מחבלי חמאס העמידו מארב ב"עיקול מפלסים", הציבו כלי רכב שחסמו את הציר סמוך לגדרות הקיבוץ והמתינו עם מקלע כבד לקורבנות. כשהגיעו האזרחים הלכודים, ניצלו המחבלים את האטת המכוניות בעיקול וירו לעברם ללא רחם. במרבית כלי הרכב ישבו מבלים שנמלטו מפסטיבל נובה. לפי עדויות שונות, המחבלים ירו באזרחים, וידאו הריגה, אנסו ושרפו.
ביום אחד, ב-7 באוקטובר, נרצחו כאן כ-50 ישראלים וחלקם נחטפו לרצועה. מאז אותו יום היו מחוללי הזוועה הראשיים – ג'יהאד כחלות ומוחמד עוכל, שני מפקדי פלוגות בכוח נוח'בה – על הכוונת של צה"ל והשב"כ. במשך 13 חודשים הם החליפו מקומות מסתור ושוטטו במתחמי המנהרות העצומים של חמאס ברצועת עזה.
אלא שאז הצליחה מערכת הביטחון לאתר במדויק את דירת המסתור ששהו בה השניים, סמוך לבית חולים באזור ג'באליה שבצפון הרצועה. השב"כ העביר את המידע לחטיבת האש 215, והיא הפעילה את מכלול התקיפה. לאחר הערכה מהירה, ובתיאום עם חיל האוויר, הוטלה פצצה מדויקת על המבנה. החטיבה הצליחה לחסל את היעדים שתוכננו, ואף יותר מכך: לצד שני מפקדי הנוח'בה חוסלו 11 מחבלים נוספים שהיו בדירת המסתור, חלקם מחבלים אחרים מטבח 7 באוקטובר שלא היה מידע מוקדם עליהם.
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
הפעולה בוצעה בתהליך מזורז, "במעגל קצר", כשזוהתה הזדמנות. "זו תקיפה שאתה אומר 'וואו', הגיעה ידיעת זהב מודיעינית ותקפנו את המטרה בזמן קצר", אומר אל"ם א', מפקד החטיבה. "אנשים שעשו את מה שעשו ב-7 באוקטובר לא צריכים להיות בחיים. זה לא ממקום של נקמה, אבל כשאתה סוגר מעגל כזה, אתה יודע שעשית משהו משמעותי – לא רק ביטחונית, אלא גם מוסרית".
"האש במלחמה הזאת היא משהו אחר"
13 שנים חלפו מאז שירת אל"ם א' כמפקד סוללה במלחמת לבנון השנייה, אז הבין לראשונה את המשמעות האמיתית של הביטוי שמשנן כל טירון בתותחנים "הארטילריה – מלכת הקרב". ערב מתקפת הפתע של חמאס הייתה חטיבת האש פרוסה בגדוד אחד בצפון וגדוד אחר באזור יהודה ושומרון. בשנים שקדמו למלחמה לא הוצבו בשגרה סוללות תותחים בגבול הרצועה.
עם פרוץ המלחמה החלו שני הגדודים לנוע דרומה על זחליהם, מסע של כ-70 קילומטרים. כבר ב-8 באוקטובר התחילו לירות פגזים על מטרות ברצועה, מתמקמים על הגבול ופועלים במגוון משימות אש – ירי לעבר מחבלים, השמדת בתים ממולכדים, מתן מענה לאירועים מתפרצים והיתקלויות בשטח, ותקיפת מוקדי שיגורים בתוך דקות ספורות מרגע שנורו הרקטות לעבר ישראל. בעיני א', האש במלחמה הזאת היא "משהו שונה לחלוטין ממה שהיה במלחמות קודמות": מאז, ובמשך 15 חודשים, לא פסקה האש – והשבוע היא התחדשה בעצימות שכנראה תלך ותגבר.
