השבוע חשף שר הביטחון יואב גלנט את התוכנית האיראנית להסבת אוניות מסחר לכלי שיט צבאיים, חמושים בכטב"מים, במערכות טילים ומודיעין מתקדמות, ואת פעילות האיראנים להצבת הכלים במרחבים ימיים למשך זמן ממושך הרחק מאיראן. "זוהי מדיניות פיראטית מדאיגה", ציין - בהתייחס לסכנה הימית ההולכת וגוברת, שמחייבת היערכות ישראלית מחודשת.
"בסיסי הטרור הצפים הם המשך ישיר לטרור הימי שאותו משליטה איראן ברחבי המפרץ הפרסי והים הערבי ופועלת להרחיבו לאוקיינוס ההודי, הים האדום ואף לחופי הים התיכון", הצהיר שר הביטחון. לדבריו, התוכנית האיראנית היא מדיניות מגובשת ומתוכננת "שנועדה לאיים על נתיבי השיט והטיס, הן הצבאיים והן האזרחיים, ולייצר מצב של הכרזת איום תמידי במרחב הימי". הוא הוסיף כי "הצבת איום צבאי אמין למול כל זירה – יובילו להתמודדות מיטבית עם הטרור האיראני - באוויר בים וביבשה".
חיל הים הישראלי הוא חלק בלתי נפרד מהתשובה הצה"לית לתוכנית האיראנית. בזמן שטהראן הופכת אוניות סחר למכונות מלחמה, צה"ל מתחדש בספינות טילים מתוחכמות מסוג "סער 6", שמטרתן היא להשמיד את צי האויב בזריזות וביעילות - באמצעות טילים חדשניים ותותחים אוטומטיים. פרויקט התכנון והבנייה של ספינות "סער 6" שנמשך בשנים האחרונות הוא נקודת מפנה משמעותית באסטרטגיה של חיל הים.
בסוף השנה שעברה ביצעה לראשונה ספינת "סער 6" פעילות מבצעית בסביבת אסדת כריש. נתיבי השיט הבין-לאומיים שעוברים סמוך לאסדה נמצאים במוקד השינוי הגיאו-פוליטי שעובר האזור וחיל הים הוא זה שאחראי להגנה על האסדות ועל מתקני הגז. למטרה זו נקנו 4 ספינות "סער 6" מתקדמות, המצוידות בימים אלה באמצעי לחימה, הגנה, בקרה ולוחמה אלקטרונית. המשימה שלהן ברורה – ומורכבת: לתת מענה לאיומים וליכולת הנדרשת מחיל הים לכסות שטחים עצומים כאלה, ולמנוע ניסיונות לפגוע באינטרסים לאומיים ובמתקנים אסטרטגיים של ישראל ברחבי מזרח הים התיכון.
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
במוקד האיום המרכזי: אסדות הגז
מאז ההכרזה על הקמת המדינה לפני 75 שנים, עברה הזירה הימית תהפוכות רבות שהתחברו לשינויים הגיאו-פוליטיים במזרח התיכון, בהן שינוי תפיסת הקרב הימי. אם בשנותיו הראשונות של חיל הים כלל מספר מועט של משחתות וספינות טורפדו, שאפשרו התמודדות בלוחמת שטח בים פתוח מול כלי שיט אחרים, הרי שמאז אותם ימים בוצע מעבר די מרכזי מהמשחתות המיתולוגיות לספינות הטילים. בכך הואצה תוכנית בניין הכוח ל"ספינות הסער" המהירות, שמטרתן להשמיד את צי האויב בזריזות וביעילות, באמצעות טילים חדשניים ותותחים אוטומטיים.
במקביל, נדרשה יכולת התמודדות והגנה נגד הטילים, והמענה לכך התקבל בפיתוח מערכות מיוחדות כדוגמת טילי ברק 1 וברק 8, שנישאות על ספינות מלחמה וביכולתם ליירט טילים המשוגרים אל עבר הספינה באמצעות ירי טיל לעברם. מטרה נוספת התחדדה עם חשיפת מרבצי גז משמעותיים, שצברו תאוצה במרחבי הים בקרבת הארץ, בהן האסדות תמר, לוויתן וכריש. בצל החשיבות הלאומית העצומה של משק האנרגיה והאסדות שהפכו לנכסים האסטרטגיים, קמו איומים ביטחוניים שהצריכו שינוי בתפיסת ההגנה במרחב הימי.
