מיכל, המצלמה שלנו מלווה אותך כבר כמעט שנה. לאורך כל הדרך, כשדיברנו על הפרויקט הזה, אני ואת, הייתה לנו ידיעה אחת, הכתבה תשודר "כשאלכס חוזר - כשיש סוף טוב. אפילו לא הייתה שום אופציה, שום אופציה שאלכס לא חוזר הביתה", היא אומרת.
אלכס לובנוב היה מנהל הבר בנובה. הוא נחטף לעזה והשאיר מאחור את מיכל, בת ה-28 עם בנם טום בן השנה וחצי ועם היריון בסיכון. כשקאי הקטן נולד לפני שבעה חודשים, אלכס עוד היה בשבי. מיכל ידעה מקציני המודיעין שבעלה בחיים, אבל מעולם לא סיפרו לה איך הוא חי, מה עבר עליו. והשאלות האלה מנקרות - ויש מי שיש לו חלק מהתשובות.
"כשראיתי אותו בפעם הראשונה הוא נראה לי כמו בחור חזק", משחזר באנגלית אנדריי קוזלוב שהיה עם אלכס בשבי. "כמובן, הוא פחד מאוד. זה מצב מלחיץ מאוד, סיטואציה קיצונית. בשלב מסוים עברנו למקום אחר, לבית השני שלנו, ואז יכולנו לדבר בלי לקבל רשות".
אנדריי קוזלוב הוחזק יחד עם אלכס עד סוף חודש נובמבר. לימים הוא שוחרר במבצע ארנון, יחד עם שלומי זיו, אלמוג ג'אן ונועה ארגמני. הוא בין הבודדים שיודע מה עבר על אלכס בחודשים האחרונים בחייו.
מיכל: "הוא התגעגע למשפחה שלו?"
אנדריי: "מאוד. זה הדבר היחיד שהוא חשב עליו באותה תקופה"
מיכל: "כן".
אנדריי: "הוא סיפר לנו על ההורים, עלייך, על הבנים. הוא סיפר לנו עלייך, על איפה אתם גרים, על הבן הבכור שלכם, על כך שאת עומדת ללדת עוד בן. והוא פחד. כמובן. הוא פחד".
מיכל: "ממה?"
אנדריי: "מלא לראות אותך".
מיכל: "איך חמאס התייחסו אליכם?"
אנדריי: "חלק מהם ניטרליים, לא טובים, לא רעים. חלק מהם דוחים, והם יצמידו לך קלצ'ניקוב לראש. כזה, אני יכול להרוג אותך".
מיכל: "וואו".
אנדריי: "אני זוכר הכול. כולנו הבנו שכדאי שנהיה ביחד. אין לנו ברירה אלא להיות ביחד. אנחנו נעולים בתוך איזה חדר, אז אנחנו צריכים להיות מאוחדים. כמו מוסקטרים".
מיכל: "הוא צחק?"
אנדריי: "אף אחד מאיתנו לא ממש צחק".
מיכל: "הוא בכה?"
אנדריי: "כן".
"לפעמים עומד במרפסת וצועק, 'אבא, אבא!'"
מיכל נוסעת עם בנה טום באוטו. "מה אתה רואה?", היא שואלת את הפעוט שמחזיק את כרזת החטופים של אביו. "פאפא", הוא עונה. "פאפא, נכון", היא אומרת לו.
מה סיפרת לטום?
"אני הייתי צריכה לספר לטום... שאבא לא חוזר יותר".
וכשאמרת לו?
"כשאמרתי לו את זה הוא שאל אותי למה. והסברתי לו 'ככה זה קרה, טום. ואבא לא פה יותר. אבל אימא פה, ואימא תישאר פה לנצח'. ואני לא אעזוב אותו ואני אעשה הכול בשבילו ובשביל קאי. אבל עד היום אני מוצאת אותו לפעמים עומד במרפסת וצועק, 'אבא, אבא!'".
"רואים שאלכס מאוד כועס"
רק אחרי מותו משפחתו של אלכס זכתה לראות את פניו, לשמוע את קולו. בתחילה הם העדיפו לשמור את סרטון השבי לעצמם, אבל כעת החליטו שחשוב לחשוף אותו שכולם יראו.
