"אנחנו מגיעים בתוך המאבק הזה לשאלה כמה אנחנו מסוגלים נפשית להיות בו", אומרת בר גודארד. "המאבק על הגופות הוא מאוד-מאוד בודד, מאוד בודד שם. כי יש גם איזשהו מאבק של הסברה – אתה צריך להסביר למה אתה נלחם על זה בכלל. אין הבנה מלאה עבור מה אנחנו נלחמים, כי התמורה שאנחנו נקבל לא תהיה תמורה שמחה – לי כבר לא יהיה סוף שמח, אני לא אחבק את אבא שלי ב'נקודת המפגש ברעים', אבל הסוף שלו הוא סוף שחייב להיות, כדי שנפסיק לחיות בהולד".
בר היא בתו של מני גודארד ז"ל, המנהל האהוב וטוב הלב של הבריכה בקיבוץ בארי, שנרצח בשבת הארורה של 7 באוקטובר בביתו שבקיבוץ. גם אימה, איילת, נרצחה. אך בניגוד לאם, שהובאה לקבורה, גופת האב נחטפה לעזה. גודארד ז"ל הוא מ-35 החטופים שהוגדרו רשמית כמי שאינם בין החיים ואינם כלולים ברשימה של שלב א' של עסקת החטופים.
השיחה עם בתו מתקיימת למוחרת השבתן של גופות חללים, לראשונה בעסקה הנוכחית: בני משפחת ביבס – שירי והילדים אריאל וכפיר – ועודד ליפשיץ זכרם לברכה. האירוע הנורא הזה, בעיניה של מי שכבר 16 חודשים מנהלת את המאבק הכה הזוי הזה, כפי שעושה בר, עשוי דווקא להיות ציון דרך שמביא עימו בשורות מעודדות.
"קשה להגיד אחרי יום כזה משהו אופטימי, כי זה היה מטלטל לכולם, ושירי היא בת השכבה שלי. היום הקיצוני הזה, שבו כולם הרגישו שאין להם אוויר ושהם חנוקים – אנחנו חיים ככה כבר שנה וחצי. אז כן, הייתה פתאום תחושה שיש יותר הזדהות ויותר הבנה של החשיבות להחזיר את כולם הביתה. הרבה זמן הייתי צריכה לומר לעצמי שאני נאבקת קודם כל על החיים, ורק אז אבא שלי, בסוף. אני אומרת את זה כדי להרוג את הספקות, כדי שארגיש שלמאבק שלי יש בסיס מספיק חזק. ודווקא אחרי אתמול, אחרי הסוף הטרגי הזה לשתי משפחות, הרגשתי גם קצת אישור שהמאבק שלנו הוא צודק. הרגשתי אישור מול עצמי".
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
"אני צריכה את הפרידה הזו"
במשך חודשים היה מני גודארד בגדר נעדר, וילדיו היו משוכנעים שגופתו נשרפה בבית המשפחה שעלה כולו בלהבות. רק בדצמבר החל להסתמן כי גופתו נחטפה. לפני יותר משנה, ב-8 בפברואר 2024, הודיע קיבוץ בארי על הירצחו של גודארד, והוא בן 73 – ועל היותו חלל המוחזק בשבי. "ב-7 באוקטובר כבר הייתי בהיריון מתקדם. ממש טיפה אחרי שהבנו שאבא חטוף אני כבר ילדתי והיינו עסוקים בלידה וגם במעבר הדירה, כי גם אנחנו מפונים מבארי, ובתהליך השיקום", מספרת בר. "אפילו לא היה לנו שום קשר עם המטה באותה תקופה. כשהבנו שאבא חטוף, וזה הקטע המטורף, פתאום כולנו התחלנו לחלום שאבא בא והוא חוזר ואומר 'אני לא מת'. זה ערער את כולנו. הבנו שאנחנו חייבים לסיים את הפרק הזה בשביל להמשיך הלאה באמת".
"אז לא, אין לנו היום תקווה שאבא יחזור חי. אבל יש לנו הבנה עמוקה שהוא חייב לחזור ולהיקבר ליד אימא שלי. הקבר שלה בבארי, והוא חשוף, עדיין לא עשינו מצבה, אנחנו כל הזמן מחכים לאבא לפני שנעשה את המצבה המשותפת. עדיין אני אומרת שאבא שלי צריך להיות האחרון", מדגישה גודארד, "אבל היום אני מרגישה שנכון להיאבק כדי שהוא יהיה פה, כי אני צריכה את הפרידה הזאת. אני צריכה לדעת שמדינת ישראל, ומי שהפקיר אותו, יעשו הכול כדי להחזיר אותו, כדי שנוכל להשתקם. זה יקרה רק כשהוא יהיה פה. לא אחזור לבארי לפני שאבא שלי יהיה פה".
