"לפני מספר שעות עדכנו את המשפחות כי גופות יקיריהן אותרו על ידי כוח צה"ל במנהרה תת-קרקעית ברפיח", בישר דובר צה"ל, דניאל הגרי, בסוף אוגוסט את הבשורה הקשה. "הם נרצחו באכזריות על ידי מחבלי חמאס, זמן קצר לפני שהגענו אליהם. הם נחטפו חיים בבוקר 7 באוקטובר על ידי ארגון הטרור חמאס".
חמישה חודשים עברו מהיום הנורא ההוא. היום האחרון בחייהם של שישה חטופים, שנרצחו במנהרה מחניקה ואפלה שאי אפשר אפילו לעמוד בה. 20 מטר מתחת לאדמה של רפיח. אם יש פנים למחיר הכבד של דחיית העסקה, אלו הפנים שלהם. השבוע נפגשנו לשיחה משותפת עם המשפחות של אלו שלא יחזרו לעולם מהשבי. נירה סרוסי, אימא של אלמוג, רייצ'ל גולדברג, אימא של הירש גולדברג-פולין, שירית ירושלמי, אימא של עדן, מיכל לובנוב, אשתו של אלכס, ואלון גת, אחיה של כרמל.
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
"האנשים היחידים בעולם שממש שמבינים אותי"
דווקא בימים האלה שבהם החטופים חוזרים הביתה, חייבים להקשיב למי ששילמו את המחיר האכזרי ביותר - לשש המשפחות שלא יודעות, וכנראה שלא יידעו כמעט דבר, על ימיהם האחרונים של עדן, כרמל, הרש, אלמוג, אלכס ואורי - שישה חטופים שנרצחו והפכו למשפחת שכול אחת.
איך מגישה המשפחה המוזרה הזאת?
אלון: "מוזרה, אבל יש על מי להישען. ואפשר לחלוק את אותם כאבים".
שירית: "אני ונירה נמצאות ביחד בקבוצת תמיכה, נפגשות כל יום ראשון".
רייצ'ל, אימא של הירש גולדברג-פולין: "אני מרגישה שהאנשים היחידים בעולם שממש שמבינים אותי הן חמש המשפחות האלה. יש בחיי אנשים שמבינים את העומק והמרקם ואת הריח ואת הטעם המדויקים של הייסורים שאני מרגישה".
כשהם יושבים יחד זה לצד זאת, אי אפשר שלא לדמיין את השיחות שהיו שם, בשעות הארוכות בשבי. עדן בטח סיפרה על החיוך הגדול שהיה לאימא שירית, אלמוג התגאה בנירה, הירש דיבר על האצילות של אימא רייצ'ל, כרמל סיפרה בגעגוע על אלון, אחיה הגדול, ואלכס, שבטח סיפר לכולם איך הכיר את אשתו מיכל, האימא של שני הבנים שלו.
"אני כל הזמן שואלת את עצמי למה את ממשיכה להילחם אם הסיפור שלך נגמר", אומרת מיכל. "יש לי שני ילדים קטנים בבית, כולם מפצירים בי, תשבי, תטפלי בהם. ואני כל הזמן אומרת לעצמי שאני לא רוצה שאף אחד אחר יחווה את הכאב שאנחנו חווינו".
אלון: "אני אישית עושה את זה בגלל שאני מבין שהעסקה הזאת, שעכשיו קורית, זה הדבר הכי מדהים בעולם, וזה כל כך כל כך עצוב שזה לא קרה לפני. ואני פה בשביל לוודא שהעסקה הזאת תמשיך. כי אם היא תפסיק, יהיו עוד מקרים כמו שלנו".
כרמל גת נחטפה מבית הוריה בקיבוץ בארי. אורי דנינו נחטף אחרי שחזר כדי לנסות ולהציל את חבריו. הפעם האחרונה שההורים של הירש גולדברג-פולין ראו אותו הייתה ב-23:00 בלילה, כשיצא למסיבה.
רייצ'ל: "הוא בא ונישק אותי והוא נישק את ג'ון, והוא יצא מהדלת והסתובב באגביות והוא הסתכל עליי ואמר 'אני אוהב אותך. נתראה מחר'".
עדן ירושלמי הייתה מאושרת בלילה ההוא בנובה, ואז הגיעו המחבלים. "יורים בי. אני לא מאמינה שזה קורה לי", היא אמרה בשיחה האחרונה עם משפחתה.
