העובדה הכואבת מהשטח שמסבכת את היכולת לחלץ חטופים

האירוע הנורא והכואב שאירע בסוף השבוע שעבר, שבו מחבלי חמאס הוציאו להורג בצורה מזעזעת את היקרים לנו, מעלה שאלות ערכיות ומקצועיות קשות, ביניהן שאלת האפקטיביות של הלחץ הצבאי - וגם את התהייה מה נכון למדינת ישראל לעשות עכשיו. כלומר, מהי הדרך הטובה ביותר להחזיר את החטופים בחיים ובאיזו מידה ציר פילדלפי מהווה אינטרס ביטחוני ראשון במעלה כפי שהוצג לאחרונה.

לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן

אפקטיביות הלחץ המבצעי

האירועים האחרונים מוכיחים כי לחץ מבצעי שאינו מלווה במעשה מדיני משלים מיצה את עצמו. זה נכון שמבצעים צבאיים לחילוץ חטופים הצליחו בהשבת שמונה חטופים הביתה, אבל חמאס למד ו"שינה את ההנחיות". כיום קשה יותר להגיע להישגים הללו. זאת ועוד - כתוצאה מהחיכוך המבצעי המובן של הלחימה, נהרגו לצערנו יותר חטופים מאשר שוחררו.

הלחץ הצבאי הוא כלי לחץ במשא ומתן, ואכן כפי שהוא בא לידי ביטוי במבצע ברפיח הוא הצליח לשנות את עמדת חמאס באחד המרכיבים הקריטיים ביותר - הפסקת המלחמה. חמאס מוכן כיום לעסקה שבה השלב הראשון של עסקת חטופים אינו מותנה בהתחייבות ישראלית להפסקת המלחמה. ואכן, נקודת המפנה התרחשה בסוף חודש מאי, כשחמאס הסכים למתווה שהוצג לציבור ימים ספורים לאחר מכן על ידי הנשיא ביידן בתחילת יוני. אכן, גם בהסכמה הזו נותרו מחלוקות קשות לא פתורות - מנגנון הווטו, סדר השחרור של האסירים, היקף האסירים הפלסטינים שישוחררו, מה יתרת המאסר שלהם וכו' - אבל ההתעקשות הנוכחית על המשך אחיזה קבועה של צה"ל בציר פילדלפי מהווה אבן נגף, שסביר להניח שתסכל את הסיכוי להגיע לעסקה.

חשיבות ציר פילדלפי - "הסוגר הדרומי"

ישנה חשיבות רבה לסגירת עזה מהברחות אמצעי לחימה. ללא סגירה זו, חמאס יצליח לשקם את כוחו. אך קביעה זו אינה מחייבת נוכחות קבועה של חיילים לאורך ציר פילדלפי. כדי ללמוד איך נבנה כוחו של חמאס ולמנוע את בניין הכוח, יש לתת מענה אפקטיבי לכול חמשת הנתיבים שדרכם חמאס הצליח לבנות את כוחו ההרסני:

1. תת-הקרקע: יש לחסום את המרחב התת-קרקעי שבין מצרים לרצועת עזה (מתחת לציר פילדלפי). חסימה זו אפשרית על ידי בניית מכשול תת-קרקעי ומערך חיישנים המסוגל להתריע על בנייתה של מנהרה באופן שמשוקף לצה"ל. וכמובן,שיש למסד מנגנון טיפול בהתרעות אלו, כלומר כוח צבאי שהורס את המנהרות החדשות הנבנות וחוסם אותן, או הורס אותן על יושביהם. רצוי שכוח זה יהיה מבוסס על כוח מצרי לצד מעורבות ישראלית/אמריקנית. 

   

2. מעבר רפיח: יש למנוע הברחה של אמל"ח דרך מעבר רפיח. זאת על ידי מנגנון בידוק הדוק יותר שאפשר לממש על ידי שיפור מרכיבי הבידוק והשיקוף של סחורה במעבר, והן על ידי כוח בידוק ופיקוח עצמאי, כגון חברת אבטחה אזרחית הממומנת בידי מדינה ערבית. תנאי לכך שייבנה מעבר רפיח חדש ומודרני עם פיקוח שכזה הוא שיתוף פעולה עם מדינות המפרץ ומצרים, ואלו מתעקשות על נוכחות של הרשות הפלסטינית במעבר. 