חטיבת האש 215 של חיל התותחנים, שהוקמה על בסיס אגד ארטילרי 215, היא גוף ייחודי בצה"ל. בימי שגרה היא כוללת שני גדודי תותחנים סדירים המפעילים תומ"תים (תותח מתנייע), יחידת הכטב"מים הקטנים "רוכב שמיים" ושלושה גדודי מילואים – שניים מהם ארטילריים, השלישי הוא גדוד רקטי המכונה "המנתץ".
אבל סוד העוצמה של חטיבה 215 אינו טמון רק בהפגזות ארטילריות או בשיגור רקטות "רומח". במלחמה זו הפכה החטיבה לכוח האש של אוגדה 162 כולה – אותה אוגדת-על המאגדת את חטיבות הנח"ל, גבעתי ו-401. בעוד הלוחמים נעים על הקרקע תכננה החטיבה את התקיפות האוויריות והארטילריות של האוגדה מול מכלול האש של פיקוד הדרום, בשיתוף פעולה הדוק עם חיל האוויר וחיל הים. עבודת התיאום והתכנון נעשתה באמצעות המס"חים – מפקדי סיוע האש החטיבתיים, או בפשטות קציני האש של החטיבות – שפועלים כמרכז עצבים אחד.
המשימה: לצוד את הנוח'בות
במהלך המלחמה הוטלו על כתפי החטיבה שני תפקידים עיקריים: לסייע באש לכוחות המתמרנים ולבצע ציד ממוקד של מחבלים, בדגש מיוחד על מי שהשתתפו בטבח ונמלטו בחזרה לרצועה. "רדפנו את הפושטים של 7 באוקטובר וחיסלנו לא מעט מהם", מדגיש א', שגם ניהל טבלה מסודרת של אותם מרצחים. "לגבי חלקם לא ידענו את שמותיהם המדויקים, אך במקרים רבים ידענו לזהות בדיוק מי המחבלים שחוסלו ומה היה תפקידם". לדבריו, על רבים מהשמות בטבלה כבר סומן איקס.
לעיתים קרובות הועבר לחטיבה מידע מפורט יותר על מעורבות המחבלים בפשיטה, ובפרט היישובים שהם תקפו. במקרים רבים ידע צה"ל בדיוק לאיזה יישוב פשטו המחבלים – בארי, נחל עוז, כפר עזה, מפלסים או יישובים נוספים שהותקפו בטבח שמחת תורה. תיעוד מבצעי הראה את מסלולי החדירה של המחבלים, את זמני הפעולה שלהם, ובחלק מהמקרים גם את סוגי הפיגועים שביצעו. עם זה, לא תמיד היה מידע על הפעולות הספציפיות שביצעו, אלא רק על "מרחב הפעולה" שלהם ביום הטבח.
גורמי המודיעין בחטיבה נמנעו מלהיחשף לפרטים מזעזעים שאינם רלוונטיים למילוי המשימה המבצעית, במיוחד לנוכח הזוועות שבוצעו באותה שבת שחורה. בחטיבה שמרו על גישה מקצועית – לדעת את מה שנחוץ מבצעית, ולא לאסוף מידע על מעשי זוועה כל עוד אין לכך ערך מבצעי ממשי – גם מתוך הבנה של הרגישות הגבוהה הכרוכה במידע כזה.
הרוצחים שנעלמו מתחת לרדאר
האתגר באיתור מחבלי 7 באוקטובר ובחיסולם היה גדול במיוחד. מתחילת המלחמה היה ברור לאותם מרצחים שהם מטרה מועדפת לחיסול, בעקבות הצהרות הדרג המדיני והצבאי. הם נקטו משמעת מילוט קפדנית ופשוט "נעלמו מתחת לרדאר", כפי שמגדירים זאת בחטיבה. הם התמקמו במקומות שהיה בהם מעטה אזרחי, שהו תמיד במחיצת בני המשפחה והסתתרו במחנות פליטים, בבתי חולים ובאתרים רגישים במרחב ההומניטרי.