מאותו מקום נחטף גם אלמוג סרוסי, שעוד הספיק לרקוד בערב החג עם המשפחה בבית.
נירה: "רבע ל-23:00 הוא יוצא מהדלת, עם החיוך הזה שלו זהו, זה התמונה האחרונה שלנו ממנו. זה התמונה האחרונה".
לאלכס לובנוב היה כשנחטף ילד בן שנתיים, וב-7 באוקטובר מיכל אשתו הייתה בחודש השישי להריונה. "אני עדיין מדמיינת אותו חוזר הביתה, פוגש את קאי לראשונה".
הוא לא ראה את קאי.
"לא. הוא גם לא יראה".
"שמענו את השמועות"
הם נורו למוות יחד בעומק מנהרה ברפיח, שהכניסה אליה מחדר ילדים, משאירים אחריהם חור שחור.
יש מעט מאוד מידע על החודשים האחרונים של חייהם.
שירית: "אני לא יודעת כלום מה עבר על עדן בשבי".
אין יומן, אין שום דבר, נכון?
"רק אחרי חמישה חודשים, קיבלנו אות חיים ראשון על עדן. אמרו לנו, 'סבירות גבוהה שהיא נמצאת בקבוצה, סבירות גבוהה עם עוד אישה אחת'. אני זוכרת שבבית אני והמשפחה כזה אמרנו, 'הלוואי וזאת כרמל גת'. כי שמענו עליה דברים מאוד טובים, אישה טובה, וכרמל גת עסקה ביוגה ועדן בפילאטיס, ואמרנו, בטח איזה חיבור מדהים יהיה ביניהן".
נירה: "אנחנו קיבלנו כמה וכמה אותות חיים לאורך כל התקופה".
רייצ'ל: "אות החיים האחרון היה שבועיים ומשהו לפני הרצח. מישהו בא אלינו ואומר, קיבלנו אות חיים, והוא לא נכנס לפרטים לגבי מה זה אומר בכלל. ואני זוכרת שביולי שאלתי, 'הוא מוחזק עם אמריקנים אחרים?' ובאופן מוזר הם ענו ואמרו לא. אמרתי, 'הוא מוחזק רק עם גברים?' והם אמרו שלא. ואמרתי, 'הם כולם צעירים?' וזה אולי יעליב אנשים מסוימים, הם אמרו, 'לא, יש אישה בת 40. ומיד ידעתי שזאת כרמל.
"שנינו הסתכלנו זה על זה ואמרנו, הוא מוחזק עם כרמל. וחשנו את ההקלה שדיברת עליה כי חשבנו שהיא עוזרת לו, אתה יודע, יש לו יד אחת, וזו הייתה הסיבה שכאשר שמענו את השמועה במוצאי שבת, וברשימה היו כרמל והירש, מיד היינו מבועתים".
שירית: "שמענו את השמועות, זה גם היה יום ההולדת שלי, אני לא האמנתי. אני אמרתי, 'לא, זה שמועות'".
מיכל: "בדיוק השכבתי את הבנים לישון והתקשר אליי מישהו ואמר לי, 'ראית את הרשימה?' אז אמרתי לו, 'איזה רשימה?'"
אלון: "אנחנו היינו בכיכר, כשהתחילו השמועות. בהתחלה זה היה גם כזה 'טוב, עוד שמועות'. אבל דברים התחילו להיות חשודים כנכונים".
רייצ'ל: "חיכינו מהשעה 21:00 בערב עד השעה 4:00 לפנות בוקר, ושבע השעות הללו היו עינוי מוחלט".
מיכל: "ישבתי בסלון, פתחתי את השער של הבית ואמרתי, הם לא ידפקו בדלת, הם ייכנסו בשער. לא תהיה דפיקה בדלת. והם נכנסו בדלת בלי לדפוק. פשוט ישבתי שם עד ארבע בבוקר וחיכיתי שיבוא הקצין ויגיד שזה אלכס. וזה קרה".
מה חושבים ביום הראשון?
אלון: "אני לא בטוח שעד עכשיו אני מעכל את זה עד הסוף".
