מורין אמיתי לא חשבה שאי-פעם תישא נשק. היא גם לא שירתה בצה"ל כלוחמת, אך בשנים האחרונות נרקם אצלה חלום חדש. "בשלוש השנים האחרונות זה מה שאני מתעסקת בו, לכן אני תמיד אומרת שהייתי חרדה מ'7 באוקטובר' עוד לפני אותו יום, בגלל סיפורי זוועות שנחשפתי אליהם", מספרת אמיתי. "היום אני מכורה למטווח".
היא עובדת כחוקרת מדיניות ציבורית, ולעולם הנשק היא נחשפה כחלק ממחקריה שעסקו, בין היתר, בעולם הפשע ובבעיית הנשק בחברה הערבית. "התחלתי להכיר מדריכי ירי ואנשים שאחראים לכל הנושא של אקדחים במקומות ביטחוניים. הם התחילו להסביר לי על העולם הזה, ונרשמתי לקורס מפקחי מטווחים. היום אני מפקחת מטווח ויש לי רישיון. אגב, בקורס כולם היו גברים. אחרי זה עשיתי קורס נוסף, של הדרכה, והיום אני מפקחת שאחראית לבטיחות במטווח. אני יודעת להסביר לנשים איך לשפר את הפגיעות שלהן בגלל הניסיון שלי עם הירי המעשי, אבל עדיין אני לא זכאית לרישיון נשק לעצמי".
רובן המוחלט של הנשים בישראל לא זכאיות לקבל רישיון נשק, תולדה של אפליה מובנית – יש יותר תפקידים צבאיים המזכים ברישיון הסגורים בפני נשים מאשר כאלה הפתוחים בפניהן. גם אמיתי נמנית עם הרוב, זה מה שאילץ אותה לעבור את המסלול הארוך ביותר האפשרי כדי לזכות בכל זאת ברישיון הנכסף. זה גם מה שיצר את המצב האבסורדי שבו עומדת אמיתי במטווח בהרצליה, לצד נשים נוספות, מדריכה אותן, עונה על שאלות ומסייעת להתמודד עם כל תרחיש אפשרי. אין ספק שהידע והניסיון שלה עולים על אלה של כמעט כל שאר המשתתפות באימון. אך היא מנועה משפטית מלירות, ואילו הן יכולות.
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
כל המצב הזה הגיע לעולם במידה רבה בזכות המקרה הפרטי של אמיתי, שנמנית עם מייסדות העמותה הצעירה "החמושות" – עמותה שכעת מנסה לקדם, בין היתר, גם הגדלה של מספר התבחינים (קריטריונים) הקבועים בחוק ואשר מאפשרים להוציא רישיון. אך גולת הכותרת של העמותה, לפחות בינתיים, היא אימון המטווח לנשים בלבד – אימון שמתקיים אחת לכמה שבועות בהרצליה, ובאחד מהם הורשינו לראות מה קורה כשהנשים מתחמשות.
"אני שולפת אקדח בישיבה, מה ההבדל?"
"אפשר לראות את היתרונות בחלק מהמחקרים שעושים על חינוך בהפרדה", מסבירה אחת המייסדות האחרות, הדס להב, את הצורך באימון שכזה. "גם בשיעורי מתמטיקה, לנשים יותר קל לשאול שאלות ולקבל תשובות. נדבר רגע על פרקטיקה – הרבה נשים, שגרות ביישוב זכאי ביישובי השומרון, הן דתיות. חוץ מזה, כשאני שולפת את הנשק אני יכולה להרים את החולצה בטעות קצת יותר מדי. אני לא רוצה להצטרך לחשוב גם על זה בזמן אימון. לכן עדיף להיות בחברת נשים".
