שומר נפשו ירחק מלחזות מה הדבר הבא שיעשה נשיא ארה"ב דונלד טראמפ. כפי שזה נראה עד כה, הוא מצליח פעם אחר פעם לשבש את תחזיות המומחים ועושה רושם שהוא נהנה מכך. אז איך בכל זאת אפשר להבין מה קורה לנו בתוך מערבולת של הצהרות, מבול של צווים נשיאותיים ואוסף רעיונות רדיקליים משבשי מציאות? מה מכל זה אמת, מה הטקטיקה, ומה האסטרטגיה, מהם תכסיסי מו"מ, ומה נובע מאמונה ערכית עמוקה?
ה"טראמפיזם" הוא תגובה למשבר של מודל הדמוקרטיה הליברלית. דור לאחר שהמודל הזה ניצח במלחמה הקרה, הוא עומד בפני משבר קיומי. כדי להבין את אפקט טראמפ, את הצעותיו האחרונות (כולל הצעת ההגירה מרצון מעזה למצרים ולירדן) ואת הקשר בין גישה זו לתמורות העמוקות בחברה הישראלית, חייבים ראשית להבין את שורשי המשבר, את תפיסות ההתמודדות השונות ואת היישום שלהם במדיניות החוץ והביטחון מבית מדרשו של טראמפ – העתיד להגיע אולי אף לחיכוך עם מדיניות ישראל.
ערעור עמוק של שלוש הנחות היסוד למודל הדמוקרטי-ליברלי:
אסון התאומים ב-2001 מסמן את תחילת המשבר שבו המדינה לא נותנת מענה לצורכי היסוד של האזרח: ביטחון אישי, שגשוג כלכלי וביטחון לאומי. שלוש הנחות היסוד שהיו היסודות של פריחת הדמוקרטיה הליברלית בעשור השגשוג של שנות ה-90 התערערו:
- עקרון זכויות האזרח: ההנחה הייתה שמתן זכויות אזרח מלאות ושוויון זכויות גמור לכל אדם בגבולות המדינה, לצד רווחה כלכלית, ימנעו אלימות. אסון התאומים וגל הטרור העולמי האיסלאמי ערערו זאת. למרבה הפלא, אזרחים הנהנים מפירות הדמוקרטיה הליברלית פעלו נגדה. הטרור האיסלאמי שהכה באירופה, בשילוב גל הגירה גדול, הביא רבים להרהר מחדש בתפיסות היסוד – קבלה, הכלה ומתן רווחה כלכלית למהגרים לא מנעו את הטרור. המסקנה היא שמחויבות לדת, לשבט ולאמונה היא חזקה יותר ועמוקה יותר מרעיון מדינת הלאום בדגש המערבי.
הטרור האיסלאמי ממשיך לערער את כל הנחות היסוד. מחבלי חמאס באימונים בעזה - גלובליזציה: ההנחה היא שהגלובליזציה מאפשרת יעילות כלכלית ומגבירה את הביטחון. הטכנולוגיה מאפשרת ייצור במקום הזול ביותר ושינוע בטוח וזול לכל העולם. בפועל אין משמעות לגבולות: נהפוך הוא – ככל ששרשראות האספקה מורכבות, ארוכות וכוללות מדינות רבות יותר, כך הביטחון גובר. מגפת הקורונה הייתה צלצול השכמה: שיבושי המגפה העולמית גרמו בבת אחת לכולנו להתוודע לשבריריותן של שרשראות אספקה. הסגרים הארוכים בסין חוללו שיבושים קשים בהיצע של מוצרי צריכה, וגופי ביטחון התוודעו לעובדה שהביטחון הלאומי מותנה בקיום שרשראות אספקה.