שירית: "זה שינה אותי מאוד. זה אומר שאני אישה מאוד עצובה. הכאב הזה וזה שלא הצלחתי להוציא אותה מהגיהינום הזה, זה ילווה אותי כל החיים. הלכתי להיפרד ממנה באבו כביר וראיתי את הפנים שלה, זה היה מבט כזה 'אימא, למה?'. בכיתי והתנצלתי בפניה, חיבקתי אותה".
אבל התנצלת על מה?
"שלא הצלחנו להחזיר אותה הביתה חיה".
מנהרה מתחת לחדר ילדים
ביום האחרון של אוגוסט מצאו במקרה כוחות צה"ל שפעלו בשכונת שיח סולטאן ברפיח פיר של מנהרה שהכניסה אליו הייתה מחדר ילדים. הפיר היה חלק ממערכת מנהרות שבה הסתתרו בכירים בחמאס. גם ה-DNA של סינוואר עצמו היה שם. כשנכנסו כוחות צה"ל לפיר החשוך והטחוב הם מצאו שש גופות. החטופים לפי ההערכות נרצחו על ידי השומרים שלהם כ-48 שעות קודם. מפקד בכיר שהיה שם מתחת לאדמה הגדיר את זה כ"הרגע הכי קשה של המלחמה – נכשלנו".
מה יודעים על הרגעים האחרונים?
אלון: "לפי מה שאני יודע זה פשוט שהמחבלים נלחצו מההתקדמות של צה"ל, פשוט ירו בהם. פשוט ירו בשישתם כמה כדורים בכל אחד. וידאו שהם מתים. הם ברחו משם".
מיכל: "חמאס לחץ על ההדק, אבל הממשלה לא הצילה אותם. הממשלה הובילה, כל הדרכים הובילו לרצח הזה, בגללם. לכן על אחד שיושב שם בממשלה צריך להתבייש בעצמו. כן, ואני אומרת כולם".
הם דיברו איתך?
"הם ניסו".
מה היה?
"סירבתי".
מי רצה?
"מאחד עד עשר, כולם".
מנתניהו ועד...
"אכן".
בכירי השרים שלו.
"כן. והם פשוט לא ראויים להסתכל לי בעיניים. הם לא ראויים לדרוך בבית שלי".
נירה: "בטח שאני כועסת. אני רואה את התנאים של העסקה הזאת ואני כועסת. העסקה של מאי הייתה אותו דבר, על מה היא נפלה? על ציר פילדלפי? על ציר נצרים? ומה עכשיו? מה השתנה?".
רייצ'ל, פגשת מישהו שבאמת קיבל עליו אחריות על מה שקרה?
"הרבה אנשים אמרו שהם מצטערים, אבל אני לא זוכרת מישהו שאמר, 'זה עליי'. 'זו האחריות שלי'".
נירה: "אם מישהו הסתכל לנו בעיניים ואמר, 'אנחנו מצטערים, כשלנו', זה דווקא היה הדרג הצבאי".
אבל הדרג המדיני? אף אחד.
שירית: "לא, לא לקחו אחריות".
מיכל: "אני גם לא רוצה לשמוע, זה מאוחר מדי. פשוט שיתביישו. אם הם שומעים אותי, שיתביישו".
אלון: "מבחינתי לקיחת האחריות של הדרג המדיני על הרצח של האהובים שלנו זה בזה שהם עכשיו ימנעו את הרצח הבא".
"בוכים מאושר ומכאב אין-סופי"
למרות האבל הכבד הם לא הפסיקו לרגע להילחם בשביל משפחות החטופים האחרות. וכשהעסקה הנוכחית יצאה סוף-סוף לדרך הכול התערבב. כשמדינה שלמה נצמדה למסך לצפות בשחרור החטופים - הם לא היו מסוגלים. כי אל תוך רגעי השמחה נכנסו גם רגשות שניסו לשמור בפנים.
מה אני לא רואה עליכם?
מיכל: "אתה לא רואה את השעות הקטנות של הלילה, אתה לא רואה אותנו יושבים מול העסקאות שקורות עכשיו ומצד אחד בוכים מאושר ומצד שני בוכים מכאב אין-סופי, כי הם היו צריכים לחזור הביתה באותה מידה".
נירה: "אתה לא רואה את התסכול, התסכול מציף אותי. הפספוס הזה של העסקה שהייתה צריכה להיות במאי והם היו צועדים לקראתנו ככה, והיינו מחבקים אותם גם כן".
נירה: "קנאה עצומה".