אחד האיומים המרכזיים במרחב הימי הוא היכולת האפשרית של ארגוני הטרור לאיים על אסדות הגז - כפי שהמחיש יירוט המל"טים של חיזבאללה ליד אסדת "כריש" בחודש יולי האחרון. הסכנה הזו הכניסה את זרוע הים לפתחו של תהליך כניסה מואץ לעולמות תוכן חדשים - בהם בנייה של יכולות הגנה אווירית שהיו עד אותה עת תחת עבודת חיל האוויר. נקודת מפנה משמעותית בהיערכות מול האיומים סומנה בפרויקט התכנון והבנייה העשיר של ספינות "סער 6" שנמשך בשנים האחרונות, בהשתתפות מומחים רבים ובעלי מקצוע.
הפעילות במספנה
מספנת זרוע הים היא אבן יסוד משמעותית המלווה את העשייה המבצעית של החיל. היא מכשירה כלי שייט חדשים וממקצעת אותם בזרועות השונות. המספנה הייתה ונותרה הגב הטכנולוגי של חיל הים ועמוד השדרה הטכני שלו", מדגיש אל"מ ש', מפקדה הנוכחי של המספנה, בשיחה עם מגזין N12. אל"מ מ' מספר על התפקיד החשוב של המספנה שהתחיל "בהשמשת אוניות מעפילים בימי המנדט הבריטי וממשיך עד שיפוצים פורצי דרך בכלים המיוחדים, גם היום".
"פעילותה המגוונת של המספנה מתרחשת הן בשגרה והן בחירום בהובלת 1,200 אנשים, בהם חיילים, קצינים, ואזרחים עובדי צה"ל", מוסיף אל"מ ש'. "יחד הם מכשירים, משפצים ומתחזקים את כל כלי השיט השונים - החל בהובלת פרויקטים בקדמת הטכנולוגיה כדוגמת ספינות 'סער 6' וצוללות חדשניות ועד לאחזקה של כלי בט"ש, לוחמה זעירה וכלי קומנדו".
מרק ליידרמן, ששירת בחיל במשך כמעט ארבעה עשורים ואף זכה באות מצטיין הרמטכ"ל, הוא מנהל פרויקטים בפלגה העל מימית במספנה. ליידרמן, אזרח עובד צה"ל, מסביר בשיחה עם מגזין N12 כי פרויקט "סער 6" הוא "פרויקט שונה בתכלית ממה שעשינו עד היום. בניגוד לדרישה המוכרת לתחזק את כלי השיט הקיימים ולהוסיף להם מערכות בלבד, עם הגעת ה'סער 6', הבחנו בספינה ערומה לגמרי, עם מערכת הנעה בלבד ואנו נדרשנו תוך זמן די קצר לבצע את כל ההתאמות תוך התמקדות בשני שלבים מרכזיים – בניית הפלטפורמה עצמה לצד התקנת מערכות הלחימה עליה והפעלתן".
בהתאם לניסיון כוח האדם, כך גם אורך הטיפולים השגרתיים במספנת זרוע הים העשויים להימשך יותר משנתיים. ליידרמן מציין כי "התכנון להספנה של כלי שיט מתרחש כחצי שנה לפני שהכלי מסיים את הפעילות שלו. כל כלי דורש היערכות אחרת בשל התכונות והדרישות השונות, כך שאנשי המספנה הם שקובעים את גודל הטיפול ואורכו".
"במסגרת התפקיד, אני גוזר זמנים ומתכלל כל הספנה - משלבי התכנון, במהלכם מתקבל חוזה מהמטה ובו מצוינים המשאבים שהזרוע מקצה לנו, ועד לפיקוח הטיפולי של הכלים", מוסיף ליידרמן. "ממש כמו פאזל, אנחנו מפרקים את החלקים, מחליפים או משפצים אותם ולבסוף מרכיבים מחדש. כל זה כדי לספק ביטחון לצוותים הימיים, תוך שמירה על היכולת המבצעית הנדרשת".