ראשונת המתייצבות היא לילך. "אני שכנה של נסראללה. לשעבר", היא מסבירה. "פעם אחת השכנות שלי ראתה אריתראי מסתובב לה בחצר בארבע וחצי לפנות בוקר. אם האריתראי הצליח להיכנס, אז תחשוב על חיזבאללה. מה היה קורה אם הוא היה נכנס לתוך היישוב?" לילך היא תושבת מפונה משלומי, ומתגוררת כיום ביוקנעם: "במקרה שלי זה סוג של הלם", היא מספרת על התגובות. "כי אני גם אישה וגם נכה, זה לא מסתדר להם בראש. זה כנראה מונע מדעות קדומות".
היא בת 50. כשל במהלך לידתה הניע כדור שלג אכזרי של הידרדרות גופנית. גם לצבא לא גויסה בגלל אותה בעיה רפואית, עד שלפני 17 שנה לא נשארה לה ברירה אלא להיעזר בכיסא גלגלים. בכל הקשור לאקדח, שמוחבא בחיקה היטב בחסות כיסא הגלגלים, היא לא רואה בכך חסרון, היא אפילו משתמשת בכיסא כדי לדרוך את כלי הירייה.
"אתה מוצא פתרונות באותו רגע שבו אתה צריך לטפל באקדח. ירי לא חדש לי, גם התנדבתי במשמר האזרחי. תפסתי שם נשק ועשיתי מטווחים, אומנם על רובה ולא על אקדח, אבל יש פתרונות. בוא, כשבן אדם נפצע והוא יורה, גם אז יש לו מגבלה גופנית, ובכל זאת הוא יורה. אז אני עושה את השליפה של האקדח בישיבה. מה ההבדל? נגיד שאתה יושב במסעדה ונכנס מחבל, רק לקום לוקח זמן, עד שתדרוך את האקדח".
"נשים בכלל, ובפרט נשים נכות, נמצאות במצב פגיע הרבה יותר", מציינת לילך. "אז אומרים לי 'תיקחי גז פלפל'. מה אני אעשה בגז פלפל? אני אתיז לו על העיניים, הוא יתאושש, ואחרי שתי דקות הלך עליי. עד שאספיק להתגלגל לאוטו, הוא כבר ישיג אותי פעמיים. יש אישה נכה באחד הקיבוצים שהכיסא ב-7 באוקטובר חרץ את גורלה. אני מניחה שאילו היה לה איזשהו נשק, זה היה מגדיל את הסיכוי שלה להינצל".
התקרית בקניון: "כמעט הזמין משטרה"
רונית גלעדי מתל אביב, גם היא מהמקדימות לאימון, היא מתנדבת במשטרה. לאחרונה החליטה להרחיב את עניין הנשק גם לחיים שמעבר להתנדבות. היום היא מגיעה לאימון קצת טעונה. שוב, היא מספרת, היא נכנסה לקניון עם האקדח ואף אחד לא טרח בכלל לבדוק אם יש לה נשק או תעודה. "זה מעצבן אותי. כאילו מה הקטע? יש כאלו שיראו בזה יתרון, אבל זה לא תקין. ומצד שני אנחנו גם מחויבות להצהיר, להוציא תעודה ולהצהיר". לאחרונה, כך מתברר, היא הצליחה להיכנס לאחד התיאטראות הגדולים בארץ עם האקדח בדיוק באותה הדרך. את בעלה, גם הוא חמוש, שאלו כמובן את השאלה המתבקשת "יש נשק?" "ומה איתי?" נזפה במאבטח. הזוג גלעדי, אגב, הוא לא הזוג החמוש היחיד, כפי שעוד נגלה בהמשך.
"אותי לא מזמן שאלו בקניון ביוקנעם אם יש עליי נשק, רק כי במקרה החולצה הייתה מעט למעלה, אז השומר ראה את האקדח", מספרת לילך. "הוא ראה והיה בהלם. אפילו שהראיתי לו את הרישיון, לא היה חסר הרבה ועוד מעט הוא היה מזמין משטרה. זה לא היה נראה לו הגיוני שנכה נושאת נשק. חבל שהוא לא עשה את זה, הייתי שמחה לראות את הפרצוף של השוטרים שהיו מגיעים".