"ברור", הם מסכימים.
שירית: "קנאה לא על השמחה שלהם, אלא על העצב שלנו ולמה אנחנו לא כאן. 11 חודשים אני דמיינתי, דמיינתי שאני מחבקת את עדן חזק ולא מרפה. יש לי את התמונה בראש, שמתקשרים אליי ואומרים לי, 'עדן משתחררת' ובאיזה בית חולים היא תהיה ושאנחנו רצים אליה. אפילו דמיינתי שהיא מחכה לי במיטה של בית החולים ואני באה אליה ואני מחבקת אותה ושאני בוכה, אבל בוכה הפעם מאושר. בטח שדמיינתי את זה. זה מה שהחזיק אותי שפויה".
רייצ'ל: "אני חושבת שיש ימים של תמרון, תמרון בין רגשות של התעלות והקלה שהחטופים האלה חוזרים הביתה, ולראות את האיחוד עם המשפחות ולתמרן בין הדאגה והפחד לחטופים הנותרים, והדבר האחרון לתמרן עבור כולנו הוא שאנחנו מתהלכים בחיים עם גרזן שיוצא לנו מהחזה, בכל רגע. ואיך מפתחים את היכולת להרגיש את כל הדברים האלה בו-זמנית?".
אלון: "אותי זה משמח ממש. זה שמחה מאוד-מאוד גדולה, באמת. אני עברתי את זה עם ירדן (אשתו ירדן רומן גת, ששוחררה משבי חמאס אחרי 54 ימים; א"ג). אני יודע מה זה לקבל את החיבוק הזה של מישהו שחוזר מהשבי. זה מדהים. זה ממש להחליט, האם אני הולך לרצוח אותו, אני הולך להחזיר אותו. ועכשיו החליטו להחזיר. עם כרמל החליטו להפקיר".
מיכל: "עד היום הבן שלי הגדול רואה אוטו שדומה לאוטו של אבא שלו וצועק, 'הינה, אבא חזר! הינה, אבא חזר!' ובטוח שאבא הולך לצאת מהאוטו הזה, ואני עוצרת בצד הדרך כי אני לא מצליחה להמשיך לנהוג. ואתה רואה ילד בן שלוש עם אכזבה בעיניים".
"ששת הגיבורים"
אם יש להם בכל זאת נחמה אחת קטנה היא מגיעה מתוך ההיכרות האישית שנרקמה אחרי שהגורל כרך ביניהם בצורה אכזרית כל כך. יש להם קבוצת וואטסאפ משותפת, קוראים לה "ששת הגיבורים". והם מבינים היום איזו חבורה אנושית מופלאה הצליחה לשרוד שם 11 חודשים בתנאים נוראיים, בלי חשמל, בלי מקלחת ושירותים, ברעב, בפחד, אבל ביחד.
נירה: "אחרי הרצח, כשנפגשנו שש המשפחות ודיברנו על הילדים שלנו, אז באיזשהו מקום משהו קצת נרגע בלהבין שהם היו שישייה כזאת של חבר'ה אחד-אחד. עם אהבה, עם אנשים שאכפת להם מהאחר".
רייצ'ל: "זו נחמה. הם לא היו לבד והם ממש עזרו זה לזה. ולכן הם שרדו בתנאים נוראיים עד שהדבר היחיד שיכול היה להרוג אותם היה כדור".
העיניים של שש המשפחות ששילמו את המחיר הכי יקר נשואות עכשיו קדימה, לשבועות הדרמטיים שלפנינו. ובין הקנאה לצער ולשמחה מתגנב גם פחד שהעסקה הזאת לא תושלם, שלא כולם יחזרו הביתה.
אלון: "אם לא יעשו את זה, אנחנו נגיע לאותו מצב שישבו פה שש משפחות אחרות ואתה תראיין אותן גם על איך המלחמה המשיכה ואיך החטופים נהרגו בגלל שהפסיקו את העסקה".
רייצ'ל: "חמאס הרג את בני העם שלנו, אני לא מוותרת להם, אבל עכשיו זה הרגע לבחור לעשות את הדבר שלא נעשה בפעם הראשונה. אנחנו צריכים שזה ימשיך, לא רק עבור ה-33 בשלב הראשון, אלא שכל אדם יחזור. כולם יקרים, כולם אהובים והגיע הזמן".