השב"כ מילא תפקיד מרכזי באיתור המחבלים הפושטים והקים התארגנות מיוחדת, ניל"י (נצח ישראל לא ישקר), שפעלה למצוא אותם וריכזה את כל המידע על אודותיהם. המידע הועבר לגורמי השטח, ובהם חטיבת האש, לפי גזרות האחריות. בתוך החטיבה פעל מערך מודיעין ייעודי לאיתורם, תוך שימוש בטכנולוגיות מתקדמות ושיתוף פעולה עם יחידה 8200.
גם כשהגיעו אל אותם מחבלים, לא תמיד היה אפשר לתקוף. מדיניות האש המטכ"לית הגדירה בבירור את הכללים, מי מוסמך לאשר תקיפה. לא הותר לאשר תקיפה אם הסיכון לפגיעה בבלתי מעורבים היה גבוה. שיקול אחר היה הקצאת חימושים: המפקדים נדרשו לוודא שיש מספיק אמצעי תקיפה לכלל המשימות. לא פעם גם המתינו להבשלת המודיעין כדי להגיע לרמת ודאות גבוהה יותר בעניין הימצאות היעד במקום מסוים, במקום לפעול מיד על בסיס מידע חלקי.
האתגר היה גדול שבעתיים כשמחבלים הסתתרו באזורים הומניטריים: במקרים כאלה נדרש אישור של מפקד פיקוד הדרום והרמטכ"ל. לא פעם נאלצו לוותר על תקיפה כשזו לא עמדה בפקודות ובדין הבין-לאומי, ותחת זאת המשיכו במעקב והמתינו להזדמנות מתאימה יותר. בחטיבה מדגישים כי פעלו מתוך שיקולים מבצעיים ולא מתוך נקמה. הדגש העיקרי היה הגנה על הכוחות המתמרנים, ולכן התמקד הציד במחבלים באזורים שפעלה בהם החטיבה, ולא בכל הרצועה במקביל.
להסתכל לצלף בלבן של העיניים
לפני כל כניסה של לוחמים לאזור חדש בלחימה בוצעו פעולות רבות באש, כולל תקיפות ארטילריות ואוויריות. הנתונים מדברים בעד עצמם: מתחילת המלחמה ועד השבוע האחרון ירתה החטיבה 69,681 פגזי ארטילריה והוציאה 11,467 תקיפות אוויריות, 75% מהן באמצעות מטוסי קרב. לפי הערכת צה"ל, החטיבה אחראית לחיסולם של 6,470 מחבלים.
אחד האיומים הגדולים שחטיבת האש התמודדה עימם הוא חוליות הצלפים של חמאס – אלו שמתמקמות במקומות מסתור, מקפידות שלא להיחשף, ומחפשות את נקודות התורפה של הכוחות בשטח. רס"ן ד', קצין האש של חטיבת גבעתי, היה שם כשארגון הטרור הצליח לפגוע בלוחמים באמצעות צלפים ברחבי רצועת עזה, וגם לתעד ולהפיק מכך סרטוני תודעה שהופצו. הוא גם היה שם כשחטיבת האש יצאה למבצע מרוכז כדי לצוד את צלפי חמאס בצפון הרצועה ולחסלם – כפי שקרה בכמה ניסיונות מוצלחים.
"באחת הפעמים צוות מפלוגת התצפיות של החטיבה הצליח לזהות חוליית צלפים שהתמקמה בחלון בניין וכיוונה על הלוחמים בצורה ודאית, מטווח של 700 מטר בערך", נזכר ד'. מכלול האש החטיבתי הבין שאין מדובר ב"זיהוי טיפוסי" ונכנס מיד לפעולה: חיבור מהיר בין פלוגת התצפיות לחטיבה, ומשם לחיל האוויר.
"עמדנו לפני דילמה", מספר הקצין ומפרט: "אם להזמין תקיפה ממטוס קרב ולהסתכן שבזמן ההמתנה הצלף יספיק לירות בחייל ולפגוע בו, או לשגר מיד טיל מכטב"ם שיפגע רק בשניים מארבעה או חמישה מחבלים". בסופו של דבר התקבלה ההחלטה לצאת לפעולה מיידית: טיל שוגר לתוך החלון בהיסט והשמיד את הצלף ואת המאתר שהיה עימו. האיום על הלוחמים צומצם.