"אני יום אחד נכנסתי פעמיים לאותו קניון ואף אחד לא טרח לשאול אותי", מספרת דניאל דביר, גם היא אחת המתאמנות. "אני באופן וולונטרי נותנת את התעודה. יש כאלה חמודים שבאים ואומרים 'כל הכבוד, איזו אישה!' ויש כאלה שהם פשוט בשוק".
כשאימון הנשק הופך לדייט
לידן עומדות ומחליפות חוויות נועה ויפעת. כמו שכבר הבנתם, שמות משפחה לא מנדבים כאן בכזו קלות. "יש עניין עם להיחשף. כבר פרצו אליי הביתה וחיפשו אקדח, זה היה עוד לפני שהיה לי אקדח", מסבירה נועה, תושבת אחד הקיבוצים בעמק חפר. יפעת, חברתה, אם לשמונה ותושבת כפר סבא, לבושה שמלה רחבה וראשה עטוי שביס. שום דבר לא מונע מהקיבוצניקית והדוסית להיות החברות הכי טובות בקבוצה הזו, שבה כעשר נשים.
הכינוי של יפעת, מתברר, הוא "בת גביר", רפרנס לחמושה מפורסמת אחרת, אילה, אשת השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר. את הדמיון בין שתי הנשים, לפחות בכל האמור ללבוש, קשה לפספס. "המדריך שואל אותי כל הזמן, 'את חברה של בן גביר? את מכירה אותו? בטוח את עם אשתו או משהו כזה"', היא אומרת. "גם לי בבית קוראים אילה, או בת גביר, בגלל הנשק. קטע מצחיק", אומרת נועה. "אני עפה על זה, על העניין של הנשק".
"אני לא מצליחה לישון כשאני חוזרת מאימון", מסבירה יפעת. "זה גם סוג של בילוי משפחתי. גם בעלי נושא נשק. אז לפעמים אנחנו אומרים, 'לא נצא למסעדות החודש ונלך לאימון'. יש לנו אימון בשבוע הבא, אני והוא". ונועה מעירה: "גם אנחנו עשינו את זה. עשינו אחלה דייט באימון. אני הצעתי ליפעת לקחת את בעלה. אני ויפעת הכרנו באחד האימונים ואז איכשהו יצא שהתכתבנו על המלצות לסוגי אימונים וכל מיני כאלה". ויפעת מאשרת: "אנחנו מתייעצות אחת עם השנייה לפעמים, כיף להכיר אנשים שונים".
"יש גם מתקן לנשק בתוך חזייה"
"בגלל זה אני אוהבת לבוא לאימוני החמושות, אני עושה הרבה אימונים, גם מעורבים וגם של נשים", אומרת נועה, "יש משהו כיף באימונים של נשים, כי הרבה פעמים את פוגשת את אותן נשים וכבר יש איזושהי קהילה". חברתה מוסיפה: "בקבוצות וואטסאפ אנחנו גם מתייעצות המון אחת עם השנייה על מקומות ההסלקה ו'איך את נושאת אותו?' וסוגי אביזרים שמתאימים לנו יותר".
כן, מתברר יש אבזור מיוחד לנשים. נועה מתנדבת להסביר: "כשאישה כותבת בפייסבוק בקבוצה על נשקים שאלות כמו 'איך אני יכולה לשאת את האקדח אם אני לא הולכת עם חגורה?' או 'איך אני הולכת עם זה מתחת לשמלה?' כותבים לה ישר לעבור לקבוצה של הנשים. ושם זה דיון שחוזר על עצמו. אז איזה אקססוריז יש? סוגים של טייצים מיוחדים, חגורות בטן, תיקים – הרבה תיקים, שלל נרתיקים: נרתיקי קרסול, נרתיקי ירך, נרתיק ביריות. יש גם מתקן ייעודי לחזייה, להסליק שם את הנשק, אבל לא ניסיתי, לא נשמע לי כיף".