ספינות "סער 1" נרכשו בכספי השילומים
ספינות סער הן מותג וותיק, שהולך אחורה לימים של תחילת בניית הכוח הימי של חיל הים לא הרבה שנים אחרי קום המדינה. בעוד "סער 1" הוא השם שניתן ל-3 ספינות טורפדו של חיל הים הישראלי, שהוזמנו מגרמניה בכספי השילומים ב-1952 - סדרת "סער 6" בת ימינו היא היא סדרה של ארבע קורבטות טילים שתוכננה במיוחד למשימת הגנת אסדות הגז, המים הכלכליים של ישראל ונתיבי המסחר הימיים. הספינות הן הראשונות בגודלן בצי הישראלי ושייטת הסטי"לים של החיל, שייטת 3, מפעילה ארבע ספינות מדגם זה.
לאור האבולוציה של ספינות "סער" של חיל הים מעניין לבחון כיצד התפתח החיל מאז קום המדינה. "עוד הרבה לפני צמד המילים 'חיל הים', רק עם כמה מקלעים צנועים ותותחי דמה מקרטון שנישאו על חמש ספינות מעפילים קראנו תיגר על הכוחות המצריים", מצהיר תא"ל (מיל') ניר מאור, שניהל בעבר את מוזיאון חיל הים ומילא תפקידים שונים בחיל במשך כמעט ארבעה עשורים. עדותו מגוללת בתמציתיות את ימיו הראשונים של המערך הימי הצנוע שהיווה את הבסיס לחיל הים הישראלי במהלך מלחמת העצמאות.
הרבה לפני שהנציב העליון הסיר את דגל בריטניה שהתנופף מעל נמל חיפה במשך שני עשורים וסימל את שליטת המנדט בפלשתינה, נערכו מנהיגי היישוב, ובראשם דוד בן-גוריון, ליום שאחרי. כך הם נערכו מראש להכרזה על המדינה ולפלישה המסתמנת של מדינות ערב שהעמידה בסכנה את כל תוכניות "המדינה היהודית החדשה". ב-17 במרץ 1948, כחלק מההיערכות הצבאית שנעשתה בכלל הגזרות, פרסם בן-גוריון את צו הקמת "השירות הימי" - מוקד הכוח הימי.
האנשים הראשונים של חיל הים
המשימה הוטלה על גרשון זק ז"ל, שמונה למפקד הראשון. עם כניסתו לתפקיד, בחר זק את האנשים שיבנו את החיל ויוכלו לעמוד באתגרים של התקופה. "הראשונים שלוהקו ליחידה היו אנשי הפלי"ם - הזרוע הצבאי של הפלמ"ח, ולצידם, מתנדבים מהצי הבריטי והצי האמריקני שהשתתפו במלחמת העולם השנייה, סך הכל - כ-2,000 איש בעלי ידע והכשרה בסיסיים מאוד בתחום", מציין תא"ל מאור, ונוגע באתגרים שליוו את חלוצי המערך הימי. "מעבר לעובדה שהם לא היו בקיאים ומוכשרים מספיק בתחום, אף לא עמדו ברשותם כלי שיט, למעט שתי אוניות מעפילים - אחת חכרו מההסתדרות ואת השנייה קיבלו במתנה מהתנועה הקיבוצית".
אולם כבר אז היה ברור ששני הכלים לא יספיקו למערך שנדרש לעמוד בפני פלישה רחבה של חמישה צבאות ערב, ובהם הצי המצרי החזק, שעלול לנצל את החולשה המובהקת בתחום הימי. "את האתגר הזה פתרו מנהיגי היישוב באמצעות מספר מצומצם של אוניות שנלקחו מ'צי הצללים' - היו אלו אוניות מעפילים שהוחרמו בידי הבריטים ונותרו בשטח הארץ אחרי עזיבתם", נזכר תא"ל מאור.
אלא שאוניות 'צי הצללים' לא היו כשירות למלחמה, הן נטו על צידן ונדרש מאמץ משמעותי כדי להסב אותן לקרב. באותה תקופה לא הייתה ברירה, וההכנה לשעת השין נעשתה עוד בטרם נתקבלה ההוראה לצאת לדרך.