   

3. מעבר כרם שלום: יש לעצור יבוא חומרי גלם "דו-שימושיים", שמשמשים את מערך הייצור של חמאס. חומרים אלו משמשים בעיקר צרכים אזרחיים, אך גם ייצור צבאי - לוחות מתכת, צינורות, חומרי דישון ועוד. חומרים אלו נכנסים לרצועה דרך מעבר כרם שלום לאחר שיובאו כחוק דרך נמל אשדוד, ורוב חומרי הגלם לייצור רקטות הגיעו בדרך זו. נתיב זה מחייב פיקוח הדוק יותר על רשימות היבוא המותרות לרצועת עזה, וביום שאחרי המלחמה ראוי שיבוא זה יוקטן למינימום כחלק מהמגמה הכללית של ניתוק האחריות הישראלית לרצועה. 

   

4. נפלים: חומר נפץ תקני לראשי הקרב של הרקטות מגיע לרוב מפצצות נפל של חיל האוויר, המצויות בשפע בכל רחבי הרצועה. חמאס אוסף פצצות שלא התפוצצו ומוציא מהן את חומר הנפץ ועושה בו שימוש חוזר. רק המשך החלשת חמאס ומניעת תפקודו כגוף צבאי, והעברת הסמכות האזרחית על רצועת עזה מידי חמאס למשהו אחר, יכולה להועיל לעניין זה. לדוגמה, כתובת שלטונית-אזרחית חליפית לחמאס שתטפל בנושא המנהלה בעזה, תטפל גם בפינוי הנפלים באופן כזה שהם לא יגיעו לידי חמאס כפי שהדבר קורה עכשיו, כגון רשות אזרחית פלסטינית מקומית (נציגות הרשות הפלסטינית בעזה בפיקוח בין-לאומית).
5. כסף: משכורות של פעילי חמאס, וגם רכש חומרי גלם ואמצעי לחימה, תלויים במימון הזרוע הצבאית של חמאס. כסף זה נכנס לרצועה דרך מנגנון חלפנות משוכלל, ובשנים האחרונות גם באופן ישיר על ידי "מזוודות הכסף". יש לעצור זאת ולשכלל את מנגנון הלחימה הכלכלי נגד חמאס. רצוי לזכור שקטאר מהווה גורם מימון מרכזי מעבר לאיראן.

בשורה התחתונה, מבחינה ביטחונית, ניתן לתכנן ולממש מענה טוב מאוד לציר פילדלפי, בהנחה שמדובר בסוגיה ביטחונית ולא סוגיה מדינית. כלומר, אם החזקת ציר פילדלפי היא סוגיה מדינית, ולמעשה מדובר במימוש הצעד הראשון בדרך להחזרת השליטה הריבונית הישראלית על עזה. במקרה שכזה, שליטה ישראלית גלויה בציר פילדלפי מהווה חלק ממימוש הריבונות. זהו צעד ראשון בדרך לשליטה מלאה על הרצועה. שליטה שכזו מחייבת דיון ציבורי ועדכון המטרות של צה"ל במלחמה. זו אינה המטרה של צה"ל, הצבא לא ערוך לכך ויש לכך משמעויות שליליות כבדות בהיבט הכלכלי, הבין-לאומי, המשפטי והפנימי.

המשמעות של היעדר שינוי הכיוון במאמץ המבצעי

ההחלטה על נוכחות קבועה בציר פילדלפי, שמשמעותה המשך הלחימה בעזה, מהווה בעיה חמורה. המשך ההתעקשות על הלחץ המבצעי בעזה מסכן את האינטרסים החיוניים של הביטחון הלאומי של ישראל:

1. המיקוד בעזה לא מאפשר את שינוי המציאות בגבול הצפון. בין אם הפתרון בצפון יהיה הסכם שנובע מאיום צבאי והגברת היקף התקיפות שם, או שיגיע מהסכם לאחר מלחמה מוגבלת, בשני המקרים מדובר באתגר מורכב הדורש קשב מלא של מערכת הביטחון. מדובר בצורך דחוף של מערכת הביטחון. המשך המציאות בצפון כפי שהיא שוחק את ההרתעה הישראלית, ויוצר מציאות בה אנו מאבדים את הריבונות והמשילות על חבל ארץ. 