היה שלב שחלפה בראשך המחשבה לוותר?
"כן. כי כל יום כזה שאתה הולך לכיכר, או שאתה נפגש עם אנשים ומספר להם את הסיפור שוב, סוחט אותך רגשית ומשאיר אותך עם הבדידות הזו. לפעמים בא לך לחיות כאילו כלום לא קרה, לקום בבוקר לעבודה, להיות שמח עם הילדים שלך ולנהל שגרת חיים נורמלית. אתה לא רוצה להיות כל הזמן בתחושה של כעס ושל כאב מתמשכים, ולא להרגיש קנאה באנשים שהחיים שלהם הם רגילים. ובא לי גם! בא לי גם את הפשטות של החיים, לא להיות טרודה כל הזמן ולא לפחד כל הזמן, לא לחכות כל הזמן, פשוט להיות מסוגלת להשתקם ולהתחיל את התהליך הזה של הריפוי של כולנו. אבל אני לא מסוגלת לוותר. פשוט לא מסוגלת. אבא שלי היה החבר הכי טוב שלי, אני ילדה של אבא. המחשבה על להשאיר אותו מאחור לא נותנת לי מנוח. אני לא יכולה לעשות את זה, גם אם אני מאוד רוצה".
גודארד משתפת כי לא מזמן ניסתה לחזור לעבודה, אך אחרי חודשיים נשברה. "הרגשתי שאם אני הולכת לעבודה, אני מנרמלת את המצב שיש חטופים בעזה – אבל אני לא יכולה להמשיך לשתוק ולהמשיך לתת לזה יד. לא הייתי מסוגלת להיות שם. אתה רואה אנשים מדברים על דברים ואתה שומע חצאי שיחות, והראש שלך הוא רק בדבר אחד. ומעבר לכול, אתה במתח תמידי".
"אבא שלנו יכול לחכות לסוף"
מי שכן קיבל את ההחלטה הלא פשוטה לשוב לעבודתו, אף שהוא במצב דומה מאוד לזה של גודארד, הוא בעז זלמנוביץ, בנו של אריה ז"ל מקיבוץ ניר עוז. הריאיון איתו התקיים בסיומו של עוד יום עבודה. זלמנוביץ הבן, איש צבא לשעבר, עובד היום במחלקת ההיסטוריה של צה"ל כאזרח. היום, עד כמה שזה נשמע לא ייאמן, הוא חוקר את מאורעות היום הנורא שנחטף בו אביו – יום שבעקבותיו נרצח בידי שוביו. זלמנוביץ האב, בן 85 בהירצחו, תועד בשבי חמאס. ב-1 בדצמבר 2023 הוכרז חלל.
ברגע שקיבלתם את הבשורה הרעה, היה לך ברור שאתה חוזר לשגרה?
"קודם כול זה היה מהר, 40 יום אחרי שאבא שלי נרצח בייסורי גוף ונפש. אנחנו עובדים, אני ואשתי, והילדים לומדים באוניברסיטה. אבל זו לא באמת שגרה, עובדה שאני מתראיין אצלך, והשבוע דיברתי כמה פעמים ברדיו, ואנחנו הולכים להפגנות והצהרות. לא באינטנסיביות שהרבה אחרים הולכים, גם לפני זה לא הלכנו באינטנסיביות. לצערנו אבא שלנו מת. אני מניח שאילו היינו יודעים שהוא חי, המצב היה שונה, וכן, היינו ממשיכים לפעול אחרת, ואני לא יודע איך. הרבה פעמים אני אומר לאנשים שכאילו למזלי יש לנו ודאות".
לא היו מחשבות שניות לגבי זה?
"אנחנו חושבים שאנחנו אנשים רציונליים, בסדר? גם ראינו את הסרט שבו רואים אותו מת, וגם חזרו חטופות וסיפרו לנו שהוא מת, וגם המדינה קבעה את זה. סיכמנו שהוא מת, אומנם לצערנו, אבל זה מקל. יש כאלה שלא מקבלים גם את זה, ואני מבין אותם – עד שהם לא יראו בעיניים את היקר שלהם, הם מחזיקים את התקווה".
"כואב לנו, אנחנו עצובים", מבהיר זלמנוביץ הבן. "בכל יום שבת כואב לי השריר הזה של הטלפון, לא משנה אם דיברנו במהלך השבוע או לא, הטלפון הקדוש שלנו בשש וחצי בערב. אחרי שאני מדבר ברדיו אני אומר לעצמי שאתקשר לאבא להגיד לו שדיברתי ברדיו, אבל אז אני נזכר שהוא מת ודיברתי בשביל להחזיר אותו. בסופו של דבר הוא מת. מאותה גישה אני אומר שאם נגיד יגידו שצריך להקריב חטוף אחד, להשאיר חלל מת שם, כדי להחזיר את החיים, אני אישית מתנדב. כי קודם כול החיים".
"הדבר החשוב ביותר הוא שההסדר מביא אנשים חיים", אומר זלמנוביץ הבן על העסקה הנוכחית, שהוא מקפיד לכנות "הסדר", לא עסקה. "אבא שלי – מבחינתנו צריך להחזיר אותו. אנחנו לא חושבים שמגיע לו להיות מוטל איפשהו בעזה בלי קבורה ראויה. ובכל זאת מבחינתנו, וזו גם הדעה של אחי, צריכים להביא את החיים. אבא שלנו יכול לחכות לסוף, ואני לא יודע איך יעשו את זה".
כמה העניין של הגיל המתקדם של אבא שלך משמעותי?
"הוא היה אדם בן 85 וחצי. אז זה לא רק עניין של האופי שלנו – אם היה לי בן שהיה שם, אני מניח שהייתי נמצא במצב אחר. האם אנחנו רוצים קבר בשביל לעלות אליו כל הזמן? אני לא חושב. אנחנו רוצים שהוא יהיה קבור במקום ראוי ואני לא יודע אם אנחנו כל שנה נעלה לקברו, בסדר? הורים שכולים נמצאים לפעמים כל יום בקבר של הילדים שלהם, כי זה ככה זה הורים".
"תמיד מקנן שם הספק הקטן הזה"
"כל החיים השתנו ב-180 מעלות. עוד לא שבתי לעבודה", אומרת יעל אדר, אימו של תמיר אדר ז"ל, חבר כיתת הכוננות של ניר עוז. "ככה גם האבא של תמיר והאחים, כל אחד ממש מחפש את עצמו. אנחנו חיים בטראומה מתמשכת". אדר, בן 38, נפל בקרב על הגנת הקיבוץ וגופתו נחטפה גם היא – כך הודיע הקיבוץ לפני יותר משנה, כחודשיים לאחר מתקפת הפתע. "החיים הקודמים שלנו, אנחנו מסתכלים עליהם בערגה ובגעגוע. חיינו בכפר, הילדים בקיבוץ ואני במושב, היום אנחנו בעיר. תמיר איננו וצצה אי-הוודאות מתי תמיר ישוב אלינו, איפה נחיה בעתיד. אנחנו לא יודעים מה יהיה מחר, מתי נזכה לקבל את תמיר, ואני פוחדת לשים את המילה 'אם', פוחדת, אני מתעקשת על 'מתי' – וזה כדי להיפרד ממנו, כדי להיבנות מחדש ולהחליט איפה חיים ולאיזה מעגל עבודה אני חוזרת".
"עולם המושגים התעוות וזה לא אמור להיות ככה אצל ילדים, שאמורים לרכוש בשנים האלה את הביטחון בעולם המבוגרים", מדגישה אדר, שגם חמותה יפה נחטפה, והוחזרה כבר בעסקה הראשונה. "איפה נשמע שילדה בת 5 אומרת 'מתי יחזירו את הגוף של אבא?' ועוד כל מיני שאלות שאנחנו צריכים להתמודד איתן. זו מציאות של משפחה נורמלית בחברה המערבית, במדינה דמוקרטית ריבונית?"
למה עניין הקבורה חשוב לכם כל כך?
"כשלא מביאים לקבורה, זה לא האבן שחשובה לי, זה קודם כול הוודאות. כי תמיד מקנן שם הספק הקטן הזה. הרי אף אחד לא ראה אותו, וכל המידע מתבסס על מודיעין. אני חייבת לומר שאני מקבלת את הקביעה בעניין תמיר, אבל תמיד מקנן שם הספק הקטן. ההבאה שלו לקבורה היא גם סגירת מעגל במובן של קבלה של המציאות, כדי שיהיה אפשר להמשיך לתפקד".