התגנבו לנמל וטיפלו בספינות
"בחודשים שקדמו לסיום המנדט הבריטי, נהגה קבוצת מכונאים מהצי הבריטי והאמריקאי להתגנב אל הנמל, לבחון את האוניות המוחרמות, להכריע מי מהן תוכל לעבור הסבה לספינת מלחמה ובהתאם למבצע ולהשמיש אותן - תחת אפם של הבריטים", מסביר תא"ל מאור. לבסוף, חמש אוניות הוסבו לכלי מלחמה ותרמו כל אחת בדרכה למאמץ המלחמתי שנדרש עם עזיבת הבריטים.
"האונייה 'מדינת היהודים', שזכתה לכינוי 'אח"י אילת', הייתה הראשונה שהוסבה - היא נצבעה באפור, קשרו עליה תותח 20 מ"מ ובנו אחד נוסף מקרטון כדי שתיראה מאיימת", מספר תא"ל מאור. לדבריו, האונייה הזו כבר יצאה "לפטרל על גבולות הארץ, ואפילו הצליחה להבריח כוחות מצריים שאיימו על חופי תל אביב".
אל "אח"י אילת" הצטרפו ארבע אוניות נוספות, בהן ווג'ווד שהכילה תותח שדה עם גלגלים. לצידה היו גם אוניות המעפילים "הגנה", "התקווה", "ברכה פולד", "אף על פי כן", ו"בן הכט", שכונתה בהמשך "אח"י מעוז". אף לא אחת מהאוניות הייתה דומה או חזקה מאלו של המצרים, אבל עדיין, מציין תא"ל מאור ש"היו עליהן כמה נשקים ואנשים עם ניסיון וזה עזר מאוד".
"הרבה שפות זרות, ובליל של תרבויות"
משוכה משמעותית נוספת שעמדה אל מול אנשי "השירות הימי" נגעה לקיבוץ הגלויות, כאשר הם נדרשו להציג חזית אחידה בצל שפות שונות ותרבויות מרוחקות זו מזו. "הרבה אנשים הגיעו מהפלוגה הימית של הפלמ"ח (הפלי"ם) שהתנסו בפעולות ימיות, אך מעולם לא השתתפו בקרבות מול צבאות עוינים ואת הפער הזה השלימו המתנדבים היהודים שלחמו בשורות צי בעלות הברית במהלך מלחמת העולם השנייה", מוסיף תא"ל מאור.
"קבוצות נוספות שחברו למערך מקורן בתנועה הרוויזיוניסטית, שהכשירה ימאים בקורס חובלים באיטליה וחברי אגודות ימיות. שיתוף הפעולה הזה, בין הקבוצות השונות לא היה פשוט - הרבה שפות זרות מכלל הגלויות ובליל של תרבויות", מדגיש תא"ל מאור, שצלל אל תוך נבכי ההיסטוריה של המערך בעת שניהל את מוזיאון חיל הים. "אנשי הפלי"ם התנהלו כמו בפלמ"ח בעוד שהיהודים שהשתתפו במלחמת העולם השנייה לא הסכימו עם שיטת הפיקוד המאולתרת, וכל קבוצה חתרה למקום אחר אבל בסופו של דבר - התיישרו העניינים והתגבש מערך אחיד".
אל מול האתגרים הרבים, נחלו האוניות שהוסבו "צי הצלילים" לא מעט הצלחות במסגרת הקרבות במלחמת העצמאות. "בין אם מדובר בהפגזת מטרות בצפון סיני, בלבנון או בעזה, הצליח צי האוניות לתרום בדרכו לפעילות המבצעית בזמן אמת", מזכיר תא"ל מאור, ששלף אף מספר דוגמאות בשיחה עם מגזין N12. "אנשי צוות עם ניסיון בסיסי בלבד הם שהפגיזו באמצעות האוניות את כפרי המשולש הקטן, ובמקרה אחר הביאו להפלת מטוס מצרי שהחל לתקוף את תל אביב".
בחודשים הראשונים, ממאי ועד יולי, הצליחו להקים צי של חמש אוניות. אף אחת מהן לא הייתה אונייה כמו של המצרים, אבל עדיין משהו הופק שם - עם אנשי צוות עם ניסיון בסיסי בקרבות ימיים. אלו הפגיזו יעדי אויב בלבנון ובצפון סיני במלחמת העצמאות וסייעו לכוחות היבשה לכבוש את הארץ. אוניות חיל הים הפגיזו גם את כפרי המשולש הקטן (סמוך ליישובי חוף הכרמל היום). האוניות האלו אף הפליגו בחופי הארץ - "וודגווד" הצליחה אפילו להפיל מטוס מצרי שהחל לתקוף בתל אביב.