- מלחמה: ההנחה הייתה שמלחמה לצורך שינוי גבולות תיעלם מההיסטוריה ושאין מקום לשימוש באלימות לצורך שינוי גבולות ואכיפת חזון מדיני על מדינה אחרת. וגם אם טבע האדם מחייב מלחמות, אז אופי המלחמה היה צפוי להיות שונה ומוגבל: לא טנקים שמסתערים לעבר בירה אירופית או הסתערות ברברית של תתי-אדם על אזרחים לצורך טבח, אונס וחטיפה – והמומחים טעו, שוב. מלחמת רוסיה-אוקראינה והמתקפה הרצחנית של חמאס על אזרחים שלווים, בתוך השטח הריבוני המוסכם של מדינת ישראל, הפריכו זאת.
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
המסקנה העצובה היא שהדמוקרטיה הליברלית לא מבטיחה את הביטחון האישי, את הכלכלה ואת הביטחון הלאומי. וכדי להתמודד עם האתגרים האלו, כל המדינות הדמוקרטיות המערביות מפתחות שתי אסטרטגיות התמודדות: אסטרטגיה מוטה חיצונית ואסטרטגיה מוטה פנימית.
עקרונות האסטרטגיה הפנימית
- נוכח איום הביטחון האישי: מדיניות הגירה קשוחה ומגבילה, הכוללת גירוש אזרחים לא רשומים או מהגרים בלתי חוקיים.
- נוכח איום הגלובליזציה: העברת יכולות ייצור לשטח הריבוני של המדינה.
- נוכח איום המלחמה: הגברת ההשקעה בביטחון ואימוץ תפיסת ביטחון ניצית, הגורסת כי אין לחיות לצד איומים או לנהל סיכונים.
עקרונות האסטרטגיה החיצונית
נוכח איום הביטחון האישי: טיפול בבעיות ההגירה בארץ המוצא. אם יש הגירה מאפריקה, יש ליצור מקומות עבודה שם; אם יש בעיות הגירה מהמזרח התיכון, יש לטפל בשורש הבעיה – מלחמות והסכסוך הישראלי-פלסטיני.
נוכח איום הגלובליזציה: שותפויות בין-לאומיות היוצרות תלות אינטרסים במספר רב של תחומי סחר, ומאבק נגד המדינות המערערות את החוקים (סין, רוסיה, איראן, קוריאה הצפונית).
נוכח איום המלחמה: בריתות הגנה – יצירת רשת מורכבת של בריתות והסכמים המבטיחים את החוסן של המערכת, ולא רק של השחקן.
בריתות ההגנה הן חלק מהאסטרטגיה החיצונית. כוחות צבא טורקיה בתרגיל נאט"ו בבולגריה, 2023|צילום: רויטרס
שתי אסטרטגיות אלו מתקיימות בתחרות ובמשולב בתוך כל המדינות הליברליות המערביות. התחרות הזאת מחוללת מאבק פוליטי, והוא לעיתים נתפס בטעות כקיטוב פוליטי בין שמאל לימין. אין ישראל שונה במובן זה: המאבק הפנים-ישראלי הוא "סניף מקומי" של התופעה הגלובלית: הגישות המוטות פנימה נתפסות כעמדות ימין, והעמדות המוטות החוצה נתפסות כעמדות שמאל.
הטראמפיזם הוא גישת התמודדות פנימית עם משבר הדמוקרטיות הליברליות, המשולבת בדיפלומטיה עסקית. לפיכך, הבנת המציאות מחייבת הבנה גם של עקרונות דיפלומטיה עסקית מבית מדרשו של טראמפ:
- יזמות משבשת – אין חשיבות למסורת ואין חשיבות למגבלות והגבלות. המומחים והידע שלהם לא עוזרים, להפך, הוא רק מגביל להם את המחשבה. מומחים בעלי ניסיון רק עוצרים יוזמות חדשניות. לעומתם, יזם שכזה הוא מרתיע משום שהוא בלתי צפוי, חסר עכבות ומלא רעיונות.
יזם שכזה הוא מרתיע משום שהוא בלתי צפוי, חסר עכבות ומלא ברעיונות|צילום: AP - גישה עסקית ליחסים בין-לאומיים – "אלה רק עסקים": אין משמעות לרגש של האחר, למורשת, להיסטוריה, לנוהג המקובל, וגם עקרונות אמוניים הם חלק ממו"מ. הכול סחיר, זה רק עניין של מחיר ותמורות.