"היית שם בשבילנו, אנחנו משיבים אותו"
יעל שבה ונזכרת במאורעות השבת ההיא, הבוקר האחרון בחיי בנה. "תמיר היה יכול להינעל בממ"ד עם אשתו והילדים ולשרוד את הטבח, אבל מה הוא עשה? הוא נקרא להגן על היישוב, כי 'הצבא תכף יגיע בעקבות החשש לחדירת מחבלים'. אבל הצבא הגיע באיחור ותמיר נהרג. הוא יצא מהבית בשם הערבות ההדדית להגן לא רק על הקיבוץ – אנחנו על גבול המדינה, למעשה הוא יצא להגן על גבול המדינה. אם לא הייתה ההגנה של כיתות הכוננות בגבול המדינה, אני לא יודעת לאן היו מגיעים המחבלים האלה. ובשם הערבות ההדדית הזו הוא שילם בחייו. ולכן אם יש ערך אחד שבגינו חשוב להשיב אותו לקבורה – זה ערך הערבות ההדדית. היית שם בשבילנו, אנחנו משיבים אותך".
את מכינה את עצמך לאפשרות שמתישהו יבוא היום שבו המציאות תכפה עלייך, מה לעשות, לחזור לאיזושהי שגרה?
"גם היום אנחנו מנהלים איזושהי שגרה, אבל היא לא השגרה שלנו. השגרה שלי היום היא לשכור בית בקריית גת כדי להיות קרובה לילדים ולנכדים. לעולם לא תהיה חזרה לשגרה של 6 באוקטובר 2023, אחרי שמשפחתי נעקרה מביתה בטבח ובתופת. בהיעדרו של תמיר, אולי אנחנו נהיה חייבים לבנות את עצמנו, אבל אין לי רצון להיות במאבק עד סוף חיי. לחזור לשגרה זה לומר לתמיר שלי 'ויתרתי עליך'. איך אני יכולה להגיד, 'טוב. לא הלך, לא הלך. אני חוזרת לשגרה'? זה לא אפשרי. הוא שם ויש שם גם בנות שמוטלות היכנשהו – יבנו עליהם בתים, ישקמו את עזה. 'נו, אז מה קרה?' זו זילות במהות של האדם שהוא היה".
לסיום שיחתנו, גם אדר בוחרת לצטט את פרופ' שמחה גולדין, האיש שהוא למעשה המודל למשפחות החטופים החללים. "כבר חודשים אני הולכת עם המשפט שלו: מי שמפקיר חללים, סופו שיפקיר גם פצועים. כשאנחנו רואים עכשיו את החטופים שחוזרים בעסקה, ואיך הם חוזרים, אז שמחה גולדין צדק".
"מקווים שיקרה נס והוא כן בחיים"
מי שמסתכלת על המצב באור שונה למדי היא טליק גואילי, אימו של רן, לוחם יס"מ שיצא ב-7 באוקטובר להילחם בקיבוץ עלומים, חרף הפציעה שממנה סבל. על פי הגרסה הרשמית גואילי נפל בקרב, גופתו לא נמצאה ולכן הוא מוגדר חטוף. אימו נאחזת גם כעת בתקווה כי בנה, למרות הכול, עדיין חי.
גואילי, עורכת דין במקצועה, תולה תקוות בהשערות הנסיבתיות שהובילו לקביעה. "אנחנו פשוט חושבים שיש קצת חורים בעלילה. אני חושבת שלקבוע מוות על סמך השערה שהוא לא קיבל טיפול רפואי זה בעייתי. יכולה להיות איזושהי תקווה, אומנם קטנה אבל היא קיימת, ואנחנו מקווים שיקרה נס והוא כן בחיים. הוא בחור מאוד-מאוד חזק. יש לנו הודעה מראש השב"כ שהם חיפשו במקום שחשבו שהוא קבור בו, ליד איזשהו מסגד. הבנו שבמשך כמה חודשים חיפשו שם את הגופה ולא מצאו. הביאו המון גופות אחרות, אבל לא מצאו אותו, וזה הדבר היחידי שאנחנו יודעים".
את מדמיינת אותו חי איפשהו?
"מההתחלה, מהיום הראשון, בטח. יושב לבד באיזו מנהרה".
ההחלטה הזו, להמשיך להאמין שרן חי, מטילה עליכם עוד מעמסה?