אחר כך הפכה הפעולה התקפית יותר - הצבא הירדני, העיראקי והסורי נבלמו, והבעיה הגדולה הפכה להיות הצבא מצרי שעדיין יושב בנגב.
לדברי תא"ל מאור, הפעילות הצבאית הפכה להתקפית בימי הקיץ של שנת 1948, במסגרת כמה מערכות שונות. "ההצלחה המשמעותית הראשונה נחתמה ב-22 באוקטובר 48', עת אוניית הדגל המצרית - האמיר פארוק, שהוטבעה בידי אוניית אח"י מעוז וסירות נפץ. כתוצאה מכך נותר הכוח המצרי ללא אספקה, וכך מעריכים כי היה נטול מוטיבציה להמשיך ביעדיו ולכבוש את הארץ", מסביר תא"ל מאור. "כך, הצי המצרי לא העז להתקרב לחופי הארץ, נתיבי השיט של ישראל זרמו באופן כמעט חופשי, ובסוף המלחמה - הצליח המערך הישראלי לבנות צי שווה לזה של המצרים".
"פער התהילה" ממטוסי חיל האוויר
בציון שנה להקמתו שונה שם המערך - לחיל הים, והוחלט על ארגון במבנה המוכר לנו עד היום. לדברי תא"ל מאור, "בשנים הראשונות להקמת החייל, התמקדו אנשיו בשיפור ההתנהלות השגרתית לצד קליטת כלי שיט חדשים בהם משחתות וצוללות שנתקבלו עבור החיל עוד בימי מלחמת העצמאות, וכלים נוספים נרכשו בתקופות שונות במהלך שני העשורים שלאחר סיום המלחמה".
בצל "פער התהילה" היחסי אל מול התקיפות המתועדות של מטוסי חיל האוויר מעל שטחי אויב או צילומי הפעולות המיוחדות של חיל הרגלים, הפך "השירות הימי המשודרג" - או בשפת ימינו חיל הים, לאחת הזרועות המכריעות בצה"ל. מהטבעת אוניית הדגל המצרית "האמיר פארוק" במלחמת העצמאות, תפיסת משחתת "איברהים אל אוול" שתקפה את חיפה במבצע קדש, ועד גבורה בקרב רומני המותח נגד המצרים בתום מלחמת ששת הימים. כל אלו, לצד מבצעים נועזים רבים ונוספים בהם אביב נעורים ואסקורט, מוכיחים בתמציתיות את העובדה שלוחמי חיל הים השתתפו באופן פעיל בכל מערכות ישראל, כאשר מעת לעת הוקמו יחידות מיוחדות כמו שייטת 13 וקורסים ייעודיים כמו זה המכשיר את החובלים.
עם זאת, טוענים גורמים כי לא מעט פעולות נועזות שבוצעו בגזרה הימית חמקו מהאתוס הישראלי. דוגמה לכך היא התרומה העזה במלחמת יום הכיפורים, שלדברי בכירים במערכת הביטחון הייתה המלחמה שבה החיל היה היחיד שהגיע מוכן וגם קטף ניצחונות חסרי תקדים. חיל הים הישראלי היה זה שרדף בגבורה את הכוחות הסוריים והמצריים בכלל הגזרות, ופעילות הסטי"לים הראשונה שנערכה אז נחתמה ב-"נוקאאוט לאומי".
תא"ל מאור מדגיש שזו הייתה נקודת מפנה: "האספקה הרבה שהועברה מאז לארץ דרך הים שמרה על שגרה בטוחה תוך הרתעת השכנות העוינות, ובדרך הזו חילחלה ההבנה כי נתיבי האספקה מהווים עורק משמעותי למדינה, כפי שציין בן גוריון כי 'הים הוא לא הגבול של ישראל אלא רק ההתחלה'".
הפרטים המופיעים בכתבה אושרו לפרסום בידי הצנזורה הצבאית.