   

2. הלחץ המבצעי בעת הזאת מסכן את חיי החטופים ומונע את השגת מטרות המלחמה הזו. מעבר לעובדה שככל שהזמן חולף ואין עסקה החטופים נמקים ומתים, המשך התמרון במרחבים שעדיין לא טופלו לעומק על ידי צה"ל מסכן באופן ישיר את חיי החטופים. במרחבים האלו מצויים שאריות חמאס הצבאי, ולצידם החטופים. ההפרדה הברורה שהייתה אפשרית בעבר אינה קיימת עוד, והדבר מצמצם את חופש הפעולה של ישראל. אם ננסה להמחיש זאת על ידי מה שמתרחש ממש כעת ברפיח - צה"ל מנטר את התת-קרקע ומשמיד אותו בצורה עקבית ושיטתית. כל התת-קרקע שם מחובר בין מנהרות התקפיות והברחה שנסרקות באופן שיטתי ועד מנהרות אסטרטגיות שממוקמות עמוק בתוך השטח הבנוי. דווקא ההצלחה הטקטית הזאת, לה חיכינו זמן רב, והתמרון המוצלח של צה"ל בתת-קרקע מסכן כעת באופן חמור את החטופים, מכיוון שהמרחבים האפשריים להימצאותם צומצמו באופן דרמטי. מרחב הגמישות הולך ופוחת. 

   

3. שחיקה נמשכת במעמדה הבין-לאומית של ישראל. ככל שישראל אינה מציגה מתווה ברור לסיום המלחמה בעזה, הביקורת הציבורית העולמית הולכת ומצטברת עד לכדי הסיכון של בידוד בין-לאומי. העולם עסוק היום הרבה יותר בנזק ובפגיעה באזרחי עזה מאשר בזוועות חמאס. גם אם נלין על הצביעות וחוסר ההוגנות, זה לא יועיל. את המראות הקשים שיוצאים מעזה יש לאזן במתווה ברור לסיום המלחמה. בהיעדרו, הפרשנות של הקהילה הבין-לאומית היא שישראל אינה מתכוונת לסיים את המלחמה, אלא מסתירה את מטרת המלחמה האמיתית שלה. החשש הוא שהכוונה הישראלית האמיתית היא כיבוש הרצועה, התיישבות וגירוש האוכלוסייה הפלסטינית. אגב, הצעות יצירתיות לניוד אוכלוסייה מצפון הרצועה והרעבת האוכלוסייה הנותרת אינן מועילות במלחמה על הלגיטימציה הבין-לאומית ועל מעמדה של ישראל.
4. החלשת החוסן החברתי והלכידות בישראל. הכול הפך לפוליטי בישראל וגם המלחמה הפכה לכזו. ההיסטוריה מלמדת שכאשר פוליטיקה ודם חיילים משתלבים זה בזה, המאבק הפוליטי עלול לשסע את החברה באופן שבלתי ניתן לשיקום. לא מדובר רק על דעות אחרות, מדובר בהקרבת חיילים במה שנחשב על ידי חלק מהציבור כחסר תוחלת, וככזה הנובע משיקולים פוליטיים. זהו מצב חמור ביותר, והוא מזכיר במקצת את הביקורת על מלחמת לבנון הראשונה, אך בעיקר את ההסתבכות האמריקנית בווייטנאם. אל לנו להגיע למחלוקת זו נוכח האיומים החיצוניים המשמעותיים.

   

לסיכום

את ההברחות של אמל"ח לעזה יש לחסום, אך הפתרון אינו נוכחות קבועה מעל פני הקרקע בציר פילדלפי, נוכחות שתהווה תורפה ביטחונית ולא ערך ביטחוני. במידה ואכן ויתור שכזה משפר את הסיכוי לעסקת חטופים, אזי הוא הכרחי מבחינה ערכית. ואם טעינו? לא מדובר בצעד בלתי הפיך. הרי צה"ל חוזר פעם אחר פעם לפשיטות בעזה באין מפריע. גם אם טעינו, והמענה הביטחוני האלטרנטיבי שהוצע כאן אינו ישים, ניתן להחזיר את המצב לקדמותו בקלות יחסית.

חשוב מכך, הגענו ל"נקודת מיצוי האסטרטגיה" בעזה. נקודת מיצוי זו היא מצב מבצעי במלחמה שלאחר שהושג חייבים לשנות אסטרטגיה, אחרת התועלת השולית של המבצעים הצבאיים פוחתת עד לכדי חוסר תוחלת, חוסר הצלחה, וגרימת נזק בהשגת המטרות. במילים אחרות, המשך התעקשות על השיטה הנוכחית ברצועת עזה מחמיר את מצבנו. צה"ל הצליח להשיג מצב מבצעי המאפשר את הסטת המשאבים והקשב לאתגר הגדול יותר - האתגר האיראני על שלוחותיו, ובדגש על חיזבאללה בגבול הצפון. על הדרג המדיני לנצל את ההצלחה הזו, ולנהג את המשך המלחמה בהתאם. 

>>> אלוף (במיל') תמיר הימן הוא ראש אמ"ן לשעבר, כיום ראש המכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS)