פורים הוא לא רק חג התחפושות והסעודות – הוא גם תזכורת להפכפכות של הפוליטיקה והשלטון. זו התקופה בשנה שבה הכול יכול להתהפך ברגע. המן הרשע היה בטוח שהוא בלתי מנוצח, עד שהמציאות טפחה על פניו – הוא תכנן לתלות את מרדכי, אך בסופו של דבר מצא את עצמו על אותו עץ שהוא עצמו הכין.
2,500 שנה אחר כך, במדינת היהודים, מרץ עדיין נחשב לחודש של תהפוכות פוליטיות. החודש האחרון לאישור התקציב הוא "להיות או לחדול" במונחים פוליטיים. במשך חודשים היה נראה שגם מרץ הזה יהיה נקודת רתיחה קריטית: עסקת החטופים, חוק הפטור מגיוס, פרישת איתמר בן גביר ותקציב המדינה – הכול התנקז לרגע אחד.
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
אבל ההפתעה הפעם היא שאין הפתעה. או יותר נכון, כמה בקלות נתניהו עובר גם את המשוכה הזו. מאחורי הקלעים כבר נסגרו סיכומים שקטים שיבטיחו את אישור התקציב, למרות האיומים והדרמות. נתניהו יבחר בסוף באיזה נתיב ללכת: הוא יכול לפצל את החרדים, כמו שעשה בעבר עם חוק הרווחים הכלואים, או לנסות לגרום לכך שחלק מנציגי עוצמה יהודית פשוט יימנעו או לא יגיעו להצבעה. מספיק שאלמוג כהן יתמוך, ותקציב יהיה בוודאות.
ועדיין, אף שהתקציב מעניק לו לכאורה חודשים ארוכים של שקט, רצוי שיהיה על המשמר. אומנם המשבר לא דופק על הדלת כרגע – אבל הוא עדיין שם, ויכול להתפרץ בכל רגע נתון.
צריך להבין: ההתחייבות של נתניהו לחרדים היא לאשר את החקיקה בנושא הגיוס מיד לאחר העברת התקציב. הטענה היא שיהיה קל יותר לקדם אותו ללא הדדליין של 31 במרץ. אבל בפועל, דווקא אחרי התקציב יהיה קשה בהרבה לאשר חוק שמעניק פטור גורף לחרדים משירות צבאי.
גם עכשיו ח"כים בליכוד ובציונות הדתית מתקשים להצדיק תמיכה בחוק כזה. עד כה ההסבר היחיד שלהם היה שבלי החוק התקציב עלול ליפול והממשלה תתפרק. אחרי שהתקציב יאושר, ואיום הבחירות יוסר, כל אחד מהם יהיה חופשי יותר להיצמד לאמת שלו.
רוב החרדים, מצידם, מוכנים לחכות, אבל לא עד אין-סוף. הם לא יכולים להרשות לעצמם מציאות שבה הממשלה שהם חברים בה מצפצפת עליהם בסוגיה רגישה כל כך. ככל שייכנסו לתוקף עוד סנקציות על מי שלא מתגייס, כך יגבר עליהם הלחץ לעזוב ולהפיל.
המשולש בצמרת: הקרב על היום שאחרי בליכוד
אישור התקציב הוא עוד איתות שנתניהו עדיין לא מתכנן ללכת לשום מקום. הוא רוצה קדנציה ארוכה, ואולי אפילו עוד אחת. אבל מסביבו, הקרב על היום שאחרי כבר מתעורר.
במשולש שמנהל את המדינה יש לא מעט מתח מתחת לפני השטח: בקודקוד אחד נמצא ישראל כ"ץ. מאז מינויו לשר הביטחון חזר כ"ץ להיות מועמד אפשרי להנהגת הליכוד. הבולטות שלו גבוהה, הוא מחזק את מעמדו בציבור הימני ולא שוכח לרגע את המתפקדים. גם בעיצומה של המלחמה הוא ממשיך להופיע באירועים פוליטיים ולצבור כוח. אם בעבר נחשב למועמד לא ריאלי, היום הוא כבר חזר להיות חלק בלתי נפרד מהתמודדות העתידית לראשות התנועה.
מן העבר השני, רון דרמר. האיש המקורב ביותר לנתניהו מקבל לאחרונה יותר ויותר סמכויות – כולל ניהול המשא ומתן הרגיש על שחרור החטופים וניהול הקשר עם הממשל האמריקני – שתי עמדות כוח שמציבות אותו במרכז הבמה, זאת אף שדרמר מחזיק בתואר סתמי למדי, השר לעניינים אסטרטגיים, אל מול שר החוץ גדעון סער, שאמור להיות מופקד על יחסי החוץ של מדינת ישראל.
בליכוד יש המעריכים כי נתניהו ינסה להמליך אותו ליורשו בבוא העת, אף שלא ברור כלל מה סיכוייו אם וכאשר. כשהתברר שארה"ב ניהלה מגעים ישירים עם חמאס, היה כבר מי שטרח להזכיר שהתיק הופקד בלעדית בידיים של דרמר. דווקא בתחום הרגיש הזה כ"ץ וסער הוותיקים והמנוסים נאלצים לקחת צעד אחורה.
וסער? הוא הצלע השלישית. גם לשר החוץ יש שאיפות להגיע הכי גבוה שאפשר. הקשר המתהדק בינו ובין יריב לוין מעורר לא מעט עניין בליכוד. סער נותן ללוין הישגים משפטיים גדולים, אחרי שעמד במשך שנתיים על אפס עגול, ואילו לוין מעניק לו את התמיכה הפוליטית שחסרה לו – אף שבעבר הלא רחוק תקף סער את לוין במילים קשות והיה בראש המחנה נגד הפגיעה במערכת המשפט. בהסכם החבירה בינו לבין הליכוד כבר הסכים לוותר לגמרי על עצמאותו בתחום הזה ולהתמזג עם המפלגה שהובילה את המהפכה המשפטית, שהוא היה מראשי מתנגדיה.
גם בסביבת נתניהו לא מתלהבים מהברית הזו. הדיל של חזרת סער לליכוד, כולל השיריון לאלקין התעכב במשך שבועות – מה שגרם לכך שסער עשה השבוע שריר: הוא בחר לא להיכנס לדיון על הקמת ועדת חקירה ממלכתית. אצל נתניהו הבינו את המסר ומיהרו לסגור את הדיל רגע לפני התקציב, והקרב על הגיוס. ועדיין שווה לעקוב אחר המשולש דרמר, כ"ץ וסער. כרגע רק אחד מהם מקבל מנתניהו עוד ועוד כוח, אבל שלושתם מכוונים הכי גבוה שיש.