- כוחנות – העולם מבין רק כוח. לפי גישה זו, אין משמעות להיותך חזק אם אינך מפגין את כוחך או משתמש בו. ארה"ב חזקה רק אם היא נכונה להשתמש במנופי הלחץ שלה.
טראמפ ונתניהו במסיבת העיתונאים המשותפת בוושינגטון|צילום: AP
לפי העקרונות האלו אפשר להבין את הצעת טראמפ להעברת אוכלוסיית עזה ואולי אפילו לשליטה אמריקנית על הרצועה: נתחיל בכך שלהערכתי אין מדובר בפליטת פה. זה נראה כמהלך מתוכנן. זהו גם לא בלון ניסוי או קלף מיקוח ("עז"): מבחינת הנשיא טראמפ, אם זה יצליח – מצוין. אבל גם אם לא יצליח, עצם הצפתו של הרעיון באופן נחרץ משנה את המערכת ומוציא אותה מקיפאון. זהו ביטוי מעולה לגישה הטראמפיסטית:
- יזמות משבשת – ההחלטה היא מסקנה הגיונית מהנתונים: על פי המידע הרשמי של אונר"א, 70% מתושבי עזה הם פליטים. מחנות הפליטים נהרסו לחלוטין, אז המסקנה ברורה. אם מתעלמים מהמשקע ההיסטורי, מהנורמה הביו-לאומית ומהרגישות המזרח-תיכונית, אז העברתם למקום אחר אינה פוגעת בהם, להפך.
- גישה עסקית – מבחינה נדל"נית, עזה היא נכס. אי אפשר לבנות אותה מחדש במצבה הנוכחי. ואם מקצים לאנשים חסרי הבית בעזה מיקום חלופי (פינוי-בינוי), אפשר להשביח את הקרקע בבנייה איכותית. כולם מרוויחים: תושבי עזה מקבלים אתר חלופי טוב יותר, חמאס לא נשאר בעזה, אין איום על ישראל, ותושבי עזה החדשים ייהנו מתשתיות חדשות ב"עזה החדשה".
מבחינה נדל"נית, לתפיסת טראמפ, עזה היא נכס|צילום: חליל קחלוט, פלאש 90 - כוחניות – הכוחניות במו"מ מתחילה בעמדת פתיחה שמכניסה להלם את הצד האחר. הצגת רעיון רדיקלי, שמערער את הביטחון של מצרים וירדן, מעמידה בפניהן רק אפשרויות רעות ויוצרת מצב חדש, שבו הגיוני שהן יחפשו אפשרויות רעות פחות למעורבות בסכסוך הישראל-פלסטיני.
לדוגמה: אם מבחינת ירדן פדרציה ירדנית-פלסטינית לא הייתה באה בחשבון, פתאום היא עדיפה מהפיכת ירדן למדינה הפלסטינית. כך גם מצרים, שבכל סבבי המו"מ עם ישראל סירבה בתוקף לאחריות כלשהי לרצועת עזה. ופתאום אפילו ריבונות מצרית על עזה נשמעת כרעיון טוב יותר מהאפשרות של מיליון פלסטינים מובטלים שמסתובבים בקהיר. ולבסוף, אם ערב הסעודית מתנה כל התקדמות בנורמליזציה עם ישראל בקיומה של מדינה פלסטינית, אולי מניעת הגירוש של הפלסטינים היא תמורה מספקת.
ביקור טראמפ בסעודיה, ארכיון|צילום: רויטרס
אולי זה יסתיים בהגירה המונית של פלסטינים (רבים בישראל, מכל הקשת הפוליטית, מייחלים לכך בליבם), אבל משום שמדינות ערב יחשיבו את הדבר כ"נכבה 2.0" ויתנגדו לכך במלוא כוחן (החלש) – קשה לדמיין זאת כרגע. מה שבטוח, נראה שזה תהליך מחושב עם רעיונות מחוץ לקופסה, שיציף תוכניות שכל המומחים כבר פסלו מראש.