"הגדר של הקיבוץ שלי היא ממש בין 50 ל-100 מטר מהקו הירוק", מסבירה נועה. "ההרגשה שלי הייתה שבכל רגע 7 באוקטובר נוסף יתרחש ביהודה ושומרון. באותה שבת הסתגרתי עם הילדים שלי בממ"ד עם פטיש וסכין. לא רציתי להרגיש חסרת אונים ככה. אז החלטתי ועשיתי. כבר באוקטובר-נובמבר 2023 הגשתי בקשה, ועד סוף אותה שנה כבר הייתי חמושה".
חוץ מביטחון, מה עוד נותן הנשק?
"אלה דברים שרק אחרי ההתחמשות מבינים. תמיד היה לי קטע כזה שאני נגיד יורדת מהמשרד בחושך וצריכה ללכת לאוטו, ביד אחת אני מחזיקה את הגז המדמיע וביד השנייה את המפתחות, ומדברת עם בעלי שילווה אותי בטלפון עד האוטו. יכול להיות שזו פיקציה, זה שאני מרגישה יותר בטוחה בעצמי, כי מי יודע – אם מישהו באמת יתקוף אותי, האם אז אצליח להשתמש בגז? אבל זה (האקדח) שינה משהו בחוויית החיים. פחות תחושת חוסר אונים, פחות להיות קורבן פוטנציאלי לתקיפה כלשהי".
וחברתה, יפעת, מסכמת: "האמת היא שאצלי, בגלל שאני חובשת, והיינו יוצאים לכל מיני אירועים – גם על רקע לאומני – נתנו לנו באופן גורף כחובשים את האופציה להתחמש, שנוכל להגן על עצמנו כשאנחנו יוצאים לטפל באחרים. זה היה לנו מאוד פשוט, לי ולבעלי. השיקול היה שיש גם הרבה ילדים להגן עליהם, שמונה".
גם המטרות הן של דמות נשית
"כן. אנחנו מדברות המון", מודה צליל שמשי, גם היא אחת המייסדות של העמותה ולמעשה הרכזת של האימון הערב, רגע לפני שנכנסים פנימה למטווח. "תכף תשמע, למדריך שלנו יש בדיחה קבועה שהוא אומר בתדריך, שלפני כל אימון נשים הוא לוקח עשרה אדווילים. בגלל שזו קבוצה שכבר יש בה חברויות והנשים מכירות אחת את השנייה, זה לא כמו אימון שאתה סתם בא, כאילו רק בשביל להתאמן. זה אפילו ברמה של 'בואו תפרסמו את העסקים הפרטיים שלכן', והרבה מאוד שיתופי פעולה שצומחים פה". דודי המדריך אכן השמיע את הבדיחה. אגב, הוא הגבר היחיד, אפילו המטרות שלעברן יורות הן בדמות אישה.
רק כשמגיעה העת למלא מחדש את המחסניות יש הזדמנות לפרוק מעט את הרצינות הזו. חלק מהמתאמנות מתכנסות בעצמן, שקועות בחשיבות המעמד, תופסות פינה לבד ומתחילות למלא. אחרות מתכנסות סביב השולחן הקטן לסשן ריפוי בעיסוק עם הכדורים והמחסניות, מלווה בשיחה. זה המעמד היחיד שמאפשר פסק זמן קצר בתוך שלוש שעות של אימון כדי לקשקש קצת. מדברים על הילדים, המשפחה, כמובן גם על הנשק. הרבה בדיחות. פוליטיקה אין. "יש דברים שיכולים להיות רק עם נשים. זה כמו שרק אישה יכולה לעצור מישהי ברחוב ולשאול איפה היא קנתה בגד, או 'או, איזה שיער יפה יש לך'", מעירה דביר.
המאבק על הזכאות והנתון שבמחלוקת
ובחזרה לעניין התבחינים שכל כך מעסיק את נשות העמותה. עם הנושא הזה הן הגיעו לאחרונה גם לכנסת, והן פועלות כעת להרחיב את רשימת התפקידים הצבאיים המעניקים זכאות לרישיון. על פי תחשיב שהן ביצעו, רק כ-3% מכלל הזכאים לרישיון – נשים. במשרד לביטחון לאומי לא אישרו את הנתון וטענו לפנינו כי אינם מחזיקים במידע הרלוונטי.
