "עמית צור היה ילד שכולם אוהבים – הייתי יכול ללכת בבסיס בתקופות הכי קשות, ברגעים הכי שחורים, ולראות אותו מחייך בשמירה. ואורי לוקר – זה הילד עם הלב הכי גדול שפגשתי, הראשון שהתנדב והאחרון שיצא. הוא כל כך אהב להיות נגביסט וחלם להיות מפקד כיתה. אני והוא זו הייתה אהבה ממבט ראשון".
את איתי, מפקד הכוח, זכה דולב להכיר תקופה ארוכה לפני האסון ולהיות עד לצמיחתו כלוחם וכמנהיג. "הוא נכנס לתפקיד בצורה קצת מורכבת. במהלך תפיסת הקו הוא רכש את האמון של הלוחמים, אני זוכר אותו נלחם עלינו בצורה שעוד לא ראיתי, בדברים הקטנים הוא היה נלחם בשבילנו כמו אריה".
דולב היה אמור להשתחרר שבועיים לאחר 7 באוקטובר, והוא סמך בעיניים עצומות על יכולתו של איתי להנהיג את הלוחמים. "הייתי עם המחלקה מהיום הראשון בבא"ח גולני ואמרתי לעצמי שאני משאיר את המחלקה בידיים הכי טובות שיש – בידיים של איתי. הוא היה מפקד שנותן לך גב בכל סיטואציה, גם אם צצו קשיים. אולי זה נשמע כמו קלישאה, אבל גם איתי, גם אורי וגם עמית הם אנשים שלא משנה מה – ממשיכים קדימה".
המראות הקשים של אותו יום עדיין טריים בזיכרונו של דולב. "חשוב לי שיידעו שנלחמנו", הוא מצהיר. "עם כמה שהאשמה הולכת איתנו כלוחמים שזה קרה במשמרת שלהם – עדיין חשוב לי שאנשים יבינו שנתנו את כל כולנו ועשינו כל מה שיכולנו".
"הגנו על הגזרה בגופנו"
רחמים, לוחם בפלוגה הרובאית של גדוד 51, היה עם השלושה בפלוגה. "אני ואיתי מפקד המחלקה היינו קרובים, היינו בקשר טוב והיה לנו הרבה ממשק במהלך הקו בעזה. עמית ואורי היו איתי באותו מחזור גיוס, עברנו את המסלול באותו הזמן והמשכנו יחד לאותו הגדוד ולאותה הפלוגה. באותו הבוקר כל הפלוגה שלנו תפסה קו בגזרת עזה במשך כחודשיים וחצי, עד 7 באוקטובר. הגזרה נפרסת מחוף הים של זיקים ועד למעבר ארז, שם תפס קו כוח של גדוד 13. יש ארבעה יישובים בגזרה הזו: זיקים, כרמייה, נתיב העשרה ויד מרדכי".
במבט לאחור מצהיר רחמים: "לא האמנו לשקט, נמנע מאיתנו למלא את התפקיד שלנו. היו כמה אירועים חריגים בקו שהפלוגה ניסתה ליזום תגובה עליהם". המ"פ רועי, שנכנס לתפקידו ימים ספורים לפני תחילת אותו קו, אמר לחיילים מהרגע הראשון: "מי שפוגש את הרובאית מת", ורחמים משחזר: "זה היה המשפט הראשון שלו, זה משפט שליווה אותנו. הפלוגה נחלקה לשישה כוחות במרחבים שונים בגזרה. הציר שבו היה הכוח של איתי, אורי ועמית הוא הכי קרוב לגדר", הוא מסביר. "לאורך כל אותו היום המשיכו הכוחות של 51 שפרוסים בעוטף להתארגן על עוד כוחות, פרקו וחיסלו מחבלים שהמשיכו לנוע לעבר הגזרה. אני גאה בלוחמים שהיו פרוסים במרחב – אנחנו, הלוחמים של רובאית 51, הגנו על הגזרה בגופנו".