"השארתי בבית אישה בהיריון, ילד בן שנתיים וזוג הורים חולים", אומר אלכס בסרטון. "תעזרו להם לצעוק את צעקתי, תצאו לרחובות, תפגינו, תעשו הכול כדי שנצא מפה בחיים. מיכל, טום, אימא, אבא, אנטון, תישארו חזקים ומאוחדים. אני בטוב. מתגעגע ואוהב אתכם מאוד".
"הם יעשו הכול כדי להרוס לנו את החיים", אומרת מיכל על הסרטון. "אלכס היה מאוד כועס. עם גב זקוף ואף למעלה. אי אפשר לפספס את זה. וכשהגיע לשלב שהוא אומר את השמות של המשפחה, נשבר לו הקול. אני גאה בו, כי אפילו בסרטון הוא משדר ואומר שהוא בטוב".
מה למדת על תקווה בשנה שחלפה?
"שתקווה זה כוח. קיוויתי. התקווה ליוותה אותי. התקווה חיזקה אותי. אם אין לך תקווה, אתה יכול לשקוע מאוד מהר ולגרום... שהחיים שלך יקרסו. והיום בדיעבד, אני אומרת לעצמי, למה קיווית כל כך?"
את זוכרת שישבת עם אימא שלך במסדרון לקראת בדיקת ההיריון?
"כן".
אמרת לאימא שלך שיהיה לכם סוף טוב.
"טעיתי. עשיתי טעות כי באיזשהו מקום אפילו מילאתי תקווה את כל המשפחה שלי ואת כל הקרובים שלי. אנשים הסתכלו עליי והאמינו לי שהוא חוזר. שאלתי את אימא שלי באחת הפעמים, אמרתי לה, 'אימא, אכזבתי אותך עם כל התקווה שלי?'"
"רה"מ לא ראוי לדרוך בבית שלי"
"עבדתי על אוטומט כל הזמן. קיוויתי והאמנתי שהוא חוזר ואנחנו משתקמים ואני עושה הכול כדי לעזור לו. אני כל הזמן מרגישה שאולי אני אשמה איפשהו, שאולי אני עשיתי משהו לא נכון. תחושה של כישלון", היא אומרת.
זה לא כישלון שלך.
"אחרי שקיבלתי את ההודעה שאלכס נרצח, אני פשוט הבנתי שהכישלון הוא לא שלי ולא של המשפחות שלנו, הכישלון הוא מדיני".
בגלל זה לא הסכמת להיפגש עם ראש הממשלה כשהוא ביקש לבוא לנחם?
"נכון. כי האמנתי לו. האמנתי לו שהוא יחזיר את אלכס הביתה. אני את בעלי קיבלתי בארון, לא חי. אני לא בן-אדם פוליטי, אבל אני חושבת שבן-אדם שאסון כזה קרה תחת המשמרת שלו צריך לקחת אחריות. אנחנו כמעט שנה אחרי. לא שמענו פעם אחת שהוא לוקח אחריות. הוא לא ראוי להסתכל לי בעיניים, לא ראוי להסתכל לבנים שלי בעיניים. אם אתה שואל אותי, הוא לא ראוי לדרוך בבית שלי גם".
אם היית נפגשת איתו, מה היית אומרת לו?
"שציפיתי שהוא יצליח להחזיר את אלכס הביתה. קח את עצמך, תעשה עם עצמך חשבון נפש. כמה משפחות נהרסו פה. כמה משפחות חטופים עוד נשארו. תעשה חשבון נפש עם עצמך, איפה אתה טעית. תוריד את האגו ופעם אחת תיקח אחריות".
"אמרו לו שהוא הולך הביתה"
בשבוע האחרון הגיעה אלייך יותר ויותר אינפורמציה לגבי השבי של אלכס.
"אלכס הוחזק עם שלומי, אלמוג ואנדריי. הוא היה איתם במשך חודשיים, ואז מסתבר שמתחילת דצמבר, בעצם, העבירו את אלכס לרפיח".
הפרידו אותו מהשלושה האחרים.
"נכון. הגיעו אליו ביום האחרון של העסקה (עסקת שחרור החטופים) ואמרו לו: 'תתארגן. מחר אתה משתחרר'"
אנדריי: "פתאום הם אמרו לנו שהוא ילך הביתה. הם באו והם התחילו לגלח את הזקן שלו, לגלח את השיער שלו. הם אמרו: 'אתה הולך הביתה'.
"נתנו זה לזה פתק עם מספרי טלפון. אז שמתי אותו בתוך המכנסיים שלי, עשינו חור בפנים ושמתי את הפתק בפנים שאם אני אצא מפה, אני אתקשר לכולם מהפתק הזה".
מיכל: "הוא נתן לך את המספר שלי?"
אנדריי: "כן. הוא נתן. וגם של אימא שלו".
אלכס לא התקשר. הוא לא שוחרר. חוטפיו העבירו אותו בין מספר נקודות ברחבי עזה עד שהגיע למנהרה שבה סיים את חייו יחד עם הירש גולדברג-פולין, אורי דנינו, עדן ירושלמי, אלמוג סרוסי וכרמל גת.
"זה תנאים שאי אפשר לחיות בהם"
"הסרטון של המנהרה, זה הדבר הכי קשה שראיתי ב-11 החודשים האחרונים. זה תנאים שאי אפשר לחיות בהם. התנאים שהם הוחזקו בהם הם תנאים של שואה וגרוע מזה", היא אומרת.
"כואב לי, כואב לי שזה מה שהם היו צריכים לעבור. זה משהו שכל העולם צריך לראות ולדעת שזה מה שעשו להם, זה מה שעושים לנו, וזה מה שעדיין עושים לכל ה-101 חטופים שנשארו שם".
"השמועות רצחו לי את הנפש"
איך קיבלת את הבשורה על מותו של אלכס?
"קיבלנו קודם כול את הבשורה משמועות שרצו בטלגרם. אני יכולה להגיד שמשעה שמונה בערב רצחו לי הנפש, ככה הרגשתי. התחלתי לקבל טלפונים מכולם, הודעות, שיחות. למי היה כל כך דחוף לרשום את השישה שמות האלה? למה זה היה טוב? למה לא לתת רגע של אוויר למשפחות החטופים, שגם ככה אין לנו נחת ואוויר?"
ואז באיזה שעה הגיעו הקצינים?
"דפקו לי בדלת בשעה ארבעה בבוקר".
את ערה?
"כן. ידעתי שהדפיקה הזאת תגיע. איך אפשר לישון?"
אנדריי: "כשחזרתי, אחרי כמה שבועות, התחלתי לחשוב שהיה לי מזל גדול, שיש לי איזו חובה לדבר. אני יכול לדבר מנקודת מבטם של החטופים. יש לי מעין אשמת ניצולים כזאת, שאני לא יודע למה זה קרה דווקא לי. ולאף אחד... אין לי תשובות. יש לי הרבה שאלות, אבל אין לי תשובות. אני שמח שאני חזרתי, אבל זה גורם לי לחוסר נוחות שרק לואיס, פרננדו, אנחנו... שישה מאיתנו (חזרו) ו..."
מיכל: "ואנחנו מקווים שיהיו עוד כמוכם".
אנדריי: "כן, אני גם מקווה".
מיכל: "אנחנו מאוד שמחים שאתה פה".
אנדריי: "תודה, אני יותר", הוא אומר והם מתחבקים.
"אני עדיין אוהבת אותו"
מיכל, איך נראית אהבה לאדם שלא נמצא כבר 11 חודשים?
"אני עדיין אוהבת אותו. אני עדיין חושבת עליו. אני עדיין מדברת איתו. ואני ממש מרגישה אותו עדיין אוהב אותי, גם מהצד השני. והלוואי ויכולתי להזדקן איתו".
"הלכתי לזהות את אלכס באבו כביר", היא מספרת. "השמעתי לאלכס את ההקלטה של הילדים. השמעתי לאלכס את טום וקאי. אני מקווה שהוא הצליח לשמוע את הצחוק של קאי כי קאי לא ישמע יותר את הצחוק של אבא שלו.
"אני רוצה שכל מקבל החלטות שמסתכל עליי עכשיו ידע שאבא של טום וקאי היה צריך לחזור בחיים בכל מחיר. ואני מאוד מקווה שאני האחרונה שצריכה לחוות את הכאב הזה. אני מקווה שכל השאר יזכו לסוף טוב".