"פתאום אתה שומע בקשר: הורעשנו"
כשנכנסו כוחות צה"ל למרחב ג'באליה ב-6 באוקטובר 2024 הטילה חטיבת האש את אימתה על מחנה הפליטים. הפצצות כבדות מהאוויר, סוללות תותחים שהמטירו אש ללא הפסקה, פגזי טנקים ודחפורי D9 פעלו יחד כמכונת מלחמה אדירה כדי לפרק באופן שיטתי את התנגדות חמאס באזור וליצור חופש פעולה חסר תקדים לכוחות הקרקעיים. את התוצאות היה אפשר לראות על פניהם של הפליטים העזתים, שחזרו להרס ולא האמינו למראה עיניהם.
"ג'באליה לא נראית כמו שנראתה לפני כן", מצהיר אל"ם א'. "בעיניי היא לא ראויה למגורי אדם אחרי שצה"ל ביצע שם תמרון משמעותי". החטיבה, שפיתחה יכולות ייחודיות ל"ציד" מחבלים המסתתרים בין אזרחים ובמנהרות תת-קרקעיות, הוכיחה את חיוניותה במערכה. האסטרטגיה של "קילוף" מערכים מבוצרים באמצעות אש מדויקת הפכה למודל לחימה אפקטיבי.
חלק גדול מהפעילות במחנה הפליטים נשען על מודיעין שהושג מחקירות שבויים, אך לעיתים קרובות המידע המוקדם אינו קיים. כך אירע בתקרית קשה שהתרחשה לפני כשלושה חודשים: שלושה לוחמי גדוד שקד של גבעתי נהרגו מפגיעת טיל נ"ט שנורה אל מגנן (מתחם מוקף חומות וסוללות חול) ששהו בו. הפגיעה התרחשה בדיוק כשהלוחמים התארגנו לעלות למשאית ממוגנת בדרכם אל מחוץ לרצועה. "זו הייתה התקפת המגנן הכי גדולה במלחמה", מתאר קצין האש של חטיבה 401. "כוח של 18 עד 20 מחבלים תקף את הכוחות שלנו ביום החילוף של צוותי קרב חטיבתיים במגננים".
מכלול האש נכנס מיד לפעולה כשנשמעה הקריאה הבהולה בקשר. "פתאום שמענו בקשר את המ"פ אומר 'הורעשנו', שנורה עליהם טיל נ"ט, שיש פצועים ושהם חייבים לקבל חיפוי אש כמה שיותר מהר", משחזר קצין האש. "הפעלנו מסות אש משמעותיות – שילוב של אש סטטיסטית ואש מדויקת, ארטילריה, הפצצות של מטוסי קרב, תקיפות מסוקי קרב ותקיפות כטב"מים".
בתגובה המסיבית הצליחו כוחותינו לחסל 13 מהמחבלים, היתר הצליחו להימלט. "זה אירוע קשה, אבל החטיבה התעשתה ומשהו כמו שעה וחצי מתחילת האירוע כבר יצאה להתקפה חטיבתית כדי להדוף את האויב ולהשמיד מחבלים. אותה חטיבה שהותקפה חוזרת להילחם, והם נלחמים כמו אריות. לא אשכח את האירוע הזה".
הפריצה של התותחנים
אחד החידושים הבולטים ביותר בלחימה היה השימוש בתותחים בכינון ישיר, שעשה את הקאמבק הראשון שלו מאז מלחמת לבנון הראשונה ב-1982. "החזרנו לעצמנו חלק מהתרגולות הישנות", מודה המח"ט. לוחמי התותחנים נכנסו בתותחים מתנייעים מסוג דוהר לסג'עייה בדיוק למטרה זו. המבנים שהופגזו ספגו פגיעה הרסנית בהרבה מהפגזת טנקים ובעלות נמוכה מאוד לעומת חימושי חיל האוויר. "במקום להכניס כוחות לסרוק מבנה חשוד – פגענו שם בפגז ארטילרי. זה עושה נזק 'יפה' לקומה".