באותו הבוקר נלחם רחמים במוצב מש"א (מוצב שליטה אזורי) ארז, הסמוך לזיקים, במרחק לא רב מכוח הסיור של השלושה. "הקרב במוצב היה קרב גבורה, עברנו מאפס למאה, זה היה מהרגעים שאתה לא מדמיין בתרגילים הכי קיצוניים. אנחנו הבנו שבתוך דקות המחבלים כבר בתוך המוצב, התחלנו בתנועה והתמקמנו כדי ליצור קו הגנה. ברגע הזה חטפנו אש כבדה. לצידי נלחם שם אופיר ציוני. בתוך דקות הוא נפל, כשלחם לידי עד הכדור האחרון. אני נפצעתי, קיבלתי כדור לפנים, ואני עובר שיקום ארוך עד היום".
"בסוף אלה שלושה גולנצ'יקים לבד"
אייל לוקר, אביו של אורי ז"ל, תחקר בעצמו את מה שקרה באותו היום. "לא קיבלנו את התחקיר הרשמי עד היום, אבל אימתי את המידע בשיחות עם המג"ד, המ"פ ואנשים שהיו שם". הוא משחזר: "כשהחלה המתקפה הם ממש בתוך כמה דקות הגיעו לעמדה הזו שבסרטון, בין הים ובין נתיב העשרה, שם היו נקודות פריצה של המחבלים. המחבלים היו ממש על 'שעון החול', והכוח של איתי, אורי ועמית פרק ונתקל בהם במרחק 30 מטר מהגדר. חלק מהמחבלים נהרגו וחלק ברחו. למקום הגיע טנק של גדוד 77".
מיד לאחר מכן, כך מתאר האב, קפצו השלושה לעזור לכוח אחר בגזרה. "אחד הנמ"רים חטף RPG ונתקע, היו בתוכו משהו כמו 14 לוחמים והמחבלים התחילו לעלות על הנמ"ר. הכוח שם קרא לשלושת הלוחמים לעזרה. הם הגיעו לשם, ירדו מהרכב שהיו בו ונשארו שם לבד: כל צה"ל הגדול לא היה שם. בסוף אלה שלושה גולנצ'יקים לבד. הם ניהלו שם קרב ונפלו במרחק של 400 מטר מהנקודה שבה ירדו מהדוד, מהרכב הממוגן. האפודים שלהם היו ריקים. סיפרו לי שהיה שם במרחב המון ציוד של מחבלים שכנראה התבצרו בו כדי לפנות מחבלים שנפגעו".
"זה סיפור מדהים – בסופו של דבר שלושה חבר'ה, שלא דמיינו שיהיו במצב כזה עם אפס אמצעים, פשוט ירדו מהדוד ונלחמו עד הכדור האחרון", אומר לוקר האב בגאווה ובכאב. "זה אומץ שאני לא יודע מהיכן הוא הגיע, אבל מהיום שהוא התגייס לגולני הוא נהיה גבר, וכל יום ראינו שהוא עם ביטחון עצמי. הוא הכי אהב את החברים שלו, וכשהוא ראה את המ"מ שלו פורק, גם הוא עשה את זה".
"בלחימה שלהם הם גם הצליחו לעכב את המחבלים – בש"ג הדרומי חדרו בסוף רק שני מחבלים ואת מש"א ארז לא כבשו", מסביר אייל. "כל הפלוגה, גם מי שהיה בבית, ממש הגיע בתוך שעה-שעתיים, וגם לקיבוצים זיקים וכרמיה לא חדרו מחבלים. שני המוצבים שהמחבלים נתנו להם את החשיבות הכי גבוהה הם נחל עוז ויפתח – וגם יפתח, שהיה בגזרתם, לא נכבש. הפלוגה הזו חיסלה לא מעט מחבלים, אבל בסופו של דבר הילדים שלנו שילמו את המחיר הגבוה ביותר, על המחדל של הזלזול באויב ודילול הכוחות, השאננות. כל מה שעשו לנו 50 שנה ויום לפני כן, במלחמת יום כיפור, חזר על עצמו".