"אין הסתכלות על איפה נשים נכנסות בתוך התבחינים האלה", מסבירה שמשי. "זה או שאתה עומד באיזשהו תבחין של יישוב זכאי, או בתבחין של שירות צבאי. וכשהכניסו, בעקבות המלחמה, הרבה שינויים בתבחינים של השירות הצבאי, לא חשבו אם זה נוגע לכל האוכלוסייה. הסתכלו יותר על לוחמים, ומן הסתם יש פחות נשים לוחמות במדינת ישראל. לכן החלטנו לבקש בחינה של מקצועות ספציפיים שהם די מקבילים".
ואילו תפקידים מעוניינות חברות "החמושות" להוסיף לרשימה? "למשל, מדריכות חי"ר", אומרת אמיתי. "היא מדריכה חיילים להשתמש בנשק, כל מה שלוחם יודע הוא למד אצלה, אבל היא לא זכאית. חשוב להבהיר שהעניין הזה של שירות עם אקדח הוא משמעותי, כי רוב הלוחמים שירתו עם רובה בכלל. אין להם ידע באמת בתפעול אקדח". ושמשי מוסיפה: "גם מדריכת קליעה שמלמדת לירות בנשק לא זכאית לו באזרחות, וגם שוטרת צבאית שמסתובבת עם אקדח כל השירות שלה יוצאת לאזרחות ולא זכאית לאקדח".
"המטרה שלנו היא גם להביא מחירים נוחים לכל כיס לחמושות שהן חלק מהקהילה שלנו. הציוד הוא מאוד-מאוד יקר וזה לא רק הציוד, גם האימונים", מוסיפה שמשי. "לפני 7 באוקטובר כדור היה עולה פחות משקל, היום הוא עולה שלושה", מעירה אמיתי.
להתאמן בירי – עם תינוק ביד
חזרה לאימון. "עכשיו עושים תינוקות", מכריזה שמשי בתום אחת ההפסקות וזוכה לפרצי צחוק של כל הנוכחות. את כפל המשמעות היא קלטה קצת באיחור. אימון התינוקות מתחיל, והעוללים המדוברים הם שתי בובות קריפיות עד כאב. אם אתם מנסים להבין מה מייחד אימון לנשים בלבד, הינה התשובה: המתאמנות מתנסות במשך דקות באימון שבו הבובות ביד אחת והאקדח באחרת. זה שיא האימון, אי אפשר להישאר אדיש לסיטואציה.
"אלה לא רק תינוקות. הגענו למסקנה יחד עם המדריכים שלנו שלנשים יש יותר דברים בידיים שדורשים הנחה בטוחה בצד. אנחנו צריכות ללמד את עצמנו לעבוד נכון, כשאנחנו בעצם המין היותר מטפל", מסבירה להב. ושמשי מבהירה: "הרבה פעמים עניין הלבוש מגביל באימונים. אצלנו באימונים אנחנו מבקשות, 'בואו כמו שאתן הולכות ביום-יום'. אם את הולכת בעקבים ושמלה, בואי ככה לאימון. אם היא תגיע ככה לאימון אחר, כנראה לא יכניסו אותה. גם אם את הולכת עם הנשק בתיק ולא בנרתיק, בואי ככה לאימון. את שמה את הנשק בחגורת הבטן? בואי ככה".
ואיך התגובות של בני המין השני? "החמושות" מבהירות שדווקא "גברים מאוד מפרגנים. היחידות שמרימות גבה לפעמים הן נשים", מציינת להב. "כשאני הולכת עם החולצה שלנו, עם הסלוגן 'מקומה של האישה במטווח', אני מרגישה לפעמים לא בנוח. הרבה נשים הגיבו לי עליה בקטע לא טוב, וגברים פרגנו המון. וכן, יש גם שוביניסטים. ברור שזה תחום גברי יותר, אז כבר למדתי איך לפצח אותם כמו גרעינים".
לפניות לכתב: yoghevk@n12.tv