אגב, כך בדיוק הגענו בעבר להסכמי אברהם. כזכור, הצוות של טראמפ הציג בזמנו את "תוכנית המאה". מדובר במתווה למדינה פלסטינית על 70% משטחי הגדה עם חילופי שטחים בנגב של עוד 30%. מתווה זה, שאינו ניתן למימוש מעשי, יצר לגיטימציה לסיפוח בקעת הירדן: הרעיון הרדיקלי הזה נבלם "דקות" לפני הסיפוח, בידי איחוד האמירויות: היא התנתה את דחיית הסיפוח בארבע שנים בתמורה להסכם שלום עם ישראל.
לסיכום, רבים בימין הישראלי רואים בקרבה הרעיונית לתפיסות העולם של טראמפ הזדמנות שתאפשר את המשך המלחמה בעזה, השמדת תוכנית הגרעין האיראנית ודחיקת הנושא הפלסטיני לשוליים. זה ייתכן, אך ממש לא מובטח. המדיניות הקובעת של טראמפ אחת היא: להפוך את ארה"ב לגדולה שוב (MAGA). מדיניות זו מציבה אינטרסים לפני ערכים, בדלנות לפני שותפויות וכוחניות תועלתנית ביחסים בין מדינות. כל עוד האינטרסים של ישראל וארה"ב מתיישבים, זה נראה טוב. בפעם הראשונה שיהיה קונפליקט, זה לא ייגמר בנימוס כמו העימות האחרון שהיה עם ממשל ביידן, והפוטנציאל לקונפליקטים גדול כי בשלושה תחומים רואה הממשל בארה"ב את פני הדברים באופן שונה מישראל:
- העדפה, נכון לכתיבת שורות אלו, להשלמת עסקת החטופים עד סופה על פני חידוש המלחמה בעזה.
- העדפת "עסקה טובה מאוד" עם איראן על פני תקיפה ומלחמה נוספת במזרח התיכון.
- חשיבות גבוהה לשלום עם ערב הסעודית, גם אם הדבר מחייב גמישות ישראלית בנושא הפלסטיני.
הממשל הנוכחי מעדיף לפתור את המשבר מול איראן באמצעים דיפלומטיים|צילום: מתוך תיעוד שעלה ברשתות החברתיות, שימוש לפי סעיף 27א' לחוק זכויות יוצרים
הטראמפיזם משנה את ארה"ב ומשליך על יחסי החוץ האמריקניים באופן שמשפיע על כל העולם. ככל שסגנון המנהיגות הזה יהיה נוכח יותר, כך יהפכו שיתופי הפעולה בין מדינות לכוחניים יותר. המכסים יאטו את הכלכלה העולמית, כי מלחמות סחר גורמות להקצאה לא יעילה של המשאבים, לירידה בפרודוקטיביות ובצמיחה ברמה הגלובלית.
ובשורה התחתונה, ההצעות האחרונות של הנשיא הן מהלך של מכה משבשת. גם הנשיא לא בטוח שהן ייצאו לפועל. מבחינתו, אם זה יצליח ואכן עזה תתרוקן מיושביה ותיבנה מחדש כ"ריביירה" של המזרח התיכון, מה טוב. ואם לא, הרעיונות האלו כבר ייצרו גלי הדף של תגובות המערערות הנחות יסוד, מגבירות את הגמישות, משנות את האינטרסים המוצהרים של מדינות במזרח התיכון ומוסיפות דרגות חופש לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני שתקוע יותר מדי זמן עם אותם רעיונות שבלתי ניתנים ליישום.
>>> האלוף (במיל') תמיר הימן הוא ראש אמ"ן לשעבר ומפקד הגיס הצפוני לשעבר. כיום הוא עומד בראש המכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS)