המפגש האחרון: "אמרתי לו 'תהיו ערניים'"
"הוא היה קצת שבוז מזה שהוא במחלקת נמ"רים, הוא רצה להיות חי"רניק", אומר אייל על בנו. לדבריו הוא התעקש להיות מפעיל מקלע נגב (נגביסט), "והוא השיג את זה והיה מאוד שמח וגאה בזה. אחרי שהסתיים המסלול הוא עבר לפלוגה הרובאית ב-51. הם היו בקו חודש וחצי בחרמון ואחרי זה באימון בצפון, ומשם לקו בזיקים. הם ישבו במוצב מש"א ארז. ביולי התחיל הקו, זה באמת היה קו די משעמם, לא היו הפרות סדר יותר מדי, זה קרה יותר בנחל עוז ובכיסופים".
"ביום חמישי, יומיים לפני השבת השחורה, איכשהו הסתדר בשמיים שהיינו בדרום וביקרנו משפחה: קנינו לו אוכל, תוספי מזון, הוא רצה לצאת לקורס מ"כים, אז הוא הפסיק לעשן ועבד על זה חזק. אני זוכר שהוא אמר לי, 'איזה באסה שאני לא בסיירת, בג'נין יש אקשן', אמרתי לו, 'אורי, תהיו ערניים, פה זה בשנייה יכול להתהפך'. ואז נפרדנו וזו באמת הפעם האחרונה שראינו אותו".
"אני אבא של גיבור"
"שלושתם גיבורי-על – הם יקבלו צל"ש. המטרה שלי היא שכל המדינה תכיר את הסיפור הזה", מצהיר אייל. "ולא רק הם – כל מי שלא ברח באותו היום ונלחם הוא גיבור, גיבור אמיתי. אני לא אבא של 'חייל שנהרג', אני אבא של גיבור. מעט הכבוד שמגיע להם הוא ההערכה הזאת והזכות שנשמיע את הסיפור שלהם, שיידעו אילו ילדים היו פה ואילו חלומות נקטעו לנו".
"אורי היה אמור להשתחרר השבוע", משתף האב. "ממש עכשיו יש לי אחיין שמתגייס בעוד שבוע, והם תמיד אמרו שכשהוא יתגייס אורי ישתחרר, אבל הינה, הוא מתגייס ואורי לא ישתחרר. אין מילים לתאר מה זו משפחה שכולה – אנחנו לא צריכים את יום הזיכרון, אנחנו לא צריכים את הטקסים. אל תחכו ליום הזיכרון – תרימו טלפון, תבואו, תדברו, אנחנו לא נאכל אתכם. כל יום בשבילנו הוא יום הזיכרון. לבכות זה כוח – זו לא בושה".
משפחת לוקר מתמקדת גם בהנצחה: "מא' עד י"ב אורי שיחק כדורגל בעיקר וגם אהב לטייל בטבע. חנכנו מגרש כדורגל לכבודו, בפורים הבאנו 300 משלוחי מנות לבא"ח גולני, למחלקה של 51. איך אומרים – אם מישהו יזכור אותי, סימן שאני עוד חי".
"חשוב לי שהסיפור הזה יישמע, חייבים לשמוע את הסיפור הזה – גם בשביל תושבי העוטף", מסכם לוקר האב. "כי נכון, צה"ל הגדול לא היה, אבל הצה"ל שהיה נתן הכול, עד הכדור האחרון. כל הגולנצ'יקים, נח"ל, שריון והתצפיות – הם נתנו את כל כולם. המח"טים הגזרתיים ומעלה – הם צריכים להישיר מבט ולתת את הדין, לא שזה יעזור, אבל צה"ל שהיה שם נתן מה שיש לו. באותו בוקר הייתה שם רק 50% מהפלוגה, בלי תחמושת, בלי נמ"רים מזוודים".
כל הפרטים בכתבה אושרו לפרסום בידי הצנזורה הצבאית.