"להפך. ביום שהודיעו לנו את ההודעה הנוראה הזו, הפחד שהרגשנו עד אז הפך לתקווה. הפסקנו לפחד והתחלנו לקוות. אתה פוחד לחזור לפחד ההוא".
דווקא ההודעה הרשמית הפיחה בכם תקווה גדולה יותר?
"זו לא בדיוק תקווה יותר גדולה. תחשוב שעד ההודעה חיינו בפחד היסטרי לגבי מה קורה איתו, איפה הוא נמצא ומי איתו שם. אנחנו יודעים שהוא פצוע. טיפלו בו? לא טיפלו בו? היו המון שאלות. וביום שהודיעו לנו שהוא לא בחיים, קיבלנו תקווה. זה קטע פסיכי, קשה לי להסביר את זה, אבל אני חושבת על זה הרבה".
"רכבת הרים מתעתעת, מייאוש לתקווה"
"אני לא חזרתי לשגרה", מבהירה גואילי. "יום אחרי 7 באוקטובר סגרתי את המשרד, העברתי את כל הלקוחות שלי לחברים. היום-יום שלי בנוי מזה שאנחנו מתראיינים, מדברים, נפגשים עם כל מי שרק אפשר ממקבלי ההחלטות, החשובים יותר והחשובים פחות, ועושים כל דבר שרק אפשר כדי להשאיר את זה במודעות. כדי שידברו על רני".
השיחה עם גואילי, אגב, מתקיימת ביום הולדתו ה-26 של בנה החטוף. "היינו בבית הספר שהוא למד בו, הרצינו ודיברנו עליו יחד עם האחיינים שלנו. אנחנו פשוט עוסקים כל היום בנושא הזה של החטופים, ושלו, ומנסים לעשות כל מה שרק אפשר. כל יום הוא קצת אחר, לפני כמה ימים קמנו בבוקר עם הצהרה של דונלד טראמפ על אולטימטום שניתן. כל יום יש לנו רכבת הרים מתעתעת, מייאוש לתקווה. ממש כל יום חווים את כל מנעד הרגשות האפשרי, לפעמים אפילו בתוך דקות".
בכל זאת הצלחתם לחזור למשהו משגרת החיים הקודמת?
"לא. אנחנו נוסעים לכל מקום אפשרי. אני בשבוע נוסעת לירושלים ולתל אביב ולאן שרק צריך. אני ממש לא קשורה לשגרה שהייתה לי לפני 7 אוקטובר. אין אפילו דמיון".
את נערכת לאפשרות שהמציאות הזו תימשך עוד זמן רב?
"בהחלט. עדיין כרגע, עם כל המלחמה שעדיין מתרחשת, אנחנו באיזושהי תחושה מסוימת שהדברים לא הסתיימו. עדיין המציאות היא מלחמה, ולכן גם אם אנחנו נרצה להיות בשגרה, אנחנו לא בשגרה".
העסקה הנוכחית דחקה עוד יותר את משפחות החטופים החללים. עוד קודם לה הן היו בעמדה דחוקה יחסית בתוך הסאגה עצומת הממדים שמלווה אותנו כבר שנה וארבעה חודשים. 35 משפחות, נכון למועד פרסום שורות אלו, נדרשות כולן, כמו משפחת גואילי, להיערך גם לאפשרות המכאיבה שהמציאות הזו תימשך עוד זמן רב, עוד שנים.
"זו נקודת המוצא שלנו. אם הוא יחזור מוקדם, אנחנו נשמח, ונופתע", אומר זלמנוביץ הבן. ואילו אדר, לעומתו, סבורה אחרת: "אני לא מסוגלת לחשוב על זה. כולנו צריכים לזכור גם את משפחת גולדין, בוודאי את רון ארד, שזה שריטה בלב האומה, לא בלב משפחת ארד. כשהשיבו את אורון שאול ז"ל לקבורה אחרי עשר שנים וחצי, מה אימא שלו אמרה? 'יש לי הרבה מה לומר, אבל נגמרו לי הכוחות'. לכן היא כבר לא אמרה. ואני אומרת שאני לא יכולה לדמיין שמישהו ישאיר אותי ככה עד שייגמרו גם לי הכוחות. זה חייב להיגמר הכי בקרוב שאפשר. יש פה שובל של הפקרה. ואין תיקון להפקרה הזו? לא יהיה תיקון?"
לפניות לכתב: yoghevk@n12.tv