אחת המורכבויות הגדולות שמתמודדים עימן קציני חטיבת האש היא ההיכרות האישית עם המפקדים והלוחמים בשטח. התמודדות עם אירועים קשים, כמו נפילתו של אל"ם אחסאן דקסה ז"ל, מפקד חטיבת השריון 401, בפיצוץ מטען בג'באליה, דורשת יכולת ניתוק רגשי, יכולת שבלעדיה ספק אם היה אפשר לתפקד.
"הבנו מהר מאוד מה קרה", נזכר קצין האש החטיבתי. למרות האדרנלין הגבוה ברגעים כאלה, שעלול להוביל להפעלת אש אימפולסיבית ובלתי מבוקרת, הם נדרשו לשמור על קור רוח ולבחור את המטרות האפקטיביות שיספקו את המעטפת המיטבית לכוחות בשטח. "ברגע שנגמר האירוע ירד פתאום כל המתח. אני זוכר את האנשים במכלול, בעמדות הקדמיות – כולם השתתקו פתאום. היו כמה דקות של שקט מוחלט. ניסינו לעכל מה בדיוק קרה, ופתאום נפל האסימון אצל כולם".
בד בבד, הידוק הקשר בין החטיבה ובין המח"טים והמג"דים חיזק גם את האמון שלהם זה בזה. "היכולת לירות פגז למרחק של 50 עד 200 מטר מכוחותינו – זה עניין של אומץ מקצועי", מדגיש המח"ט. "טעות קטנה של חייל בתותח או בתהליך הירי תגרום לפגיעה בכוחותינו. התהליכים המבצעיים שפיתחנו היו מדויקים להפליא, והאנשים הבינו את חשיבות המשימה. המפקדים המתמרנים סמכו עלינו בעיניים עצומות. זה אמון שבנינו והעמקנו במהלך החודשים האחרונים".
התוכניות על השולחן
קצת לפני קריסת הפסקת האש, במפקדת החטיבה ניכר שקצב העבודה פחת. אין המולה ואולי זו גם הסיבה שלקציני האש התפנה קצת זמן לדבר. כששואלים אותם על כך, הם מבקשים להבהיר שאף אחד מאנשי החטיבה אינו נח בשום שלב על זרי הדפנה.
"אנחנו לא מפסיקים לחקור, לייצר מטרות ולהעמיק מודיעינית בכל גזרה אפשרית, כדי להיות מוכנים לכל פעולה שתידרש, לא משנה היכן", אומר רס"ן י', קצין האש של הנח"ל. "המחויבות והאחריות שלנו כקציני אש היא להעמיד תמונה מדויקת, לזהות מטרות ולבצע העמקה מודיעינית – וזה בכל הגזרות, לא רק ברצועת עזה. לא משנה איפה יטילו אותנו – כחטיבה, כמכלול אש או ככוח מתמרן – אנחנו נעשה את כל מה שיידרש".
החטיבה סיימה את תפקידה ברצועה ביום ה-500 בדיוק למלחמה, באמצע פברואר. כעת, עם חידוש הלחימה, ייתכן שתופעל שוב בקרוב, כחלק מהמאמץ הכולל להפעיל "עוצמה צבאית הולכת וגוברת", כפי שהגדיר זאת הדרג המדיני.
בינתיים גדוד תומ"תים אחד עלה צפונה וגדוד אחר יתחיל בשבועות הקרובים תעסוקה מבצעית באיו"ש. המטרות ממשיכות להתעדכן והמודיעין זורם, וכך גם רשימות החיסול. "אנחנו חיים בכוננות מלאה בכל יום", מתאר אל"ם א'. "לוח הזמנים שלי, והתכנון היומי של החטיבה כולה, מבוססים על ההנחה שמחר אנחנו חוזרים למלחמה. זו בדיוק הציפייה מצבא. אני מציע לאויב שלא לפגוש אותנו עוד פעם, אבל אם נצטרך – נבוא בעוצמה".
כל הפרטים בכתבה אושרו לפרסום בידי הצנזורה הצבאית.